יחיאל בן הרא"ש

רבי יחיאל בן הרא"ש היה רב ופוסק מתקופת הראשונים.

ביוגרפיהעריכה

נולד בעיר קולוניה שבאשכנז (כיום בגרמניה) בשנת ה'כ"ז (1267), לאביו רבי אשר בן יחיאל (הרא"ש). רבי יחיאל הוא בנו הבכור של הרא"ש וקרוי כנראה על שם סבו. אחָיו הם רבי יהודה בן הרא"ש (מחבר שו"ת זיכרון יהודה) ורבי יעקב בעל הטורים.

למד תורה בבית מדרשו של אביו שהעריכו מאוד. מסורת עתיקה מספרת שאביו נהג לעמוד מפני בנו זה כל אימת שהיה רואהו, משום שסבר שהוא גדול ממנו בתורה. בספר ברכי יוסף מצטט החיד"א מסורת זו בשם כתב יד נושן, אך בצורה מסויגת יותר: "הרא"ש נהג לקום לפני רבינו יחיאל בנו מפני שהיה חכם גדול".[1]

בשנת ס"ג (1303), כשהחמיר מצבם של היהודים בגרמניה, לאחר פרעות רינדפלייש, ברח יחד עם אביו ומשפחתו לעיר טוליטולה (טולדו) שבספרד, שם חי עד פטירתו. תקופה מסוימת שהה מחוץ לטולדו וניהל חלופת מכתבים הלכתית עם אביו.

נפטר בחיי אביו לפני שנת ע"ד (1314). בתו הייתה נשואה לאחיו רבי יהודה, אך זו נפטרה בחייו.

יצירתועריכה

רבי יחיאל חיבר ספר פסקים על התלמוד שהיה דומה בצורתו לחיבור "פסקי הרא"ש" של אביו, בתוספת סברות ופסקים מעצמו ומחכמי דורו. החיבור אבד אך דברי תורה בשמו מובאים פעמים רבות בחיבור ארבעה טורים של רבי יעקב אחיו, ובספר זיכרון יהודה של אחיו רבי יהודה.

יש שסברו כי רבי יחיאל הוא מחבר הספר הקדמון "תניא רבתי" (להבדיל מספר התניא של רבי שניאור זלמן מלאדי),[2] וכך הוא יוחס מאז דפוס קרמונה משנת שכ"ה, אך אין לכך כל ראיה. החיד"א בשם הגדולים דוחה אף הוא דעה זו וטוען שלא ייתכן שרבי יחיאל הוא מחברו של הספר, שכן אביו הרא"ש לא מוזכר בו כלל. לדבריו: "אם הרב המחבר היה בן הרא"ש אין ספק שבכל עניין היה מביא סברת אביו".[3] ראיה נוספת שהוא מביא היא מדברי המחבר שכותב כי זקנו (סבו) הוא רבי בנימין, בעוד שאביו של הרא"ש נקרא רבי יחיאל.[4]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

אברהם חיים פריימן, הרא"ש, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשס"ט, עמודים קד-קח

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ברכי יוסף, יורה דעה, סימן רמ, אות ב.
  2. ^ ראו למשל: הרב אליהו שפירא, אליהו זוטא, אורח חיים, סימן רצו. הרב עובדיה יוסף, שו"ת חזון עובדיה, כרך ב, עמוד תשלא.
  3. ^ חיים יוסף דוד אזולאי, שם הגדולים חלק ב, עמוד 171, באתר HebrewBooks
  4. ^ עוד על כך ראו: ישראל צבי פיינטוך, מסורות ונוסחאות בתלמוד, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1985, עמ' 65 והלאה.