פתיחת התפריט הראשי

יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר הוא ביטוי עממי המופיע גם בפסיקות משפטיות. משמעות הביטוי היא - הקפדה מוחלטת על הכללים, ללא פשרות, ללא גמישות וללא רחמים.

תוכן עניינים

מקורעריכה

מקור הניב הוא מלשון חז"ל:

נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר (תהלים, י', ג') [כי הלל רשע על תאוות נפשו ו]בוצע ברך נאץ ה'; אלא יקוב הדין את ההר, שנאמר (דברים, א', י"ז) [לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש] כי המשפט לאלוקים הוא [והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו]; וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר; אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר (מלאכי, ב', ו') תורת אמת הייתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון

בברייתא זו שבתלמוד הבבלי, שמקורה בתוספתא (מסכת סנהדרין, פרק א, הלכה ג), דנים בשתי גישות התייחסות להלכה. הגישה הראשונה, המחמירה, המיוחסת למשה רבנו, היא גישת "יקוב הדין את ההר". לפי גישה זו, משנקבעו חוקים והלכות - יש לקיימן. לכן אין לנסות "לבצוע" - לפשר בין הצדדים הניצים.

הגישה הנגדית, המיוחסת לאחיו אהרן הכהן, היא גישה גמישה יותר, המתייחסת למכלול הנסיבות בהקשרן, ומעדיפה פשרה ושלום כאשר הדבר אפשרי.

שימושעריכה

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה