פתיחת התפריט הראשי

יחזקאל קויפמן

פילוסוף וחוקר מקרא ישראלי

תולדות חייועריכה

יחזקאל קויפמן נולד בדוניביץ, מחוז פודוליה, שהייתה בשליטת האימפריה הרוסית להורים שומרי מסורת. אביו מרדכי נחום קאופמן היה סוחר בדים. קויפמן התחנך בחדר, ולאחר מכן למד תלמוד ופוסקים בבית מדרש. בנוסף למד עברית, דקדוק עברי ומעט ספרות עברית, מפי מורה פרטי. ב-1918 סיים את לימודיו באוניברסיטת ברן בפילוסופיה ובבלשנות שמית. קויפמן עבר לברלין שם עבד במסגרת מפעל אנציקלופדיה יודאיקה. בשנת 1929 עלה לארץ ישראל והחל ללמד בבית הספר הריאלי בחיפה. בשנת 1949 עבר לירושלים, והיה פרופסור למקרא באוניברסיטה העברית עד 1957, וכן ראש החוג למקרא.

קויפמן היה חבר המועצה הספרותית של מוסד ביאליק, וזכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בשנת תרצ"ג על ספרו "גולה ונכר", ובשנת תשט"ז על חיבורו המקיף "תולדות האמונה הישראלית"[1]. ביאליק, שקרא את הספר "גולה ונכר" עוד לפני צאתו לאור, והיה מושפע ממנו עמוקות, כתב ליהודה לייב מאגנס כי הוא "ספר גדול, שלא היה כמוהו בישראל זמן רב... לבי אומר לי כי נמצא גואל למחשבה העברית".

נפטר בירושלים.

ארכיונו שמור בספרייה הלאומית[2].

השקפותיועריכה

קויפמן נודע בעיקר בעמדתו שהמונותאיזם הישראלי הופיע באופן ספונטאני בתקופה קדומה מאוד, בניגוד לתפיסה ההגליאנית של אסכולת ולהאוזן, שרווחה אז, שעל פיה המונותאיזם הישראלי התפתח באופן הדרגתי מאמונות אליליות. לפי קויפמן, החידוש העיקרי באמונה הישראלית לא היה הרעיון שקיים אל אחד בלבד, אלא הרעיון שאל זה אינו כפוף לחוקי הטבע או לכל חוק אחר.

לפי קויפמן ההבדל בין מונותיאיזם לבין פוליתיאיזם אינו הבדל כמותי (האם יש אל אחד או אלים רבים), אלא שהאל העברי, בניגוד לאלים, אינו כפוף לגורל או לחוקי הטבע. האלים כפופים ל"הוויה קדומה, על אלוהית", ומכאן ההסבר לקורות חייהם ואילו ביהדות אין סיפור על הולדת או התהוות האל. "אין בדת ישראל מיתוס, אין בה סיפור על קורות חיי האלהים, על התרחשות בספירה האלהית, המתבצעת באלהות כתהליך בלתי תלוי ברצונה.", "האל הוא לא רק "אחד", הוא גם נצחי ומעל לכל התהוות. הוא לא נולד, הוא לא גדל, הוא לא חומד, הוא לא מפרה ומוליד, הוא לא מת, הוא לא קם לתחייה" וכן כי האל העברי אינו בעל חולשות אנושיות.

לפי קויפמן לא היו מלחמות בין ישויות אלוהיות שונות לבין אלוהי ישראל.

האגדה המקראית אינה מדמה לה את נחש, תנין, לויתן, ים (ובודאי גם לא את רהב) כהויות קדמונות, "אלוהיות", שיש להן שורש עצמאי בהויה הנצחית. כולם נזכרו כבריותיו של אלהים וכמשועבדים לו... האגדה המקראית אינה תופסת איפוא את המלחמה כמלחמה בין כוחות אלוהיים קדמונים הנלחמים זה עם זה על השלטון בעולם, אלא כמלחמה בין האלוהים ובין בריותיו, שמרדו בו והסתערו על עולמו להחריבו

תולדות האמונה הישראלית א, עמודים 424–425

בתחום האפותיאוזה (אנ') כתב קויפמן כי האלילות מאמינה בעליית בני אדם למדרגה אלהית. כלומר, בנוסף לאלים יש חצאי אלים, (בני-אדם שעלו למדרגת אלים). האלילות מעלה לדרגת חצאי אלים את האבות הקדומים, מלכים וגיבורים. ואילו בדת ישראל אין חצאי אלים, אין גיבורים ומלכים בני אלהים.

בתחום ביקורת המקרא נודע קויפמן בעמדתו המהפכנית כלפי תורת התעודות. לפי קויפמן, המקור הכהני בתורה נתחבר לפני המקור הדברימי, בתקופת בית המקדש הראשון. עמדה זו משפיעה רבות על תפיסת התפתחות החוק המקראי ומשמעות הנבואה הקלאסית בישראל.

קויפמן גם טבע את המושג "סיבתיות כפולה", בספרו "תולדות האמונה הישראלית".

קויפמן גם נחשב למנסח הבולט בתקופתו, לשלילת החינוך הפרוגרסיבי: "החינוך יכול לשאוף להגשמת אידאל דתי או מוסרי, אישי או חבורתי. אבל מהות הפעולה החינוכית אינה לעולם אלא זו: הנחלת ערכי דור הולך לדור בא, עיצוב נפש דור בא ברוח דור הולך… פעולת החינוך היא מפני זה לפי עצם מהותה אבטוריטטיבית [=סמכותית]; מטרתה היא לעולם כיבוש נפש החניך על ידי הרוח, שהמחנך הוא נושאו, ובאין כיבוש זה אין פעולה חינוכית כלל. הכיבוש יכול להיות כיבוש מתוך אהבה ורצון או מתוך מתח של מלחמה, אבל כיבוש הוא לעולם"[3].

בחיבורו "גולה ונכר" התעמק קויפמן בשאלת קיום העם היהודי בגולה, והסיק כי הגורם העיקרי ששמר על העם היהודי ומנע את היטמעותו בעמים אחרים הוא 'הכרת האומה את עצמה כנושאת ערכים דתיים קדושים'. במקביל הגיע קויפמן לתובנה כי קיומם של היהודים בימי הביניים על הקשיים בהם, היה מסוכן פחות לעומת החיים בגולה בתקופה המודרנית בצל האנטישמיות העממית וללא "ההגנה של חומות הגטו והזכויות שנתנו לו המושלים" בימי הביניים. יהונתן כהן מתאר את דברים אלו שנכתבו בשנות ה-20 כ"פרקי נבואה ממש", על רקע השואה בה התממשו נבואות הזעם של קויפמן[4].

בחיבורו "חורבן הנפש" פירט קוימפן את השקפותיו על האוטואנטישמיות ששררה מתקופת ההשכלה ועד פרסום המאמר בשנות ה-30, והראה כי האוטואנטישמיים אימצו את השקפה וגישתה של האנטישמיות מבחינת "שקר, הכללה, ייהוד והחמרה". קויפמן הדגים כיצד האוטואנטישמיים מאמצים את השקרים שהופצו על העם היהודי, מכלילים את היהודים כולם בפשעים של יחידים, מכנים כ"חטאים יהודיים" עוולות אשר נפוצים בקרב כלל האומות ונוקטים בסטנדרט כפול כאשר הם מאשימים את היהודים במעשים אשר אינם נחשבים כלל לפסולים כשהם מבוצעים בידי עמים אחרים[4].

הנצחהעריכה

על שמו נקראים רחוב בשכונת רמות בירושלים, רחוב בשכונה ה' בבאר שבע, רחוב המחבר את הטיילת התל אביבית לשדרות ירושלים ביפו ורחוב בחיפה סמוך לבית בירם בו לימד.

על שמו קרויה הקתדרה למקרא שבאוניברסיטה העברית בירושלים.

ספריו החשוביםעריכה

  • תולדות האמונה הישראלית - יצירתו הגדולה על המונותאיזם היהודי.
  • בכבשונה של היצירה המקראית - כרך מאמרים שמהווה כעיין השלמה לתולדות האמונה הישראלית.
  • פירושים למקרא מבוססים על גישתו הייחודית בביקורת המקרא.
  • גולה ונכר, ב' כרכים.
  • הסיפור המקראי על כיבוש הארץ (תשט"ו).
  • ספר שופטים מבואר בידי יחזקאל קויפמן (1968).
  • ספר יהושע מבואר בידי יחזקאל קויפמן.

ספר יובלעריכה

  • מנחם הרן (עורך), ספר היובל ליחזקאל קויפמן: מחקרים במקרא ובתולדות האמונה הישראלית, מוגשים לו בהגיעו לשיבה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"א.

קישורים חיצונייםעריכה

מפרי עטו:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פרס ביאליק הוענק אתמול לפרופ' קופמן ולד"ר ויסלבסקי, דבר, 17 בדצמבר 1956
  2. ^ ארכיון יחזקאל קויפמן באתר הספרייה הלאומית
  3. ^ אברום תומר, ‏"יצירתיות בחלל חינוכי", השילוח גיליון 14, אפריל 2019
  4. ^ 4.0 4.1 יחזקאל קויפמן, "חורבן הנפש" מהדורה מוגהת ומוערת עם הקדמה מאת ד"ר יהונתן כהן, השילוח, גיליון 12, דצמבר 2018 (המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'מאזניים' בטבת תרצ"ד - חורף 1933–1934).