יז'י קיליאן

רקדן צ'כי

ייז'י קיליאןצ'כית: Jiří Kylián נולד ב-21 במרץ 1947) הוא רקדן לשעבר וכוריאוגרף של מחול מודרני.

יז'י קיליאן
Jiří Kylián
לידה 21 במרץ 1947 (בן 76)
פראג, צ'כוסלובקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
הושפע על ידי ג'ון קרנקו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אזרחות כבוד של פראג 1 (2018)
פרס לורנס אוליבייה להישג בריקוד (2000)
עיטור ארטיס בוהמי אמיקיס (21 בדצמבר 2000)
פרס יוסט ואן דן וונדל (1997)
בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
www.jirikylian.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיהעריכה

יז'י קיליאן נולד בשנת 1947 בפראג, צ'כוסלובקיה. אביו היה בנקאי ואמו הייתה בנעוריה רקדנית, שנחשבה לילדת פלא.

קיליאן, שהתרשם לראשונה מן הביצועים האקרובטיים של קרקס בוש, החליט ללמוד בלט קלאסי בבית הספר הלאומי לבלט בפראג, אחרי שראה בפעם הראשונה בגיל 9 מופע בלט.[1] קיליאן התקבל לקונסרבטוריון של פראג בשנת 1962. כאן פגש את המורה והרקדנית לשעבר זורה סמברובה, "שטבעה חותם עמוק בהתפתחותו המקצועית".[2] בקונסרבטוריון עשה קיליאן את צעדיו הראשונים ככוריאוגרף ב"תשע שמיניות", שנוצר למוזיקת ג'אז, ו"רביעייה", למוזיקה מאת בלה בארטוק. ב-1967 קיבל קיליאן מלגה ללימודים בבית הספר המלכותי לבלט בלונדון.[3] בין שאר אמנים, פגש קיליאן את הכוריאוגרף ג'ון קרנקו, שהציע לו להצטרף לבלט שטוטגרט.

עבודהעריכה

קיליאן הצטרף לבלט שטוטגרט ב-1968 ועבד אצל קרנקו, ככוריאוגרף.[4] בבלט שטוטגרט החל קיליאן את יצירתו הכוריאוגרפית ב"פרדוקס" (1970), "הלוך ושוב" (1970), והמשיך בלהקת נובר של בלט שטוטגרט ב"לחשי כשף" (1971), "Einzelgänger" ‏ (1972) ו-"Blaue Haut" ‏ (1974), בין השאר.

שלוש שנים לאחר מותו של קרנקו (1973), התמנה קיליאן למנהל אמנותי של תיאטרון המחול ההולנדי (NDT) בשנת 1976.[5] יצירותיו המוכרות ביותר לבלט ההולנדי הן "סימפוניית תהילים" (1978), "שטח מחיה" ("Stamping Ground") ‏ (1983), "זמן חלום" (1983) ו"זעקות דמומות" (1986). בסגנונו חקר את המגבלות והאפשרויות של המרחב, אברי-גוף, כניסות ויציאות, ניגודים והומור.

שתי יצירותיו של יז'י קיליאן שנכתבו ב-1983, "שטח מחיה" ו"זמן חלום", שאבו את השראתן מן העניין האישי שגילה באבוריג'ינים וממסעותיו לאזורי חייהם באוסטרליה, כפי שתיעד אותם הבמאי האנס הולשר בסרט התיעודי "הדרך אל שטח המחיה".[6] מחולות טקסיים של אבוריג'ינים משמשים כתוכניות עבודה בתוך היצירה "שטח המחיה", שכללה בצוות המקורי שלה את נאצ'ו דואטו וג'ים וינסנט.

בתקופת הנהלתו של קיליאן בבלט ההולנדי, נוצרה להקה שנייה של רקדנים צעירים, "תיאטרון המחול ההולנדי 2" (NDT II).

ב-1992 יזם קיליאן להקה קאמרית לרקדנים בני יותר מ-40, "תיאטרון המחול ההולנדי 3" (NDT III).[7]

יצירותיו העיקריות של קיליאן הן:

"ארץ נשכחת" (1981)עריכה

"ארץ נשכחת" משנת 1981 בוחנת זכרונות, אירועים ואנשים, שאבדו או נשכחו עם הזמן והדרכים שבהן מנסים לעיתים אנשים, ללא הצלחה, להשיב אותם, או תחושה שלהם, לזיכרון כדי לרכוש מחדש את ערכם ועוצמתם. היצירה עצמה נוצרה בהשראת ציור של נשים על חוף ים מאת הצייר האקספרסיוניסטי הנורווגי אדוורד מונק ומבוססת עליו.[8] בעיקר יש ביצירה דואטים של מתיחת זרועות בתנוחות שונות, כאילו היו הרקדניות מתאמצות להגיע אל משאת נפשן. הרקדנות מקשיתות את גבן ומבטאות רגש בריקודן, המשקף הן את המוזיקה והן את הציור המטריד, שהשפיע על הבלט. קיליאן מבטא את רגשותיו על מולדות אבודות, אהובים אבודים וזמנים אבודים ויש גם דואטים, המשקפים הלכי רוח אלימים. הדורטים האלה מסתיימים באנסמבל גדול שאחריו נשארות הנשים על החוף, פושטות שוב את זרועותיהן כציפורים שאינן יכולות לעוף.

"מלאכים נופלים" (1989)עריכה

"מלאכים נופלים" הוא חלק מן הבלטים ב"שחור ולבן", שנוצרו בשנת 1989 עם 8 רקדניות לבנות לבושות בבגדי ריקוד שחורים. הם בוצעו למוזיקה של תופים/כלי הקשה, המבוססת על מוזיקת פולחן טקסית מגאנה. מקצבים ותבניות מוזיקליים משמשים ומעורבבים בסינתיסייזר ליצירת אפקט מרובד בכמה סקציות. התוצאה היא צליל אנרגטי, לפרקים אחוז-טירוף, שהרקדניות מתאימות עצמן אליו בריקוד פיזי מאוד.

"מלאכים נופלים" מתאר נשים ורקדניות השואפות להשיג שלימות אך נכנעות בשלבים שונים לנפש הנשית ולאירועים נשיים כמו שאיפה, פיתוי, הריון, לידה, מוות, אמהות ומודעות עצמית. הבלט עוסק בדברים שמושכים ודוחפים רקדנית מ"טוהר" הריקוד והביצוע. קיליאן הושפע מסוריאליזם ומינימליזם במהלך יצירת הבלט הזה וה"בלטים בשחור ולבן". בבלט הזה אנו רואים את השילוב בין קווים קלאסיים ותנועות נקישה חדשות, המשווה אופי בלתי צפוי ליצירה בכללותה.

"מוות קטן" (1991)עריכה

"מוות קטן" (Petite Mort) חובר לפסטיבל זלצבורג של 1991 לציון יובל המאתיים למות מוצרט, עם גברים, שש נשים ושישה ריקועי מתכת. עוזרת הכוריאוגרף הייתה רוזלין אנדרסון, התלבושות של ג'וק ויסר, והמוזיקה מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט כללה את פרק האדג'ו מתוך הקונצ'רטו לפסנתר מס' 23 של מוצרט ופרק האנדנטה מתוך הקונצ'רטו לפסנתר מס' 21 של מוצרט.[9]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא יז'י קיליאן בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה