פתיחת התפריט הראשי

יוסף ד'וּ נֻוַאס (ערבית: يوسف ذو نواس) (460 - 525) היה המלך היהודי האחרון של ממלכת חִמְיָר שבתחילת המאה השישית ההשתרעה על פני שטחים נרחבים בחצי האי ערב[1]. הוא כונה "ד'ו נואס" בשל התלתלים השחורים שעיטרו את ראשו. על פי מסורת ביתא ישראל נקרא יוסף ד'ו נואס בשם פינחס זונוש,[2] וסברה נוספת ששמו היה יוסף גריידי כצאצא של שבט אל-גריידי שנחשבה לשבט המלוכה היהודית בעיר ח'ייבר. עם זאת, החוקרים חלוקים בדעה האם נולד כיהודי או התגייר. אמנם בני עמו לא התגיירו, אך היו שותפים לאמונה מונותאיסטית, שהושפעה מיהודים שהתיישבו בחִמְיָר. אמונה מונותאיסטית זו נעלמה עם חורבן ממלכתו.

אף שככל הנראה השתייך למשפחת המלוכה החמירית, ד'ו נואס לא ירש את המלוכה מקודמו בשושלת, המלך רביח[3]. בתחילת המאה השישית החלה ממלכת חמיר להפוך למדינת חסות של ממלכת אקסום שהשפעתה הגוברת אפשרה לשליטיה למנות מלכים מטעמה. בשנת 522 עם מותו של המלך הנוצרי מדיקאריב יאפור, ד'ו נואס החל למרוד בשלטון הזר. ד'ו נואס כבש את הבירה ט'פאר (הגייה מקורבת: "זָפָאר"), השמיד חיל מצב אקסומי צאצאי השבט התימני סבא, טבח בנוצרים (ברובם חבשים) והעלה את כנסיותיהם באש, ושלח את צבאו לפגוע בנוצרים בעיר נג'ראן. ישנם הטוענים כי האחרון חפר תעלת אש והשליך לתוכה נוצרים שסירבו להאמין באלהים אחד.[4] על פי מקורות מוקדמים שונים הגיע מספר הנטבחים ל-200, 1,600 או 4,252. על פי מקורות ערביים מאוחרים שונים הגיע מספר הנטבחים ל-10,000-20,000.[5] תלונה של נוצרי, שנזכר כפליט שהגיע אל קונסטנטינופוליס (כיום אסטנבול), עוררה את זעמם של הקיסרים הנוצרים יוסטינוס קיסר ביזנטיון וכלב קיסר אקסום מעברו השני של ים סוף. כלב ניסה לפלוש לממלכת חמיר, בעזרת הנוצרים, אך ד'ו נואס הצליח לעצור את כל התקפותיו, ואף לכבוש עוד שטחים.

בפעם השנייה שהחבשים ניסו לפלוש לממלכתו (בעזרת האימפריה הביזנטית והנוצרים), הוא לא הצליח להתגבר עליהם, בגלל ראשי שבטים בחמיר שבגדו בו, וכך פלשו החבשים לממלכתו וכבשוה. עם הפסדו בקרב נאמר שדו נוואס התאבד בדהירה לים. על פי גרסה נוספת, ד'ו נואס הגיע או הוגלה למקום מושבם של ביתא ישראל.

השליטה החבשית נמשכה עד שגורשו בידי די יזאן צאצאו של דו' נואס שנעזר באנושרוואן מלך פרס הסאסאנית בשנת 570. האירוע מתואר בקוראן בסורת אל-בורוג'.

תוכן עניינים

קשריו עם חכמי טבריהעריכה

חיים זאב הירשברג כותב כי במקורות נוצריים נאמר כי יוסף דו נואס עמד בקשרים עם חכמי טבריה שהייתה אז מרכזם של היהודים בארץ ישראל, ושניים מהם נשאו ונתנו עם הנוצרים בט'פאר. הוא משער כי עלייתו לטבריה של מר זוטרא בר מר זוטרא, היורש הישיר למשרת ראש הגולה בבבל, דווקא באותם הימים (520), והתמנותו לראש הסנהדרין אינה מקרה, וקיים קשר הדוק בינה ובין פעילותם של חכמי טבריה בדרום ערב וגיורו של יוסף. לדעתו, שתי העובדות מעידות על תוכנית מדינית שנרקמה אז בין היישוב היהודי בארץ ישראל ובין יהודי ממלכת חמיר ובראשם המלך היהודי יוסף דו נואס. מותו הטראגי של יוסף, סילק סכנות אפשריות מדרכם של הקיסר יוסטיניאן ומפעילותם של מלכי חבש. הירשברג מצטט את החוקר הגרמני ורנר קסקל המתאר את אישיותו ומדיניותו של יוסף דו נואס: "יוסף מתגלה כבעל עוז נפש ללא חת, כאיש תבונה ומרץ יוצאים מן הכלל... האם הייתה לנגד עיניו תוכנית מדינה ערבית יהודית, שבה יוכל להישען על היהדות... ואולי התקפה על סוריה בפרוץ מלחמה פרסית-ביזנטית בקרוב?"

על שמו של יוסף ד'ו נואס קרוי רחוב בירושלים (הרחוב פונה צפונה מרחוב יפו מול נחלת שבעה).

מסורות ואגדותעריכה

הממלכה "היהודית", חמיר, סייעה במלחמתה ובמפלתה להתפשטות האסלאם אשר קם אחרי כן על משואותיה. אולם דווקא היהדות שהייתה נתונה תחת עול הנצרות, רקמה ממאורע זה אגדה, ושיקעה בה את מאווי הגאולה שלה.

סיפורו של יוסף ד'ו נואס, שבר את המיתוס של היהודי הסובל והפך אותו למלך היהודי האחרון ועל כן בקרב יהדות ספרד נפוצו ידיעות כי יוסף ד'ו נואס היה מצאצאיו של שלמה המלך, ושהתייהדותו לכאורה הייתה רק סמלית.

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ The Oxford Handbook of Late Antiquity, Oxford University Press, 2012, עמ' 281-284
  2. ^ Jon Abbink, The Enigma of Beta Esra'el Ethnogenesis, p. 417
  3. ^ Thomson Gale, (Yūsuf As'ar Yath'ar Dhū Nuwās (Masrūq, Encyclopaedia.com, ‏2007
  4. ^ חי בר זאב. מאחורי הקוראן. עמ' 47.
  5. ^ מקור: הספר "ישראל בערב", יצא לאור בשנת התש"ו