יחסי אריתריאה–ישראל
יחסי אריתריאה–ישראל הם יחסי החוץ שבין מדינת אריתריאה ומדינת ישראל. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים במאי 1993, עת קיבלה אריתריאה עצמאות מאתיופיה.[1] לאריתריאה יש שגרירות רשמית בישראל, הממוקמת במגדלי התאומים שברמת גן. לישראל הייתה שגרירות רשמית בעיר אסמרה, בירת אריתריאה, עד שנסגרה ביולי 2022.[2]
| יחסי אריתריאה–ישראל | |
|---|---|
|
|
|
לחצו כדי להקטין חזרה  | |
| אריתריאה | ישראל |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 117,600 | 22,072 |
| אוכלוסייה | |
| 3,800,231 | 9,881,600 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 522,033 | |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 52,829 | |
| משטר | |
| רפובליקה נשיאותית | דמוקרטיה פרלמנטרית |
| שגרירים | |
| טספאמרים טקסטה | |
קשרי ישראל-אריתריאה הם מורכבים בשל קרבתה של ישראל לאתיופיה במהלך מלחמת העצמאות של אריתריאה, ושיתוף הפעולה עמה נגד הלאומנים האריתראים במשך זמן רב. עם זאת, כיום היחסים בין המדינות נחשבים בדרך כלל כקרובים.
נכון לשנת 2022, אריתראה היא אחת משתי המדינות היחידות באפריקה (בנוסף לקמרון) אשר אינן מכירות בקיומה של מדינה פלסטינית.
מלחמת העצמאות של אריתריאה עריכה
במהלך רוב מלחמת העצמאות של אריתריאה, סיפקה ישראל תמיכה לאתיופיה. הסיבה לכך היא ראייתה של ישראל את הסכסוך באתיופיה כקשור וכשלוחה של הסכסוך הערבי-ישראלי הרחב. רוב המדינות הערביות תמכו בהפרדה של אריתריאה מאתיופיה. הם ראו את אוכלוסייתה המוסלמית הגדולה למדי (36.5%) כדרך לוודא שהים האדום נשאר בשליטתם. מסיבה זו ישראל כרתה ברית עם ממשלת אתיופיה במטרה לנצל את חופה הארוך של אריתריאה המשתרע על פני 1,080 קילומטרים. כבר בשנות השישים המוקדמות, החלה ישראל לעזור לממשלה האתיופית בקמפיינים שלה נגד החזית לשחרור אריתריאה (ELF). ממשלת אתיופיה הציגה את מרד הלאומנים האריתראים כאיום ערבי על יבשת אפריקה כולה, טיעון ששכנע את הישראלים לקחת את הצד של ממשלת אתיופיה בסכסוך. בנוסף, ראתה ישראל בכוחות המורדים באריתריאה שלוחה של העולם הערבי בגין עובדת היותם נתמכים על ידה, וחששה שאריתריאה העצמאית והפרו-ערבית תחסום שיט ישראלי מלעבור בים האדום. ככל שהמלחמה התפתחה, הסיוע הישראלי לממשלה האתיופית הוגדל. ישראל אימנה כוחות אתיופים שפעלו להתמודד נגד המורדים. ב-1966 הייתה באתיופיה משלחת צבאית ישראלית שמנתה 100 איש, ועד 1967, חיילים אתיופים שאומנו בידי היועצים הישראלים השתלטו על חלק גדול מאריתריאה. לאחר כ-30 שנות מלחמה, בחודש מאי 1991, ממשלת אתיופיה הודחה על ידי החזית העממית לשחרור אריתריאה (שעביה).
לאחר קבלת העצמאות עריכה
שלא כמו רוב המדינות הערביות, אריתריאה פיתחה יחסים טובים יחסית עם ישראל זמן קצר לאחר שזכתה בעצמאות בשנת 1993. יחסים אסטרטגיים בין הממשלה החדשה של אריתריאה וישראל הוקמו כאשר נשיא אריתריאה איסאייס אפוורקי ביקר בישראל לצורך טיפול רפואי.[3] נציג ארצות הברית באסמרה הציע את הרעיון לאחר שמנהיג אריתריאה חלה, ואפוורקי הוטס לישראל במטוס אמריקאי. התרחשויות אלה, יחד עם מאמצים אמריקאים הובילו לפתיחתה של שגרירות ישראל באסמרה ב-15 במרץ 1993, לפני ההכרזה הרשמית על כינון היחסים ב-27 באפריל 1993.
ישנן טענות, בעיקר מצד מדינות ערביות כי שתי המדינות מקיימות קשרים ביטחוניים, ובדצמבר 2012 דווח בארצות הברית כי ישראל מחזיקה בסיסים צבאיים באריתריאה, הכוללים תחנת האזנה על הר אמבה סאווארה ומעגנים באיי דחלק שבים האדום,[4][5] על אף שמועצת הביטחון של האו"ם הטילה על אריתריאה אמברגו נשק וסנקציות נוספות. בשנים האחרונות הצטננו היחסים בין המדינות, במקביל להרעת הקשרים בין אריתריאה לארצות הברית על רקע תמיכתה של האחרונה באתיופיה.[6]
ביוני 2016 דווח שישראל השלימה את הקמת תחנת ההאזנה על הר אמבה סאווארה, למטרות מעקב אחר פעילות ימית ואווירית בים האדום, בעיקר של גורמים איראניים, וכן שימוש בנמל אריתריאה במצבי חירום. היחסים בין ישראל לאריתראה שוקמו לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין אריתראה לסודאן.[7]
ביולי 2020 מונה איסמעיל חאלדי להיות השגריר הישראלי באריתראה ובכך הפך לשגריר הבדואי הראשון המשרת את משרד החוץ הישראלי.[8] עם זאת, אריתריאה מעולם לא אישרה את מינויו, ללא מתן נימוק כלשהו, ועל כן פעל כשגריר לא-תושב מישראל עד שכעבור שנתיים ישראל החליטה לסגור את השגרירות.[2] המשבר ביחסים בא לידי ביטוי גם בהצבעותיה של אריתריאה בפורומים בינלאומיים, לרבות האומות המאוחדות, היו שליליות בהתמדה, והיא הייתה בין המתנגדות הקשות לחזרתה של ישראל כמשקיפה לארגון האיחוד האפריקאי.
באריתריאה הייתה בעבר קהילה יהודית, בעיקר באסמרה הבירה, אך בזמן קבלת עצמאות והקמת היחסי הדיפלומטיים עם ישראל, נותר בה רק יהודי אחד מהקהילה המקורית, סמי כהן.
הסתננות מאריתריאה לישראל עריכה
ערך מורחב – הסתננות מאפריקה לישראל
בין השנים 2006 ועד 2012, הסתננו לישראל דרך סודאן ומצרים כ-35,000 אזרחים אריתראים. עם סיום הקמת הגדר על גבול מצרים בשלהיי 2012, תופעה זו נפסקה כמעט לחלוטין. מרבית המסתננים האריתראים נמצאים במדינות השכנות לאריתריאה - בעיקר בסודאן ובאתיופיה.[9] עד תחילת שנת 2013 ישראל לא איפשרה לאזרחי אריתריאה להגיש בקשות מקלט. בתחילת שנת 2013, למסתננים שהיו כלואים תחת החוק למניעת הסתננות ניתנה אפשרות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, מדינת ישראל החלה לאפשר לאריתראים מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט אף הם.[10]
נכון ליוני 2014, מדינת ישראל הכירה רק בשני אריתראים כפליטים והיא דוחה על הסף בקשות מקלט של אריתראים שנסו ממולדתם בשל עריקה או הימנעות מגיוס לצבא אריתריאה או לשירות הלאומי.[11] דחיית בקשות זו מנוגדת להנחיות נציבות הפליטים של האו"ם ביחס לעריקים מצבא אריתריאה, ואינה תואמת את מדיניותן של רוב מדינות העולם למעט שווייץ והממלכה המאוחדת.[12][13]
ביולי 2016 עתרו פעילים למען מבקשי המקלט לבית המשפט, בבקשה שיורה למשרד החוץ לפרסם דו"חות העוסקים במצב זכויות האדם באריתריאה. ביולי 2018 דחה בית המשפט את הבקשה בנימוק שיחסי החוץ של ישראל עלולים להיפגע.[14]
נכון ליולי 2020, שוהים בישראל 21,908 אריתריאים.[15] החל משנת 2016 ועוד סוף 2019 עזבו את ישראל במסגרת תוכנית "יציאה מרצון" 10,033 מסתננים אריתראים, חלקם שבו לארץ מוצאם, והשאר למדינות אחרות.[16]
האינטרנט משמש כלי מרכזי עבור הפזורה האריתריאית בכלל, ובישראל בפרט. המרחב הווירטואלי מאפשר לאוכלוסיות מגוונות, שקולן לא נשמע באריתראה עקב הצנזורה הממשלתית, להביע את דעותיהן בנושאים שונים. קהילות אריתריאיות בישראל מקדמות את מאבקן בדיקטטורה האריתריאית באמצעות האינטרנט, וכן פועלות באמצעים מקוונים לשיפור מעמדן בישראל.[17][18]
ב-2 בספטמבר 2023 פרצו מהומות בדרום תל אביב בין פליטים ומבקשי מקלט אריתראים. המהומות התרחשו בין תומכי השלטון באריתראה ובין מתנגדי השלטון באריתראה בעקבות פסטיבל שתכננה שגרירות אריתריאה לקיים בישראל, אירוע המזוהה בעיני מתנגדי המשטר עם תמיכה במשטר באריתראה. המהומות החריפו למאבק שבו נפצעו 170 איש (120 אריתראים ו-50 שוטרים).
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- אמיר אורן, שם קוד "קפה": ההרפתקה הצבאית של ישראל נחשפת, באתר וואלה!, 19 ביולי 2018
- איתמר אייכנר, בסיסים סודיים, שגרירות ריקה, יחס שלילי באו"ם: יחסי ישראל-אריתריאה, באתר ynet, 3 בספטמבר 2023
הערות שוליים עריכה
- ^ ישראל הכירה בעצמאותה של אריתריאה והודיעה, כי תקים שגרירות באסמרה הבירה, חדשות, 7 במאי 1993
- ^ 1 2 איתמר אייכנר, "האריתריאים כמו קיר": לפיד החליט לסגור את השגרירות הישראלית, באתר ynet, 9 ביולי 2022
- ^ EAST AFRICA - Eritrea.(relations with Israel and Ethiopia)(Brief Article) - APS Diplomat Strategic Balance in the Middle East | HighBeam Research, www.highbeam.com (ארכיון)
- ^ עוקבים אחרי איראן: "לישראל בסיסים באריתריאה", באתר ynet, 11 בדצמבר 2012
- ^ אנשיל פפר, דיווחים: איראן וישראל מחזיקות בסיסים באריתריאה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2012
- ^ יוסי מלמן, הברחת הנשק הוסיפה להידרדרות היחסים בין ישראל לאריתריאה, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2011
- ^ Israel completes construction of listening post in Eritrea, באתר "Middle East Monitor", 20 ביוני 2016 (באנגלית)
- ^ טל שלו, משרד החוץ ימנה את השגריר הבדואי הראשון של ישראל, באתר וואלה!, 05 ביולי 2020
- ^ דיווח באתר משמר זכויות האדם
- ^
אילן ליאור, ישראל בחנה רק 250 בקשות מקלט מתוך 1,800; אף לא אחת מהן אושרה, באתר הארץ, 8 בינואר 2014
- ^ אילן ליאור, אחרי כ-1,000 בקשות מקלט, ישראל הכירה לראשונה בשני פליטים אריתריאים, באתר הארץ, 27 בינואר 2014
- ^ UNHCR Eligibility Guidelines for Assessing the International Protection Needs of Asylum-Seekers from Eritrea, April 2011
- ^ Swiss vote for tougher asylum laws amid spike in refugee numbers, 10 ביוני 2013
- ^ נעה לנדאו, בית המשפט: המדינה לא תחשוף מסמכים סודיים על המצב באריתריאה, באתר הארץ, 23 ביולי 2018
- ^ רשות האוכלוסין וההגירה, נתוני זרים בישראל, יולי 2020
- ^ רשות האוכלוסין וההגירה, נתוני זרים בישראל, 2020
- ^ איתמר דובינסקי, גליה צבר ואפרת שיר (ע), אופוזיציה מקוונת: משמעויות פוליטיות של שימושי אינטרנט בקרב אריתראים בישראל, מבקשי חיים: אריתראים, סודאנים וישראלים במרחבים משותפים, פרדס, 2019, עמ' 134-103
- ^ Itamar Dubinsky, Digital Diaspora: Eritrean Asylum Seekers’ Cyberactivism in Israel, African Diaspora, 2020, עמ' 1–28 doi: 10.1163/18725465-bja10002
