יחסי הפיליפינים–יפן
| יחסי הפיליפינים–יפן | |
|---|---|
|
|
| |
| הפיליפינים | יפן |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 300,000 | 377,915 |
| אוכלוסייה | |
| 118,660,149 | 122,793,587 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 404,284 | 4,231,141 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 3,407 | 34,457 |
| משטר | |
| דמוקרטיה נשיאותית | מונרכיה חוקתית |
יחסי הפיליפינים–יפן הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין רפובליקת הפיליפינים לבין יפן.
היסטוריה עריכה
היסטוריה מוקדמת ותקופת אדו (1550–1854) עריכה
היחסים שבין יפן לבין הממלכות ששכנו באזור הפיליפינים החלו בתקופת אשיקאגה של ההיסטוריה היפנית. מגעים ראשונים בין העמים החלו כאשר רוכלים וסוחרים יפנים התיישבו באי לוזון ובייחוד באזור דילאו (פאקו), מחוז במטרופולין העיר מנילה, שהיה "ניהונמאצ'י" (ג'פאן טאון) שאכלס 3,000 יפנים (נכון לשנת 1608). משמעות השם "דילאו" היא ככל הנראה המילה "צהוב" (dilaw) בשפת הטאגלוג, המתארת את היפנים בעיני התושבים המקומיים. היפנים הקימו בדילאו מעין "מובלעת" עצמאית שנתמכה על ידי השלטונות הספרדיים ואנשי הכנסייה הפרנציסקנים במקום. במהלך המאות ה-16 וה-17 היגרו אלפים של סוחרים יפנים והתערבבו עם האוכלוסייה המקומית.
בשנת 1593 נשלחו ליפן מיסיונרים של הכנסייה הפרנציסקנית שהגיעו מאזור מנילה, באישור השלטון הקולוניאלי הספרדי.
במהלך המחצית הראשונה של המאה השבע עשרה, התקיים סחר אינטנסיבי בין שתי המדינות, דרך מערכת האוניות היפנית – "ספינות החותם האדום". שלושים דרכונים רשמיים של "ספינות החותם האדום" הונפקו לאזרחים פיליפינים שביקשו לסחור עם יפן בין השנים 1604–1616.
היפנים הובילו מרד בדילאו כנגד האימפריה הספרדית בין השנים 1606–1607, בעקבותיו הצטמצם מספר האזרחים היפנים שישבו בפיליפינים. אוכלוסיית היפנים גדלה שוב עם תחילת רדיפת הנוצרים ביפן שהגה טוקוגאווה איאיאסו, השוגון הראשון בשוגונות טוקוגאווה. ב-8 בנובמבר 1614 עזבו קבוצה של 300 נוצרים יפנים את מדינתם והגיעו למנילה ב-21 בדצמבר. האוכלוסייה התקבלה בחום על ידי הישועים הספרדים והאזרחים הפיליפיניים המקומיים. הספרדים הציעו את עזרתם בהפלת השוגונות ובפלישה כאשר עילתם הייתה הגנה על האזרחים הנוצרים היפנים. היפנים שהגיעו לפיליפינים סירבו לתמוך במהלך ומנהיגם נפטר ממחלה 40 יום לאחר מכן. קבוצת המהגרים הללו מהווים חלק עיקרי מהשורשים של אוכלוסיית היפנים הגדולה בפיליפינים המונה יותר מ-200,000 איש.
מרידות רבות עם מעורבות יפנית התקיימו באזור הפיליפינים, ובאחת מהם איים מנהיג היפנים בפיליפינים, כשהוא על ערש דווי, כי יפן תפלוש למקום. בסופו של דבר הוא נפטר. שוגונות טוקוגאווה החלה לצבור כוח מיד לאחר מותו.
באמצע המאה השבע עשרה יפן החילה את מדיניות הסגר - הסאקוקו, שקובעת כי שום נתין זר מלבד סינים או אנשי חברת הודו המזרחית ההולנדית (תחת הגבלות חמורות) לא יוכלו לסחור עם יפן ולא יוכלו להגיע ליפן. כל נתין זר אחר שהיה מגיע, אפילו בשוגג, לחופי יפן, הוצא להורג באופן מיידי. כך גם יפני שניסה לצאת מגבולות מדינתו. היחסים בין יפן לפיליפינים הושעו באופן מיידי עקב כך, והתחדשו רק לאחר פתיחתה המחודשת של יפן לעולם החיצון בשנת 1854.
הפיליפינים והאימפריה היפנית (1854–1946) עריכה
במהלך ההתקוממות הפיליפינית נגד המשטר הספרדי ב-1896 ומלחמת ארצות הברית–ספרד בשנת 1898, פנו מספר משפיעים וארגונים פיליפיניים, כאשר הבולט שבהם הוא ארגון המהפכנים הקאפיטונאן, לעזרה מצד הממשלה היפנית. הקאפיטונאן פנו ליפן במברק בו הם מבקשים מימון כספי ונשק במאי 1896. ממשלת הרסטורציה של מייג'י העדיפה שלא, וגם לא יכלה כלכלית, לספק תמיכה רשמית. למרות זאת, גורמים יפניים שתמכו בעצמאות הפיליפינים ובתנועה הפן-אסייתית גייסו כספים ושלחו כלי נשק באונייה, שטבעה לפני שהגיעה ליעדה. בשנת 1905 חתמה יפן בעל כורחה על הסכם עם ארצות הברית שבו היא מכירה בשלטון האמריקני על הפיליפינים. במהלך השלטון האמריקאי במקום, הקשרים הכלכליים שבין הפיליפינים ליפן גדלו באופן חסר תקדים ובשנת 1929 הייתה יפן שותפת הסחר הגדולה ביותר של הפיליפינים אחרי המדינה השלטת, ארצות הברית. ההשקעות היפניות בפיליפינים בוצעו בעיקר על ידי מהגרים יפנים למקום, ברובם גננים, סוחרים וזונות. בעיר דבאו סיטי שכנו באותה העת מעל 20,000 יפנים אתניים. בעיר באגויו היוו היפנים יותר מ-22% מכוח העבודה. ב-1935 הוערך כי המהגרים היפנים שלטו על 35 אחוזים מהסחר הקמעונאי בפיליפינים. ההשקעות שנעשו כללו בעיקר השקעות בחקלאות ובמשאבי טבע במדינה. בשנת 1940 (מהלך מלחמת העולם השנייה), כ-40 אחוזים מהייצוא הפיליפיני ליפן היה ברזל, כרום, נחושת, ומנגן.
במהלך מלחמת העולם השנייה, מיד לאחר המתקפה על פרל הארבור, הכוחות היפנים פלשו במהירות לפיליפינים והתגברו על הכוחות האמריקנים ועל הכוחות המקומיים. אסטרטגית, יפן הייתה צריכה למנוע מהאיים לשמש כבסיס של כוחות בעלות הברית לתקיפה פוטנציאלית של האיים היפניים. בנוסף לכך, לאימפריה היפנית היו שאיפות אימפריאליסטיות והייתה לה תוכנית לכבוש את כל אזור דרום מזרח אסיה. בשנת 1943, הוקמה ממשלת בובה בפיליפינים, הרפובליקה הפיליפינית השנייה, אך זו לא זכתה לתמיכה מצד האזרחים, בעיקר בעקבות היחס הברוטלי של הצבא היפני לאוכלוסייה הפיליפינית האזרחית. במהלך הכיבוש היפני והקרבות עם האמריקנים שניסו לכבוש חזרה את המדינה נהרגו יותר ממיליון פיליפינים, דבר שהגביר את הסנטימנט האנטי-יפני במדינה.
מאות ערים ועיירות עם מורשת קולוניאליסטית ספרדית נחרבו בעקבות האש בפיליפינים; ההפצצות האמריקניות והטקטיקה של הקמיקזה. רק עיר אחת מתקופת השלטון הספרדי, ויגאן, שרדה. ממשלת האימפריה היפנית לא הציעה מעולם עזרה בשחזור אתרי המורשת הפיליפיניים וגם ארצות הברית נתנה מימון קטן לשיקום שני ערים, מנילה ובאגויו. עשור לאחר המלחמה, הנוף המורשתי של הפיליפינים לעולם לא שוחזר בעקבות כלכלה הרוסה, חוסר מימון וחוסר במומחים תרבותיים באותו הזמן. אזורי המורשת הוחלפו בעיקר בבתים זולים. לפי הערכה אמריקנית ששוחררה רק שנים לאחר המלחמה, מספר המתים האמריקנים נאמד ב-10,380 ומספר הפצועים הסתכם ב-36,550. מספר היפנים המתים היה 255,795. מספר המתים הפיליפינים מעולם לא הוערך באופן רשמי, אולם לפי מחקרים, מספר המתים הפיליפינים עולה על מיליון איש, אחוז גדול מאוד באופן יחסי לאוכלוסייה באותו הזמן. האוכלוסייה הפיליפינית לא התפתחה למשך חמש שנים לאחר המלחמה בעקבות מחלות או חוסר בתנאים בסיסיים. איכות החיים בפיליפינים ירדה משמעותית לאחר המלחמה - מהמדינה השנייה העשירה ביותר באסיה (אחרי יפן עצמה), היא הפכה למדינת עולם שלישי.
היחסים שלאחר מלחמת העולם השנייה (1946–1965) עריכה
.jpg)
בשנת 1946 הפיליפינים קיבלו עצמאות מארצות הברית ובשנת 1951 ממשלת הפיליפינים חתמה על אמנת סן פרנסיסקו, הסכם שלום בין יפן לחלק מן בעלות הברית. למרות חתימת ההסכם, רק בשנת 1956 היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות כוננו מחדש. בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו חברות יפניות ומשקיעים בודדים לחזור לפיליפינים.
היחסים במהלך דיקטטורת פרדיננד מרקוס (1965–1986) עריכה
בשנת 1966 הקיסר הירוהיטו נפגש עם נשיא הפיליפינים לשעבר, פרדיננד מרקוס, שנה לאחר בחירתו לנשיאות הפיליפינים.[1]
בשנת 1972 ביטל הנשיא מרקוס את הרשות המחוקקת הפיליפינית, ולקח על עצמו את סמכויות החקיקה של הרשות כחלק משלטונו הדיקטטורי. הוא אשרר את אמנת החיבה, המסחר והניווט הפיליפינית-יפנית עשרה ימים לפני ביקורו של ראש ממשלת יפן לשעבר, קקואיי טנאקה.
בשנת 1975 יפן עקפה את ארצות הברית והפכה למקור ההשקעה הכי גדול של הפיליפינים. במסגרת ההשקעה היפנית בפיליפינים, ממשלת יפן וממשלת הפיליפינים הקימו את כביש הידידות הפיליפיני–יפני, אשר כלל את גשר סן חואניקו, ומכון המחקר לרפואה טרופית בעיר מונטינלופה. רבים מהפרויקטים זכו לביקורת עקב שממשלת יפן מעצימה את ממשלתו "המושחתת" של מרקוס. הדבר מוכר בשם "שערוריית מרקוס" (ביפנית: マルコス疑惑) בקרב מבקרי הממשלה היפנית.
שערוריית מרקוס עריכה
כאשר הוגלו בני משפחת מרקוס להוואי, ארצות הברית, בפברואר 1986 לאחר המהפכה הפיליפינית של 1986, הרשויות האמריקניות החרימו מסמכים שמשפחת מרקוס הביאה עימם. המסמכים שהוחרמו חשפו כי מאז שנות השבעים קיבלו מרקוס ומקורביו הלוואות לא חוקיות מכ-50 קבלנים יפניים.
פרשה זו התפרסמה בשם "שערוריית מרקוס". ממשלת יפן ביקשה באופן סודי מממשלת הפיליפינים להמעיט בחשיבותה של הפרשה מכיוון שהיא תשפיע על המגזר העסקי היפני בפיליפינים ועל היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.
הלקחים משערוריית מרקוס היו בין הסיבות לכך שיפן יצרה את אמנת ה-ODA בשנת 1992, אמנה המחדדת את מדיניות הסיוע של יפן מעבר לים.
היחסים בעת המודרנית (1986 ואילך) עריכה
בשנות השמונים יפן המשיכה להוות מקור עיקרי לסיוע ותיירות בפיליפינים. בחצי העשור הראשון של שנות השמונים, היו מעט מחלוקות במדיניות החוץ בין שתי המדינות.
יפן הייתה מהמדינות הראשונות אשר הביעו תמיכה בממשלת הפיליפינים החדשה בראשות קורסון אקינו.
בנובמבר 1986 נשיאת הפיליפינים, קורסון אקינו ערכה ביקור רשמי ביפן ובמסגרתו נפגשה עם הקיסר הירוהיטו. במהלך הפגישה הקיסר התנצל על פשעי המלחמה היפניים שנעשו בפיליפינים בזמן מלחמת העולם השנייה. בנוסף, נחתמו מספר הסכמים בילטרליים בין שתי המדינות. אקינו חזרה ליפן בשנת 1989 להלווייתו של הירוהיטו וביקרה אף פעם נוספת במדינה בשנת 1990 להכתרתו של אקיהיטו לקיסר החדש של יפן.
יפן הייתה בעד הארכת חוזה ההגנה של ארצות הברית עם הפיליפינים, חוזה המאפשר קיום בסיסים צבאיים של ארצות הברית בפיליפינים. השגריר היפני בפיליפינים, טושיו גוטו, שר החוץ היפני, טארו נקאימה וראש הממשלה היפני, טושיקי קאיפו, התנגדו לכך. לבסוף, הסנאט הפיליפיני דחה את הארכת החוזה למרות ההצבעה החיובית של יפן, והשתדלות הממשל הפיליפיני בראשות אקינו. הסנאט הפיליפיני הציע לערוך משאל עם בנושא.[2] בשנת 1998 התגוררו ביפן 246,000 פיליפינים.[3]
למרות נסיגת הכוחות הצבאיים האמריקנים בפיליפינים, היחסים בין ארצות הברית לפיליפינים נותרו חזקים כפי שהובטח לנשיא הפיליפינים, פידל ראמוס על ידי נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, במהלך ביקור רשמי שנערך בוושינגטון די.סי ב-21 בנובמבר 1993. בדומה ליחסי ארצות הברית–הפיליפינים, גם היחסים בין יפן לפיליפינים עלו, בעקבות שליחת סיוע צבאי נרחב לפיליפינים לאחר עזיבת הכוחות האמריקנים. עוד לפני שראמוס התמנה לנשיאות הפיליפינים, הוא קיים שיחות עם משרד ההגנה היפני על מנת לשפר את היחסים הצבאיים בין שתי המדינות.[4]
בשנת 1993 הנשיא ראמוס נפגש עם קיאיצ'י מיזאווה, ראש ממשלת יפן, במהלך הפגישה חזר מיזאווה על התנצלותו של הקיסר הירוהיטו על פשעי המלחמה היפניים שנעשו באדמת הפיליפינים, וטען כי צריך לשקול את הדרך הטובה ביותר בהתייחסות לנושא. ממשל ראמוס תמך במכרז היפני להיות חבר קבע במועצת הביטחון של האומות המאוחדות יחד עם גרמניה.[4]
יפן הפכה למקור הסיוע הגדול ביותר של הפיליפינים, ואחריה ארצות הברית וגרמניה. יפן תרמה את הסיוע הגדול ביותר לפיליפינים, לאחר שספגה את רעידת האדמה באי לוזון בשנת 1990 והתפרצות הר הגעש פינטובו בשנת 1991.[4]
יפן תמכה בהתקוממות האסלאמית בפיליפינים.[5] בשנת 2013 הודיעה ממשלת יפן כי היא תתרום למשמר החופים הפיליפיני עשר אוניות בשווי של 11 מיליון דולר. יפן והפיליפינים חולקים "דאגה הדדית" לגבי עוצמתה הגוברת של סין בכלכלת אסיה.[6]
בנובמבר 2015 נחתם הסכם הלוואה בסך של 2 מיליארד דולר בין ממשלת הפיליפינים לסוכנות הבינלאומית לשיתוף פעולה ביפן (JICA). מטרת ההסכם היא מימון חלק מהקמת מערכת רכבת בין העיר מנילה לעיר מולולוס. על פי מחלקת הכספים הפיליפינית, ההסכם היה הסיוע הגדול ביותר של ה-JICA שאי פעם הוענק למדינה אחרת.[7]
ב-29 בפברואר 2016, ממשלת יפן וממשלת הפיליפינים חתמו על חוזה לאספקת ציוד הגנה לפיליפינים. החוזה נתן מסגרת לאספקת ציוד ביטחון וטכנולוגיה, המאפשרת לשתי המדינות לבצע פרויקטים מחקריים משותפים. בתחילת מאי 2016, נשיא הפיליפינים, רוקאס, אמר כי אם הוא ייבחר לראשות הפיליפינים בפעם השנייה, הוא יקדם את חתימת אמנת ההגנה ההדדית בין האומה היפנית לפיליפינים. ב-10 במאי 2016, רוקאס הפסיד בבחירות לרודריגו דוטרטה ובכך השיח על חתימת החוזה הופסק.[8] באוקטובר 2016 ממשלת הפיליפינים החדשה הצהירה כי האמנה עשויה להיחתם במהלך הביקור הרשמי העתידי של דוטרטה ביפן. הביקור לא קידם את חתימת האמנה.[9]
השוואה מדינית עריכה
| מדינה |  הפיליפינים
|
 יפן
|
|---|---|---|
|
שם בשפה הרשמית |
בפיליפינית: Repúbliká ng̃ Pilipinas | ביפנית: 日本 |
| סמל | 
|
|
|
| |
| עיר בירה | מנילה
קואורדינטות של הבירה = 14°35′N 121°0′E / 14.583°N 121.000°E |
טוקיו
קואורדינטות של הבירה = 35°41′N 139°46′E / 35.683°N 139.767°E |
| אוכלוסייה[10] | 109,180,815 נפש (יולי 2020) | 125,507,472 נפש (יולי 2020) |
| צפיפות האוכלוסייה | 363.94 נפש לקמ"ר | 332.11 נפש לקמ"ר |
| שטח[11] | 300,000 קמ"ר | 377,915 קמ"ר |
| אחוז שטח המים | 0.6% | 0.8% |
| שפות | פיליפינית (רשמית).[12] | יפנית (לאומית); אין שפה רשמית במדינה. |
| דת | 81% נוצרים קתולים 10% נוצרים פרוטסטנטים 5% מוסלמים סונים 4% אחר |
51.82% שינטו 34.9% בודהיזם 4.0% כתות שינטו 2.3% נצרות 7.0% לא ענו |
| תמ"ג[13] | 877,200 מיליון $ | 5,443,000 מיליון $ |
| תמ"ג לנפש | 8,034 $ | 43,368 $ |
| מדד הפיתוח האנושי (HDI)[14] | 0.712 (גבוה) | 0.909 (גבוה מאוד) |
נציגויות דיפלומטיות עריכה
- יפן מיוצגת בפיליפינים בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה במנילה, בירת המדינה.[15] יפן מיוצגת בפיליפינים גם בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בסבו סיטי,[16] ובדבאו סיטי.[17]
- הפיליפינים מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[18] הפיליפינים מיוצגת ביפן גם בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בנגויה,[19] נהה,[20] אוסקה,[21] וסאפורו.[22]
לקריאה נוספת עריכה
- Ikehata, Setsuho and Lydia Yu-Jose, eds. Philippines-Japan Relations ( Ateneo De Manila University Press, 2003) .
- Tana, Maria Thaemar, and Yusuke Takagi. "Japan’s foreign relations with the Philippines: A case of evolving Japan in Asia." in James D.J. Brown and Jeff Kingston, eds. Japan's Foreign Relations in Asia (Routledge, 2018) pp. 312-328.
- Trinidad, Dennis D. "Domestic Factors and Strategic Partnership: Redefining Philippines‐Japan Relations in the 21st Century." \\Asian Politics & Policy 9.4 (2017): 613-635. online
- Trinidad, Dennis D. "Towards strategic partnership: Philippines–Japan relations after seventy years." in Mark R. Thompson, Eric Vincent C. Batalla, eds. Routledge Handbook of the Contemporary Philippines ( Routledge, 2018) pp. 186-196.
- Yu-Jose, Lydia N. "World War II and the Japanese in the prewar Philippines." Journal of Southeast Asian Studies 27#1 (1996): 64-81. Online
קישורים חיצוניים עריכה
- Embassy of Japan in the Philippines, אתר שגרירות יפן בפיליפינים
- Embassy of the Philippines in Japan, אתר שגרירות הפיליפינים ביפן
- Japan Ministry of Foreign Affairs, אתר משרד החוץ היפני
הערות שוליים עריכה
- ^ Marcos arrives for Japan visit, ספטמבר 1966
- ^ Philippines Orders U.S. to Leave Strategic Navy Base at Subic Bay, הניו יורק טיימס, 10 ביוני 2013
- ^ Encyclopedia of modern Asia, דויד לבינסון, 2002
- ^ 1 2 3 Philippines-Japan Relations, 2003
- ^ Visit to Japan of the Moro Islamic Liberation Front (MILF) Peace Negotiating Panel, אתר משרד החוץ היפני
- ^ Japan-Philippine Relations: New Dynamics In Strategic Partnership - Analysis Eurasia Review, Eurasiareview
- ^ PH, Japan agency sign $2-B railway loan, Philippine Daily Inquirer, דצמבר 2015
- ^ Needed: PH-Japan defense treaty, Bernie V. Lopez
- ^ PH-Japan defense treaty may be discussed in Duterte visit, CNN, אוקטובר 2018
- ^ Country Comparison :: Population — The World Factbook - Central Intelligence Agency, www.cia.gov
- ^ Country Comparison :: Area — The World Factbook - Central Intelligence Agency, www.cia.gov
- ^ בפועל מדוברות בפיליפינים מספר רב של שפות כאשר העיקרית היא שפת הטאגלוג.
- ^ Country Comparison :: GDP (purchasing power parity) — The World Factbook - Central Intelligence Agency, www.cia.gov
- ^ Human Development Data (1990-2018) | Human Development Reports, hdr.undp.org
- ^ EMBASSY OF JAPAN IN MANILA, PHILIPPINES
- ^ CONSULATE OF JAPAN IN CEBU CITY, PHILIPPINES
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN DAVAO CITY, PHILIPPINES
- ^ EMBASSY OF THE PHILIPPINES IN TOKYO, JAPAN
- ^ CONSULATE OF THE PHILIPPINES IN NAGOYA, JAPAN
- ^ CONSULATE GENERAL OF THE PHILIPPINES IN NAHA CITY, JAPAN
- ^ CONSULATE GENERAL OF THE PHILIPPINES IN OSAKA, JAPAN
- ^ CONSULATE OF THE PHILIPPINES IN SAPPORO, JAPAN