יוסף קרמיש (1907, זלוטניקי (Zolotnyky) שבאזור טרנופול - 18 באוקטובר[1] 2005, ישראל) היה ניצול השואה, מראשוני ומבכירי חוקרי השואה בשנות החמישים, מראשי הוועדה ההיסטורית היהודית והמכון ההיסטורי היהודי, היסטוריון פורה, יועץ לתביעה במשפט אייכמן ומקימו ומנהלו הראשון של ארכיון יד ושם.

קורות חייו

עריכה

קרמיש היה בעל תואר דוקטור להיסטוריה מאוניברסיטת ורשה, אותו קיבל בשנת 1937. הוא חקר את תולדות יהודי ורשה. בספטמבר 1939 גויס קרמיש לצבא פולין אך עם כיבוש מזרח פולין בידי ברית המועצות החל לנהל בית ספר בפרוביז'נה. עם פלישת גרמניה ב-1941 סייע קרמיש ליהודים נרדפים בתור עובד יס"ס. בהמשך תקופת השואה הסתתר קרמיש במספר מקומות באזור פרוביז'נה.

עם שחרור האזור, בקיץ 1944 גויס קרמיש לצבא הפולני ובתור קצין גבה עדויות מניצולי שואה. הוא היה בין מקימי "הוועדה ההיסטורית היהודית", יחד עם פיליפ פרידמן ונחמן בלומנטל. בסוף שנות הארבעים היה סגן יושב הראש במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. בשנת 1950 עלה קרמיש לישראל ועבד בארכיון בית לוחמי הגטאות. ב-1953 ייסד את ארכיון יד ושם והיה מנהלו הראשון. בנו, אליהו (אלי) קרמיש נהרג ביום השואה 1975 במהלך שירותו הצבאי[2]. אשתו של קרמיש, בתיה, ניצולת שואה גם היא, שעבדה אחרי המלחמה עם לנה קיכלר והייתה אחות במקצועה, נפצעה קשה מאוד בפיגוע בשופרסל ברחוב אגרון בירושלים בשנת 1969, ועברה תקופת החלמה ממושכת.

מחקריו בישראל

עריכה

קרמיש היה חוקר שואת יהדות פולין. בין תחומי מחקרו היו ארכיון "עונג שבת" ועמנואל רינגלבלום, מראשי פעיליו. בשנת 1961 סייע לתביעה במשפט אייכמן.

בין ספריו:

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ קרמיש באתר EHRI
  2. ^ אליהו (אלי) קרמיש, באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל
  ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.