פתיחת התפריט הראשי

יחיד ורבים הלכה כרבים הוא מצווה מהתרי"ג מצוות וכלל בפסיקת ההלכה במשפט העברי, לפיו בכל מחלוקת שבין חכמי ישראל יש להכריע את ההלכה כדעת הרוב.

תוכן עניינים

מקור הדיןעריכה

מקור הדין הוא בפסוק: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב). הרמב"ם במשנה תורה[1] כותב "בית דין שנחלקו, מקצתן אומרין 'זכאי' ומקצתן אומרין 'חייב' - הולכין אחר הרוב. וזו מצוות עשה שלתורה שנאמר 'אחרי רבים להטות'". מדברי הפסוק "אחרי רבים להטות" למדו חז"ל את העקרון הכללי של רוב בהלכה, שמהווה מקור להיזדקקות לרוב בהכרעת ספקות מסוגים שונים - לא רק בהכרעה בין דיינים, בין יתר הכרעות הרוב הנלמדים ממצווה זו למדו חז"ל שבכל מקרה שיפול ספק ומחלוקת בין החכמים תיקבע ההלכה על פי רוב. וכך מבאר ספר החינוך

לנטות אחרי רבים - והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי כלומר בדין שיהא בין ראובן לשמעון... הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב.

כלל זה מוזכר במשנה "אין הלכה אלא כדברי המרובים" (עדיות א ה) בתלמוד בבלי[2] ובשאר ספרי חז"ל פעמים רבות ונפסק להלכה בשולחן ערוך[3].

הכרעות מעשיות על פי רוב חכמים מובאות בחז"ל בכמה מקומות. למשל, במחלוקת המפורסמת בעניין תנורו של עכנאי בין רבי אליעזר לחכמים, נפסקה הלכה כדעת חכמים המרובים על רבי אליעזר משום הכלל "אחרי רבים להטות"[4]. מקרה נוסף מובא בתוספתא[5] ביחס לרבי עקיבא שבמחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים נהג כשיטת חכמים בפניו של רבן גמליאל: "אמר לו רבן גמליאל: עקיבא! מה לך אתה מכניס ראשך בין המחלוקת? אמר לו[6]: למדתנו רבינו - "אחרי רבים להטות". אף על פי שאתה אומר כך וחביריך אומרים כך, הלכה כדברי המרובין".

טעם הדיןעריכה

בעל ספר החינוך מסביר כי בנוסף להנחה שדעת הרוב נוטה אל האמת יותר מדעת המיעוט יסוד קביעת ההלכה כדעת הרבים נועד לשמור על אחידות התורה, שכן במידה וכל אחד יכריע את ההלכה על פי סברתו ולא לפי דעת הרוב, תעשה התורה ככמה תורות: "שאילו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר "דעתי נותנת שאמתת עניין פלוני כן הוא", ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו...ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים - יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה...".
האחרונים הסתפקו אם פסיקת ההלכה על פי הרוב בכל התורה היא בתורת בירור שכך המציאות[7] או גזירת הכתוב לפסוק כך את ההלכה[8] כלומר בירור הדין או הנהגה. אך בהכרעה על פי רוב חכמים נראה שאין חולק שההכרעה היא בירור.

פרטי הדיןעריכה

הולכים אחר הרוב בכל מקום בין לקולא ובין לחומרא בין בממון בין באיסור[3] ואפילו באיסור מדרבנן הולכים אחר המרובים ואפילו מחמירים[9].

הלכה כרבים אפילו כנגד כללי פסיקה אחרים ויש אומרים שאם יש כלל אחר אין אומרים הלכה כרבים אלא כשיחיד ממש חולק עליהם[10] אך לא ברבים ומועטים.
בפשטות הלכה כרבים מהתורה בכל מקום[11]. אך יש מהאחרונים שלמדו שדין אחרי רבים להטות שנאמר בתורה, היינו כשנחלקו בשעת מעשה בדין שבא לפניהם וכל הדיינים מקובצים יחד במקום אחד, ונשאו נתנו ביניהם. אבל במחלוקת בדברי הפוסקים שכל אחד כתב סברתו בספרו, אפילו אם היו בזמן אחד אין ברור לומר שבאופן זה מן התורה הולכים אחרי הרוב, כיון שלא עמדו למניין, ולא נשאו ונתנו ביחד[12].

מהו רובעריכה

נחלקו האחרונים כשהרוב מסכים לדעה אחת מחמת טעמים שונים אם נחשבים רבים ופוסקים הלכה כמותם[13], או שאינם נחשבים כרבים כי אינם דעה אחת[14]. ויש המחלקים בין הכרעת רוב בבית דין שמועילה תמיד למחלוקת הפוסקים שאם הרוב אינו בדעת אחת אינו חשוב רוב[15].

במחלוקת הלכתית אשר בה צד אחד מרובה על חברו, אלא שמנגד המיעוט הוא של תלמידי חכמים גדולים יותר בהלכה, קיימת מחלוקת המובאת במסכת יבמות[16] אשר דנה במחלוקת בית הלל ובית שמאי לגבי צרת הבת, אם נהגו בית שמאי בחיי היום יום כשיטתם או שבפועל הלכו אחרי בית הלל, ומובא כי בתשובה לשאלה זו קיימת מחלוקת בין אמוראים: ריש לקיש ורב סוברים "לא עשו בית שמאי כדבריהם" ואילו רבי יוחנן ושמואל סוברים "עשו ועשו". אחד מההסברים הניתנים למחלוקת אמוראים זו היא שלשיטת הסוברים שלא עשו בית שמאי כדבריהם - מכיוון שמעטים היו מבית הלל. ברם, לשיטת הסוברים "עשו ועשו" - מכיוון שהם "מחדדי טפי" כלומר מחודדים בחכמתם יותר מבית הלל[17].

למעשה, דעת החינוך שאין הולכים אחר במקרה כזה אחר הרוב[18] ויש מן הראשונים שסוברים שאין ההלכה מכרעת כמי לעשות, והרוצה לעשות כרוב בחכמה עושה, והרוצה לעשות כרוב במנין עושה[19]. וגם בזה יש שמחלקים בין יחיד נגד רבים, שאפילו אם הוא גדול יותר דבריו בטלים, למועטים נגד רבים, שאין הולכים אחר רוב מנין, אלא אם רצו הולכים אחר רוב חכמה[20].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין, פרק ג', הלכה א'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט', עמוד א' מסכת שבת, דף ס', עמוד ב' מסכת יבמות, דף מ', עמוד א' ועוד
  3. ^ 3.0 3.1 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ"ה, סעיף ב' ועי' ביאור הגר"א שם ס"ק י"ח
  4. ^ כן מובא במסכת בבא מציעא בשם רבי ירמיה; אין לטעות בנימוקו של רבי יהושע "לא בשמים היא" שהוא נימוק נגדי לראייתו של רבי אליעזר אך אין הוא נימוק חיובי מדוע לפסוק כחכמים
  5. ^ מסכת ברכות פרק ד הלכה י"ב
  6. ^ כלומר רבי עקיבא משיב לרבן גמליאל
  7. ^ קובץ שיעורים ח"ב מה-יא, יב. שרידי אש ח"א קיג-ד
  8. ^ שערי יושר ג-ג סוף ד"ה ובתוס' פ"ק, וכך נוטה הצפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב רוב אות ט
  9. ^ מסכת עירובין, דף מ"ו, עמוד א'
  10. ^ כנסת הגדולה יו"ד רמב הגהות בית יוסף סק"ד
  11. ^ ש"ך יו"ד רמב, הנהגת הוראת איסור והיתר
  12. ^ גט פשוט שם כלל א
  13. ^ מהרי"ט חלק ב יו"ד ט
  14. ^ מגיד משנה אישות ז יב
  15. ^ ש"ך חו"מ כה ס"ק יט; נתיבות המשפט שם חידושים ס"ק יח
  16. ^ דף י"ד עמוד א
  17. ^ התלמוד מסביר שדרך זו היא אם נאמר שהמחלוקת בין האמוראים היא לפני שיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל. אם מחלוקת האמוראים היא לאחר בת קול, יש להסבירה בצורה שונה, משום שהם חולקים האם משגיחים בבת קול או שאין משגיחים בה, כשיטת רבי יהושע במחלוקת תנורו של עכנאי.
  18. ^ והולכים אחר המיעוט שהם המרובים בחכמה
  19. ^ בית הבחירה למאירי יבמות י"ד ב
  20. ^ רמב"ן סנהדרין לב א