ייקוב הדין את ההר

יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר הוא ביטוי חזל"י שמשמעותו היא - הקפדה מוחלטת על הכללים, ללא פשרות, ללא גמישות וללא רחמים. הביטוי משמש גם בעברית המודרנית ומופיע בפסיקות משפטיות.

מקורעריכה

מקור הניב הוא מלשון חז"ל:

נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהוָה" (תהלים, י', ג'); אלא יקוב הדין את ההר, שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים, א', י"ז); וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר; אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן" (מלאכי, ב', ו').

בברייתא זו שבתלמוד הבבלי, שמקורה בתוספתא (מסכת סנהדרין, פרק א, הלכה ג), דנים בשתי גישות התייחסות להלכה. הגישה הראשונה, המחמירה, המיוחסת למשה רבנו, היא גישת "יקוב הדין את ההר". לפי גישה זו, משנקבעו חוקים והלכות - יש לקיימן. לכן אין לנסות "לבצוע" - לפשר בין הצדדים הניצים.

הגישה הנגדית, המיוחסת לאחיו אהרן הכהן, היא גישה גמישה יותר, המתייחסת למכלול הנסיבות בהקשרן, ומעדיפה פשרה ושלום כאשר הדבר אפשרי.

שימושעריכה

הביטוי משמש גם בעברית המודרנית להביע רדיפת צדק קפדנית בלי נכונות לסטיה מהחוק, ללא חמלה וללא משוא פנים.[1][2][3]הביטוי מופיע גם בפסיקות משפטיות.[4]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה