פתיחת התפריט הראשי

יחיעם (הווי בקיבוץ)

ציור מאת יוסף זריצקי

יחיעם (הווי בקיבוץ) או יחיעם (חיים בקיבוץ) הוא ציור שמן מאת הצייר הישראלי יוסף זריצקי. הציור מתאר הפשטה של נוף בקיבוץ יחיעם, ונחשב לאחת מיצירות האמנות החשובות של הצייר, ושל האמנות המופשטת בישראל.

יחיעם (הווי בקיבוץ)
Zaritski yeciam L2.jpg
צייר יוסף זריצקי
תאריך יצירה 1951
טכניקה וחומרים שמן על יוטה מודבק על בד
ממדים בס"מ 208 אורך × 228 רוחב
מיקום אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

תוכן עניינים

היצירהעריכה

הציור "יחיעם (חיים בקיבוץ)" הוא הציור הגדול ביותר מבין מסדרה של כ-24 ציורים לפחות, הנושאים את השם "יחיעם".[1] עבודות אלו נוצרו בין השנים 19491951, תקופה בה זריצקי שימש כמרצה לאמנות בקיבוץ במסגרת סמינרים שארגן "הקיבוץ הארצי". ברישומי האקוורל הרבים בסדרה בולטת הנטייה להשטחה ולהפשטה של הצורות בטבע לכדי משטחים גאומטריים, ואילו מספר הדמויות המופיעות בעבודות תורגמו לסימנים המזכירים הירוגליפים.

ציור זה, כמו ציורי שמן אחרים בסדרה, לא נוצר כהתבוננות ישירה בטבע, אלה הוא עיבוד המוטיבים מציורי האקוורל. משטח הציור מחולק לצורות גאומטריות ולגושים בולטים של משיכות מכחול בולטות, בעלות אופי אנכי או אופקי, המתפקדות כשכבה עליונה על משטח הציור הגדול. בציור בולטים גוונים ירקרקים וחומים עם כמה כתמים בולטים באדום וצהוב. למרות האופי המופשט של הציור, ניתן לאבחן בציור בכמה דמויות, המתוארות בעזרת קו חופשי וכללי. במרכז הציור מופיעה דמות של אם האוחזת בבנה, ואילו במרכז חלקו התחתון של הבד מופיע ייצוג של סוס, המתואר בקו לבן על גבי משטח חום.

בשנת 1952 יצר זריצקי עוד קבוצת עבודות הנושאות את השם "יחיעם" והן מהוות פיתוח והפשטה של אותה סדרה. הציור הוצג, תחת השם "הווי בקיבוץ", בתערוכה החמישית של קבוצת "אופקים חדשים", שנערכה בנובמבר 1953 במוזיאון תל אביב.

בשנת 1975 נרכשה היצירה על ידי מוזיאון תל אביב, בתרומתם של רבקה ויוסף מאירהוף מארצות הברית. רפרודוקציות של הציור הופיעו במספר ספרים ובהם ספרה של גילה בלס על "אופקים חדשים" (1980), על כריכת קטלוג תערוכת הרטרוספקטיבה של זריצקי במוזיאון תל אביב (1984), אותה אצר מרדכי עומר וכן היא פותחת את קטלוג התערוכה "העשור הראשון: הגמוניה וריבוי" (2008), המתארת את האמנות הישראלית בעשור הראשון למדינת ישראל, שנערכה במשכן לאמנות עין חרוד.

בעת הצגתו, בתערוכה החמישית של "אופקים חדשים", נתפש הציור כדוגמה לתהליך ההפשטה שעבר זריצקי באותה תקופה. ד. נחום תיאר את יצירתו של זריצקי במאמר בידיעות אחרונות כמעמידה את המסתכל בניסיון קשה. "זריצקי", טען נחום, "מורד במוסכמות ולא רק שהוא מנתק את עצמו מדעת ובכוונה מן הנושא, אלא גם מכל סימן של צורניות".[2]

על פי מרדכי עומר, מהווה הציור עדות יחסים של קרבה והתרחקות מן הטבע. במעבר מציורי האקוורל אל ציור השמן הופכות הצורות למופשטות יותר ויחסן אל הטבע הולך ומטשטש. עוד מציין עומר כי בשונה מייצוג ה-"הווי הקיבוצי" של התקופה, כמו למשל בציורי יוחנן סימון או בכרזות השומר הצעיר, הרי הדמויות חסרות הזהות בסדרה מבטאות יחס בלתי אמצעי של האדם אל הטבע.[3]

גלריהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ המספר הוא על פי רשימת העבודות בקטלוג: עומר, מרדכי, זריצקי, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1984.
  2. ^ ידיעות אחרונות, 30.10.1953. מצוטט בתוך: בלס, גילה, אופקים חדשים, פפירוס, תל אביב, 1980, עמ' 53.
  3. ^ הראו: עומר, מרדכי, זריצקי, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1984, עמ' 84.