יישוב אירלנד

תהליך החרמת האדמות של תושבי אירלנד בידי השלטון האנגלי, ויישובן במתיישבים מבריטניה הגדולה במהלך המאות ה-16 וה-17

יישוב אירלנדאנגלית: Plantations of Ireland, באירית: Plandálacha na hÉireann) היה תהליך הפקעת אדמותיהם של תושבי אירלנד בידי השלטון האנגלי במדינה במאות ה-16 וה-17. אדמות אלו יושבו מחדש במתיישבים מבריטניה הגדולה, עיקרם פרוטסטנטים ותושביהן המקוריים שועבדו או גורשו. הגירה מבריטניה הגדולה לאירלנד החלה בקנה מידה מצומצם כבר במאה ה-12, וזו הובילה ליצירת מעמד חברתי חדש באי - "האנגלים הוותיקים" או היברנו-נורמנים, אשר נטעמו בתוך התרבות והאוכלוסייה האירית המקומית. חלק מהיישוב באירלנד בוצע באופן ממוסד, על ידי השלטון האנגלי, אך חלקו בוצע באופן פרטי על ידי בעלי האדמות החדשים שמונו על ידי האנגלים, כמו היישוב במחוזות אנטרים ודאון.

מחוזות אירלנד שהיו נתונים ליישוב על ידי האנגלים בין 1556 ו-1620

יישוב אירלנד החל במאה ה-16, כשהאנגלים החרימו אדמות מהשבטים הקלטים ובעלי האדמות ההיברנו-נורמניים הוותיקים, בעיקר בפרובינציות מנסטר ולנסטר. היישוב הראשוני היה בקנה מידה מצומצם ומטרתו הייתה לשלוט באוכלוסייה האירית, כאשר הכתר האנגלי העביר את הבעלות על אדמותיה למתיישבים מאנגליה ומוויילס. הליך זה החל בתקופת שלטונו של הנרי השמיני, מלך אנגליה והמשיך בתקופתם של מרי הראשונה ואליזבת הראשונה. היישוב התגבר בתקופתו של ג'יימס הראשון, לאחר סדרה של מרידות וחיכוכים בין האנגלים לאירים וביתר שאת בתקופתם של צ'ארלס הראשון ואוליבר קרומוול. בתקופה זו, אדמות הוחרמו בקנה מידה עצום ויושבו באלפי מתיישבים ועובדים מאנגליה, ויילס וגם מסקוטלנד. מהלך היישוב הממוסד האחרון בוצע בתקופת שלטונו של אוליבר קרומוול במהלך שנות ה-50 של המאה ה-17, כשאלפי חיילים פרלמנטרים אנגלים התיישבו או אולצו להתיישב באירלנד. ההגירה הלא ממוסדת נמשכה באופן משמעותי עד למאה ה-18, בעיקר מבריטניה הגדולה, אך גם מאירופה הקונטיננטלית.

יישוב אירלנד שינה באופן מהותי את הדמוגרפיה באירלנד ויצר קהילות גדולות של בריטים ופרוטסטנטים בתוך האוכלוסייה האירית הקתולית. המעמד השולט של הקהילות החדשות החליף את מעמד השלטון הישן באירלנד, אשר היה נציגו של הרוב הקתולי.[1] מעמד שלטון חדש זה ייצג את האינטרסים הבריטים באי ואת האינטרסים של קהילותיו, והתעלם והזניח את התושבים המקוריים של האי, אשר נדחקו למעמד של עובדי אדמה נטולי זכויות. שינויים אלו הובילו ליצירתה של אצולה פרוטסטנטית באי, אשר שמרה במהלך המאות הבאות על האינטרסים של הכתר ושינתה באופן מהותי את ההיסטוריה של אירלנד ואת היחסים שבין האוכלוסיות השונות באי ובינן לבין השלטון באנגליה.

התיישבויות מוקדמות (1556-1576)עריכה

 
הגבולות הפוליטיים באירלנד ב-1450, טרם תקופת היישוב. בירוק תחומי שליטתם של השבטים האיריים, בסגול תחומי שליטתם של "האנגלים הישנים" ובאפור שטחי התחום.

ההתיישבות האנגלית המוקדמת באירלנד הייתה חלק מהכיבוש הטיודורי של אירלנד במאה ה-16. הממשל האנגלי, ממושבו בדבלין, ביקש לפייס את תושבי האי ולשלב את מעמדותיו הגבוהים באריסטוקרטיה האנגלית החדשה שביקש ליצור, ובכך לקרבם לתרבות האנגלית. הממשל ציפה שהשליטה באירלנד תהיה נוחה לאינטרסים האנגליים, ולא חשש ממרידות או פלישות חיצוניות בשלבים הראשונים. על מנת לשמור על אינטרסים אלו, האנגלים הגו שיטת שלטון שנקראה בפיהם "היכנעו ושלטו" - כלומר, אם מנהיגי השבטים הקלטים וההיברנו-נורמנים באירלנד יסכימו להיכנע למרותו של השלטון האנגלי, תתאפשר להם המשך השליטה באדמותיהם ואנשיהם. אם סירבו להכיר בעליונות האנגלים, אדמותיהם הופקעו, ובעלי אדמות ועובדים חדשים הובאו לשטחי שליטתם מאנגליה.

התיישבויות מוקדמות נוספות היו מסוג "מושבות לדוגמה", במסגרתן הוקמו התיישבויות אנגליות קטנות בתוך שטחי השליטה האיריים, ומטרתן הייתה להוות מודל להתיישבויות החקלאיות-פיאודליות אותן ביקשו האנגלים שיאמצו האירים תחת שליטתם. התיישבות ראשונה מסוג זה הוקמה בשנות ה-60 של המאה ה-16 בקריקוריהי, בקרבת העיר קורק, על אדמותיו של רוזן דזמונד האירי.[2]

ליש ואופאליעריכה

היישוב הראשון מהסוג הראשון שצוין - אדמות שהופקעו עקב אי-קבלת המרות האנגלית - התרחש ב-1556, בשטחי שליטתם של שבטי או'מור ואו'קונור. שבטים אלו סירבו להכיר בעליונות השלטון האנגלי, ולא פסקו מניסיונותיהם לפשוט על שטחי התחום האנגלי. שטחי שליטתם הופקעו בהוראת לורד אירלנד והפכו למחוזות אנגליים בשמות "מחוז המלך" (כיום מחוז אופאלי) ו"מחוז המלכה" (כיום מחוז ליש), על שמם של מלכי אנגליה החדשים - פליפה השני, מלך ספרד ומרי הראשונה, מלכת אנגליה.[3] כמו כן, ערי המחוז החדשות כונו על שמם "פיליפסטאון" (כיום דנגן) ו"מריבורו" (כיום פורט ליש) בהתאמה. אולם, השבטים המקומיים התנגדו בחריפות להתיישבויות החדשות, נסוגו להרים ולביצות והחלו במרד מקומי כנגדן במשך 40 השנים הבאות. ב-1578 האנגלים הצליחו להכניע את שבט או'מור, בכך שרצחו את רוב מנהיגיו במולמסט שבמחוז ליש. רורי או'מור, מנהיג המרד, נלכד והוצא להורג מאוחר יותר באותה השנה. בעקבות אלימות זו מצד השבטים המקומיים, השלטונות האנגליים התקשו למצוא אנגלים שיסכימו להגיע להתיישב במקום, ובסופו של דבר ההתיישבות נאלצה להתגודד סביב שורה של ביצורים צבאיים.[4][5]

מזרח אלסטרעריכה

יישוב נוסף בוצע במזרח פרובינציית אלסטר בשנות ה-70 של המאה ה-16. השלטון האנגלי תכנן ליישב את מזרח הפרובינציה, שהייתה נתונה לשליטתם של שבטי מק'דונל ואו'ניל, וזאת על מנת ליצור חוצץ בין הקלטים שבאירלנד לבין אלו שבסקוטלנד, ביניהם הייתה תחלופה שוטפת של שכירי חרב. על מנת להתנגד ליישוב זה, הצטרפו למאבק באנגלים במזרח הפרובינציה גם חברי שבט או'ניל מאזור המחוז המודרני של טיירון ושבטי מק'דונל מההיילנדס וההיברידים החיצוניים הסקוטים.[6] בסופו של דבר יישוב האנגלים באזור לא צלח, לא לפני שבוצעו מעשי זוועה באוכלוסייה המקומית. לדוגמה, 200 מחברי שבט או'ניל נרצחו בשנת 1574 על ידי רוזן אסקס וב-1575 הפלגה בהשתתפותו של פרנסיס דרייק השתתפה בטבח של 500 מחברי שבט מק'דונל באי ראת'לין.[7] בשנה שלאחר מכן, הורתה אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה להפסיק את היישוב בשל תקריות אלו.[8]

היישוב במנסטר (החל מ-1586)עריכה

 
שטחי שליטתם של רוזני דזמונד ב-1570 באדום, בדרום-מערב אירלנד

היישוב בפרובינציית מנסטר החל בשנות ה-80 של המאה ה-16 והיה היישוב ההמוני הראשון באירלנד. היישוב היווה צעד ענישה בעקבות מרד דזמונד, שלאחריו שושלת דזמונד כולה הוצאה להורג ואדמותיה הופקעו על ידי הכתר האנגלי. הרשויות ניצלו את ההזדמנות ויישבו את שטחי הרוזנות במתיישבים מאנגליה ומוויילס, אשר לפי תקוותיהם יהוו "סוללת מגן" כנגד מרידות דומות בהמשך. ב-1584 ועידה אנגלית הוקמה להקצאת שטחים בעבור בעלי אדמות אנגלים עשירים, שהסכימו להעביר אריסים שיעבדו את השטחים החדשים. בעלי האדמות התחייבו להקים עיירות חדשות ולדאוג להגנה של תחומי היישוב.[9] בנוסף לשטחים שנלקחו מרוזנות דזמונד, המתפרסים על שטחים ממחוזות לימריק, קורק, קרי וטיפררי המודרניים, הוועידה החרימה גם את אדמותיהן של משפחות ושבטים נוספים שסייעו במרידה. השבט ששלט במשפחות אלו, שבט מק'ארתי, שהיה מקורב לאנגלים, התנגד בחריפות להפקעת האדמות וערער על כך בפני האנגלים בטענה כי האדמות שייכות להם.[10] בשל כך, היישוב מחוץ לשטחי רוזנות דזמונד היה מצומצם.

אף על פי כן, שטח בהיקף של כ-2025 קמ"ר הופקע ויושב על ידי האנגלים. השלטונות קיוו שיגיעו אליו כ-15,000 מתיישבים, אך דוח משנת 1589 מעיד כי בעלי האדמות הצליחו להביא רק כ-700 אריסים. הפרשנות לדוח טוענת כי כל אריס היה ראש משפחה, ועל כן ייצג כ-4–5 בני בית, מה שאומר שבערך כ-3,500 איש התיישבו באזור, אך עדיין לא כפי שציפו האנגלים.[11] ההתיישבות הייתה אמורה להוות קו מבוצר כנגד התקוממויות איריות, אך בסופו של דבר הפכה לכיסי התיישבות מצומצמים ברחבי הפרובינציה. האנגלים תחילה סיפקו ליישובים חיילים להגנתם, אך בשנות ה-90 של המאה ה-16 הוחלט לפזרם. כתוצאה, במהלך מלחמת תשע השנים, שהייתה מרידה אירית משמעותית כנגד השלטון האנגלי, רוב המתיישבים נסו מאדמותיהם החדשות ללא קרב - הם נמלטו לערים המבוצרות בפרובינציה או שבו חזרה לאנגליה. כשהמרידה דוכאה בסופו של דבר ב-1603, ההתיישבויות הוקמו מחדש על ידי מושל מנסטר, ועימן שבו האריסים מאנגליה.[12]

היישוב באלסטר (החל מ-1606)עריכה

טרם מלחמת תשע השנים, הייתה אלסטר לפרובינציה בה שלטו המנהיגים האיריים בחופשיות והייתה לנטולה מהשפעה אנגלית. כתוצאה מהמלחמה, שבטי או'ניל ואו'דונל נאלצו להיכנע לכתר האנגלי, עבורו הייתה המלחמה יקרה מאוד ורצופת כישלונות. גם סיכום המלחמה לא נחשב להצלחה אנגלית - אמנם השבטים העיקריים בצפון אירלנד נכנעו, אך הם הורשו להמשיך ולהחזיק באדמתם ורכושם, בכפוף להכרה בשלטון האנגלי.[13] אף על פי כן, מספר שנים לאחר מכן, בעקבות עזיבתם את אירלנד של מנהיגי שבט או'ניל ורוזנים נוספים לספרד באירוע שנקרא "בריחת הרוזנים", החליט מושל אירלנד לנצל את היעדר המנהיגות והפקיע את אדמות השבטים שנכנעו. תחילה, תכננו האנגלים ליישב את השטחים בצמצום ולחלקם מחדש בין בעלי אדמות מקומיים הנאמנים לכתר, על מנת שינהלו בעצמם את חיי האזרחים. אולם, מרידות מקומיות נוספות של בעלי אדמות ולורדים הובילו את הממשל האנגלי באירלנד להחליט כי כל בעלי האדמות בשטחים שהופקעו יוסרו מעמדותיהם.[14]

ב-1603, הפך ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד גם לג'יימס הראשון, מלך אנגליה ואירלנד, מאחר שאירלנד הייתה לממלכת חסות אנגלית באותה התקופה. בזאת, לראשונה, מלך מונרך יחיד על כל האיים הבריטיים. המלך החדש החליט כי יישוב אלסטר יהיה פרויקט "בריטי" משותף וכי מתיישבים יובאו גם מאנגליה וגם מסקוטלנד על מנת לתרבת ולהשכין שלום בפרובינציה. האדמות שהופקעו חולקו לשישה מחוזות רשמיים - ארמה, פרמנה, קאוואן, קולריין (כיום חלק מלונדונדרי), דניגול וטיירון.

על מנת להימנע מהרס המושבות החדשות, כפי שקרה במנסטר, החליט הכתר האנגלי להימנע מהשיטה של יישוב בכיסי אדמה מבודדים. המדיניות החדשה הייתה הפקעת האדמות כולן, מלבד מעטים יוצאים מן הכלל - אירים נאמנים לכתר אשר בבעלותם נותרו כ-25% מהשטח בלבד. הבעלות על השטחים החדשים התחלקה מחדש בין בעלי אדמות אשר התחייבו לא להעסיק אריסים אירים, אלא אנגלים או סקוטים בלבד ועליהם נאסר למכור את אדמתם החדשה לאירים לעולם.[15] לכל בעל אדמות הוענקו 12 קמ"ר של אדמה, בהם היה עליהם ליישב לפחות 48 גברים (להם לפחות 20 משפחות) פרוטסטנטים ודוברי אנגלית. פשוטי העם האירים נעקרו מבתיהם ושוכנו מחדש בקרבת בסיסי המשמר האנגלים או הכנסיות הפרוטסטנטיות החדשות שהוקמו. גם ליוצאי מלחמת תשע השנים הוענקו אדמות באלסטר, אולם בשל הקושי שלהם לממן את ההתיישבות באדמות החדשות, הם מומנו על ידי הסיטי של לונדון. הסיטי קיבלה בשל מימון זה בעלות על אדמות נרחבות באלסטר, וביניהן העיר דרי (אשר שמה שונה בשל כך ללונדונדרי). כמו כן, גם כנסיית אירלנד הפרוטסטנטית קיבלה אדמות כתוצאה מהחלוקה מחדש של אלסטר, ובעיקרן היו כלל מוסדות הכנסיות והאדמות שהיו בבעלות הכנסייה הקתולית. כחלק מהליך היישוב, תכננו האנגלים כי אנשי דת וכמרים מאנגליה ומהתחום ימירו את דת האוכלוסייה המקומית מהנצרות הקתולית לנצרות הפרוטסטנטית.[16]

עד שנות ה-30 של המאה ה-16 כבר היו באלסטר כ-20,000 גברים אנגלים וסקוטים, כך שבצירוף משפחותיהם ההערכות מגיעות לבין 80,000 ל-150,000 מתיישבים בסך הכל. המתיישבים הפכו לרוב בעמקי הפין והפויל, בעיר דרי, במזרח מחוז דניגול, בצפון מחוז ארמה ובמזרח מחוז טיירון. היישוב חרג מתחומי השטח המופקע וחדר לתחומי צפון מחוז דאון ודרום מחוז אנטרים המודרניים.[17][18][19] אוכלוסיית המתיישבים המשיכה לגדול במהרה בשנים הבאות.[20][21] אולם, כוונת האנגלים לסלק את האוכלוסייה האירית המקומית או "להפוך אותה לאנגלית" עלו בתוהו. גם התחייבותם של בעלי האדמות שלא להעסיק אריסים אירים לא התקיימה באף מחוז. ב-1609 גירש מושל אירלנד כ-1,300 חיילים אירים לשעבר לשירותו של צבא שוודיה על מנת להרגיע את המרי האזרחי בפרובינציה.[22] אולם, המתקפות והפשיטות האיריות על המתיישבים החדשים נמשכו ביתר שאת. גם הניסיון להמיר את דתם של האירים המקומיים לא עלה בידם, והסיבה העיקרית לכך הייתה שרוב אנשי הדת שהגיעו מאנגליה היו דוברי אנגלית, ואילו האירים המקומיים דיברו אך ורק באירית.[23]

יישובים נוספים (1610-1641)עריכה

 
צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה

יישובים נוספים התבצעו ברחבי האי בתקופתם של ג'יימס הראשון וצ'ארלס הראשון במהלך ראשית המאה ה-17. היישוב הראשון מחוץ למנסטר או לאלסטר במאה ה-17 היה בצפון מחוז וקספורד ב-1610, על אדמות שהופקעו מידי שבט מק'מורו-קבאנה. מאחר שהשיטה הפאודלית לא פשטה באירלנד, למעטים מבעלי האדמות האירים היו תארים חוקיים תקניים שיבטיחו את החזקה באדמותיהם. כתוצאה מכך, האנגלים החליטו על מדיניות חדשה - בעל אדמות שיבקש לקבל תואר להכרה בבעלות על שטחו, יצטרך לקבל על כך את אישור הממשל האנגלי ולוותר על בין רבע לשליש מהאדמה. במדיניות זו ביקשו האנגלים להקטין משמעותית את שטחי השליטה שיוותרו בידי האירים וכן להחליט מי מהם יוכל להמשיך להחזיק באדמתו. בעקבות היישוב בווקספורד נערכו יישובים נוספים על אדמות שהופקעו במחוזות אופאלי, לונגפורד, ליטרים וצפון טיפררי.[24] היישובים הקטנים הוותיקים באופאלי ובליש צמחו במהלך תקופה זו ומשכו אליהם מספר גדול יחסית של בעלי אדמות ואריסים מבריטניה הגדולה.[25]

היישובים במנסטר משכו אליהם אלפי מתיישבים חדשים מאנגליה ומוויילס ואף הורחבו בעקבות המדיניות האנגלית החדשה לערי החוף בדרום הפרובינציה - יול, בנדון, קינסייל וקורק. ביישובים חדשים אלו השתתפו גם וולטר ראלי ואדמונד ספנסר.[26] המעמדות האירים הגבוהים לא הצליחו למנוע את שטף היישובים והמתיישבים החדשים שהגיעו לארצם, וזאת מאחר שנאסר עליהם להחזיק בעמדות השפעה ציבוריות בשל דתם הקתולית. גם מהפרלמנט האירי רגליהם נדחקו בשל יצירת מחוזות בחירה חדשים על ידי האנגלים, כאלו שהרוב בהם כלל את המתיישבים החדשים שיובאו למדינה. מהלכיהם הפוליטיים של האירים מול הבריטים עלו בתוהו או שהניבו הצלחות זמניות בלבד.[27]

בנוסף ליישובים המאורגנים, אלפי מתיישבים עצמאיים הגיעו בתקופה זו לאירלנד מבריטניה הגדולה, הולנד וצרפת. חלקם הפכו לאריסים של בעלי אדמות מקומיים או חדשים וחלקם התיישבו בערים הגדולות ועבדו כבנקאים או כלכלנים. ב-1641 חיו באירלנד כ-125,000 מתיישבים פרוטסטנטים, אך אלו עדיין היו למיעוט, ועל כל מתיישב פרוטסטנטי היו כ-15 אירים קתולים.[28] בנוסף למתיישבים הפרוטסטנטים הרבים, גם מתיישבים קתולים הגיעו מאנגליה לאירלנד - בתקופתם של ג'יימס הראשון ואליזבת הראשונה סבלו הקתולים באנגליה מרדיפות יותר מאלו שבאירלנד. חיי הקתולים באנגליה, בה הפכו למיעוט, היו לבלתי נסבלים ורבים מהם העדיפו למצוא מקלט באירלנד, בה הרוב המוחץ היה קתולי. מתיישבים מסוג זה התיישבו בעיקר במחוז קילקני, שם היו לבערך כמחצית מכמות המתיישבים.[29]

מהלכי היישוב היו עתידים להחריף ב-1632, עם מינויו למושל אירלנד של תומאס ונטוורת', שהיה יועצו של צ'ארלס הראשון. צ'ארלס מינה את ונטוורת' לתפקיד על מנת שיגדיל את התפוקה הכלכלית באירלנד ועל מנת שימשיך במהלך נישול האירים מכוחם הפוליטי - שתי מטרות אלו היו אמורות להיות מושגות באמצעות יישובים נוספים. אחד ממהלכיו הראשונים של ונטוורת' היה הפקעת האדמות במחוז ויקלו, שהייתה אמורה להיות תחילתו של יישוב רחב היקף בפרובינציית קונכט. הוא תכנן להפקיע את אדמותיהם של בעלי אדמות בפרובינציה שלא יסכימו להכיר בעליונות הכתר האנגלי ומאלה שיסכימו תכנן להפקיע כמחצית מהשטח שבבעלותם. בעלי האדמות המקומיים נאלצו לקבל את ההסדר החדש של ונטוורת' ואלו שהתנגדו לו - נאסרו. כמו כן, תכנן ונטוורת' לבצע מהלכים דומים בפרובינציית לנסטר. אולם, המהלך יצא אל הפועל במחוזות רוסקומון וסלייגו בקונאכט בלבד בשל פרוץ מלחמת הבישופים בסקוטלנד. המלחמה התפתחה למלחמת שלוש הממלכות באיים הבריטיים בין תומכי הפרלמנט לתומכי המלוכה, וונטוורת' הוצא במהלכה להורג בידי הפרלמנט האנגלי. אף על פי כן, מדיניותו של ונטוורת' וההתפתחויות הפוליטיות היו מספיק חריפות בשביל להוביל בהמשך לפרוץ המרד האירי של 1641.[30]

המרד האירי של 1641עריכה

באוקטובר 1641, לאחר עונת קציר לא מוצלחת ומה שהיה נראה כתחילתו של רעב באירלנד, האקלים הפוליטי במדינה החל להתערער. פלים או'ניל ואצילים אירים נוספים פתחו במרידה כנגד השלטון האנגלי, במסגרתה קיוו לתקן את העוולות החברתיות שנוצרו ולהביע מחאה על היחס האנגלי לבעלי האדמות והאריסים האירים. אולם, משהחלה המרידה, התרעומת והטינה שרחשו האירים באלסטר לשליטיהם האנגלים הביאו למתקפות חסרות הבחנה על אוכלוסיית המתיישבים. היישובים האנגלים הותקפו בכל רחבי האי, אך בייחוד באלסטר. סופרים אנגלים בני התקופה טענו כי מניין ההרוגים הפרוטסטנטים במרידה הגיע לכ-100,000, בסקר תושבים שערך בשנות ה-50 של המאה ה-17, טען ויליאם פטי כי מניין ההרוגים מגיע ל-30,000. אולם, מחקרים מודרניים נוקבים במספרים נמוכים יותר, כ-4,000 הרוגים באופן ישיר ו-12,000 נוספים שנהרגו מסיבות הנובעות מהמרד - מגיפות, רעב ועוני בעקבות הרס היישובים וגירוש המתיישבים.[31]

האירים הקתוליים הקימו ממשל חדש - הקונפדרציה האירית, וזו נלחמה באנגליה במשך 11 שנים בסדרת המלחמות שפרצו בעקבות המרידה - מלחמות הקונפדרציה האירית. במשא ומתן שערכו עם צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה, הם דרשו בין היתר את הפסקת היישוב ואת השבת המצב החוקי לקדמותו - הם הסכימו להשבה חלקית בלבד של היישובים שכבר הוקמו. משא ומתן זה עלה בתוהו. במשך מלחמות הקונפדרציה, קרבות קשים נערכו בין הצדדים השונים שנחלקו ביניהם על רקע פוליטי, דתי, אתני ולאומי. הקונפדרציה האירית בוטלה והמרד דוכא לחלוטין ב-1653 על ידי צבאו החדש של אוליבר קרומוול, במה שנודע לימים ככיבוש הקרומווליאני של אירלנד.

אלסטר הושפעה במיוחד מהמרד, המלחמות והכיבוש האנגלי המחודש שהגיע לאחריהן. רבים מאזרחיה איבדו את חייהם ורבים נאלצו לעקור מבתיהם - משני צדי המתרס. מעשי הזוועה שבוצעו במסגרת האירועים הרעו את היחסים שבין הקהילות בפרובינציה - הקהילה האירית המקומית והקהילה המתיישבת, שהייתה לגדולה ביותר באירלנד בשלב הזה. המורכבות ביחסים הביאה לסכסוכים רבים והשפיעה באופן מהותי על עתידה של הפרובינציה - שרידיה עוד נוכחים באקלים הפוליטי בצפון אירלנד כיום.[32] היישובים במנסטר נחרבו לחלוטין במהלך האירועים, בדומה להרס שחוו במלחמת תשע השנים. אולם, הסכסוך היה פחות עיקש מאשר באלסטר מאחר שחלק מהמתיישבים המוקדמים היו קתולים או המירו את דתם מאז המעבר לאירלנד, ועל כן צידדו באוכלוסייה האירית, וחלק מהרוזנים האירים המירו את דתם לנצרות הפרוטסטנטית ועל כן צידדו בשלטון האנגלי.[33]

הפקעת האדמות הקרומווליאניתעריכה

הקונפדרציה האירית תלתה את תקוותיה בניצחונם של הרויאליסטים במלחמת שלוש הממלכות, וזאת על מנת שיוכלו לנצל את נאמנותם לצ'ארלס הראשון, מלך אנגליה ולהגשים את שאיפותיהם הפוליטיות - סובלנות ושוויון דת לאירים הקתוליים, ממשל עצמי וסיום מדיניות היישוב. אולם, נאמני המלוכה וצ'ארלס הראשון הפסידו במלחמה לפרלמנטרים והמלך הוצא להורג. שלטון הפרלמנט והקומונוולת' החדש באנגליה שם לעצמו למטרה לכבוש את אירלנד מחדש, לבסס בה את מרותו ולהעניש את מתנגדיו. ב-1649 אוליבר קרומוול עצמו נחת באירלנד בראש צבאו החדש, החל בסדרת קרבות ומבצעים לכיבוש האי, אותם השלים ב-1652. הפרלמנט האנגלי חוקק חוקי עונשין לתושבי אירלנד הקתולים והרויאליסטים, אשר הביאו להפקעתן של מרב האדמות באי שעוד נותרו בשליטתם.

בעיני קרומוול, היו כל האירים הקתולים אשמים במרד של 1641 - אלו שהרימו את נשקם כנגד כוחות הפרלמנט איבדו את אדמתם כליל, ואלו שלא השתתפו במלחמה איבדו שלושה רבעים משטחם, אך קיבלו בתמורה שטחים בפרובינציית קונאכט. מטרת הפיצוי הייתה לרכז את שארית בעלי האדמות האירים הקתוליים בפריפריה, שם לא יהוו עוד איום צבאי או אזרחי. בעלי האדמות הפרוטסטנטיים, גם אם תמכו ברויאליסטים, יכלו להימנע מהפקעת אדמותיהם באמצעות תשלום קנס לקומונוולת', אך מעמד בעלי האדמות הקתולי נעלם כמעט לחלוטין. האדמות שהוחרמו ברחבי האי הוענקו לתומכי פרלמנט אירים או בעלי אדמות חדשים שהגיעו מאנגליה. במובנים שונים, הפקעת האדמות המאסיבית וגירוש בעלי האדמות לקונאכט בתקופת קרומוול היוו את השלמת תהליך יישוב אירלנד אליו שאפו האנגלים.

מעל ל-12,000 מחייליו של קרומוול קיבלו בעלות על אדמות באירלנד כתחליף למשכורתם, אותה לא היה יכול הקומונוולת' לשלם להם. 7,500 מהם החליטו לשמור על נכסיהם החדשים, אך רבים אחרים מכרו אותה לבעלי אדמות פרוטסטנטים מאחר שהעדיפו שלא להתיישב באירלנד מוכת המלחמות. בסך הכל מוערך שכ-10,000 בעלי אדמות חדשים היגרו לאירלנד במהלך תקופה זו, רובם נדרשו לשמור על נשקם האישי, על מנת שיוכלו לשמש רזרבה צבאית במקרה הצורך. בנוסף, אלפי חיילים סקוטים שהוצבו באלסטר במהלך המלחמה החליטו להשתקע באזור בשוך הקרבות.[34] אם טרם המלחמה היו בבעלות האירים הקתולים כ-60% מאדמות האי, לאחריה נותרו בידם כ-9% בלבד.[35]

חלק מתומכי הפרלמנט טענו כי יש לגרש את האירים כולם ממערב לנהר שאנון ולהחליפם במתיישבים אנגלים. אולם, פעולה כזו הייתה דורשת ממאות אלפי מתיישבים אנגלים לעזוב את מולדתם ולהגר לאירלנד, דבר שהיה בלתי סביר באותה התקופה. בתום תקופת הפקעת האדמות הקרומווליאנית, באלסטר לא נותר אף בעל אדמות אירי וכולם היו פרוטסטנטיים מהאיים הבריטיים. במנסטר ובאלסטר שלטו הפרוסטנטיים ברובן של האדמות, אך בקונאכט רובן נותרו בידי הקתולים.[36] תחת משטר הקומונוולת', כ-12,000 אירים נמכרו לעבוד כמשרתים חוזיים במושבות האנגליות בקריביים ובצפון אמריקה,[37] ו-34,000 אירים נוספים גלו לארצות הקתוליות באירופה - בעיקר ספרד וצרפת.[38]

התיישבויות מאוחרותעריכה

בשלהי המאה ה-17 ניסו האירים הקתולים לבטל את גזירות וחוקי התקופה הקרומווליאנית. ניסיונותיהם צלחו לתקופה קצרה תחת שלטונו של ג'יימס השני במהלך המלחמה הוויליאמית. אולם, היעקוביטים, תומכיו של ג'יימס השני, הפסידו במלחמה וגל נוסף של הפקעת אדמות יצא לפועל לאחריה. במהלך שני העשורים האחרונים של המאה, גל משמעותי של מתיישבים פקד את האי מבריטניה הגדולה, אך בעיקר מסקוטלנד. עשרות אלפי סקוטים נמלטו מהמדינה לאלסטר בעקבות רעב קשה שפקד את אזורי השפלה והסקוטיש בורדרס. הגירה זו הביאה לראשונה למצב שבו רוב תושבי פרובינציה באירלנד הם פרוטסטנטיים.[39]

כ-10,000 הוגנוטים צרפתים פרוטסטנטיים גם היגרו לאירלנד באותה התקופה, בעקבות גירושם מצרפת בעקבות ביטול האדיקט של נאנט.[40] רבים מהם היו חיילים לשעבר שלחמו בצד הוויליאמי (פרוטסטנטי) במלחמה הוויליאמית ורובם התיישבו בדבלין.

השפעות ארוכות-טווחעריכה

 
אחוז הפרוטסטנטים במחוזות השונים באירלנד ב-1861 (משמאל) וב-1991 (מימין).

ליישוב אירלנד היו השפעות עמוקות על ההיסטוריה והחברה באירלנד. ההשפעה המיידית המשמעותית ביותר הייתה הסרתו וגירושו של מעמד ההנהגה האירי הקתולי והחלפתו באצולה הפרוטסטנטית החדשה, רובה המוחלט מורכב בעלי אדמות חדשים שהגיעו מבריטניה הגדולה. מעמדה החוקי של אצולה זו עוגן בחוקי העונשין שנחקקו במהלך תקופת היישוב. יצירתו של מעמד זה הביאה לנישולם של האירים הקתולים, תושבי האי, מכוחם הפוליטי ומהבעלות על אדמותיהם לטובת שליטיהם החדשים. הדומיננטיות של מעמד האצולה הפרוטסטנטי באירלנד נמשכה עד שלהי המאה ה-18, אז אולץ לתמוך בחוק האיחוד של 1800, אשר הביא לאיחוד הפרלמנטים של שתי המדינות והעברת הסמכויות השיפוטיות שהיו לו לידי הממשלה הבריטית בלונדון.

החלוקה המודרנית בין הרפובליקה של אירלנד לבין צפון אירלנד יכולה להיחשב לתוצאה ישירה של דפוסי היישוב האנגליים באירלנד במאה ה-17. האוכלוסייה הפרוטסטנטית המאסיבית שהתיישבה בפרובינציית אלסטר במהלך תקופת היישוב הייתה לאוכלוסייה המשמעותית היחידה ששרדה באירלנד את מבחן הזמן. צאצאי אוכלוסייה זו הם שהחליטו בבוא הזמן על רצונם להיוותר חלק מהממלכה המאוחדת ולא להצטרף למדינה האירית שהוקמה ב-1922 ובה רוב קתולי מובהק. בניגוד לרוב מחוזות אירלנד, היו היוניוניסטים, תומכי האיחוד עם הממלכה המאוחדת, הרוב בארבע מתשעת המחוזות המסורתיים של פרובינציית אלסטר. על כן, במסגרת האמנה האנגלו-אירית, הוחלט כי ארבעת המחוזות הללו, בנוסף לשני מחוזות בהם היוו הפרוסטנטיים כ-50% בערך מן האוכלוסייה, יהפכו לצפון אירלנד וחלק מהממלכה המאוחדת. במדינה החדשה היה מיעוט קתולי משמעותי, אשר רבים מתוכו החשיבו עצמם לצאצאי בעלי האדמות המקוריים של הפרובינציה, אותם נישלו האנגלים מאדמותיהם במהלך תקופת היישוב. הסכסוך בצפון אירלנד או "הצרות" נחשבים בעיני רבים להמשך ישיר של הסכסוך בין בעלי האדמות האירים לבין שליטיהם האנגלים בתקופת היישוב והכיבוש האנגלי המתמשך של אירלנד.

ליישוב אירלנד היו גם השפעות תרבותיות בולטות. התרבות האירית הקלטית נדחקה לשוליים לטובת זו האנגלית, דבר שבא לידי ביטוי גם בדעיכתה של השפה האירית לטובת זו האנגלית כשפת היום-יום. על אף שב-1700 השפה האירית עוד היית שפת הרוב באי, השפה האנגלית כבר שלטה במוסדות השלטון, החוק והכלכלה. תחילה שלטה השפה במזרח האי, בעיקר באזור התחום ובאלסטר, אך לאורך שתי המאות הבאות, היא התפשטה דרומה ומערבה. בעקבות רעב תפוחי האדמה הגדול של שנות ה-40 של המאה ה-19 קהילות איריות רבות הושמדו, ורבות אחרות היגרו מהאי - הדבר האיץ את הכחדתה של השפה האירית ברוב שטחי המדינה.

היישוב שינה גם באופן מהותי את האקולוגיה והמראה הפיזי של אירלנד בעקבות ההתפתחות העירונית והחקלאית שהביא עימו. ב-1600 הייתה אירלנד מיוערת ומכוסה בביצות - רוב האוכלוסייה התגוררה בעיירות קטנות ובכפרים, חלקם רועי צאן נוודים. ב-1700, בעקבות היישוב, יערות אירלנד כמעט והושמדו כליל - רובם נכרתו בידי המתיישבים החדשים למטרות מסחריות כמו הסקה או בניית ספינות או למטרת בירוא. מיני בעלי חיים שונים ניצודו עד להכחדה, דוגמת הזאב המצוי. רוב המתיישבים החדשים היו עירוניים וחיו בעיירות ובערים, כלכלתם הייתה כלכלת שוק והם חיו בקביעות באותו המקום. האירים המקומיים שהיו נוודים, כפריים וכלכלתם עודנה הייתה סחר חליפין נטמעו במשך המאות לתוך דפוסי המחייה והכלכלה האנגליים.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Padraig Lenihan, Confederate Catholics at War, pp. 5–6
  2. ^ Colm Lennon, Sixteenth Century Ireland, the Incomplete Conquest, pp. 211–213
  3. ^ The Act was repealed in 1962.
  4. ^ Lennon pp. 169–170
  5. ^ Nicholas Canny, Making Ireland British 1580–1650, pp. 128–129
  6. ^ Lennon, pp. 276–282
  7. ^ Harry Kelsey, Sir Francis (1540–1596)’. Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, Sept 2004.
  8. ^ Lennon p. 279
  9. ^ Lennon pp. 229–230
  10. ^ Lennon p. 234
  11. ^ Canny, Making Ireland British, p. 146
  12. ^ Canny pp. 162–164
  13. ^ Lennon p. 302
  14. ^ Canny p. 184-198
  15. ^ Padraig Lenihan, Consolidating Conquest, Ireland 1603–1727, p. 48
  16. ^ Lenihan, Consolidating Conquest, pp. 44–47
  17. ^ A. T. Q. Stewart: The Narrow Ground: The Roots of Conflict in Ulster. London, Faber and Faber Ltd. New Edition, 1989. p. 38.
  18. ^ Marianne Elliott: The Catholics of Ulster: A History. New York: Basic Books. 2001. p. 88.
  19. ^ Cyril Falls: The Birth of Ulster. London, Constable and Company Ltd. 1996. pp. 156–157.
  20. ^ Lenihan, Confederate Catholics at War, p. 7
  21. ^ Lenihan, Consolidating Conquest, p. 54
  22. ^ E. Bourke, "Irish Levies for the Army of Sweden (1609–1610)". The Irish Monthly, Vol. 46, No. 541 (Jul. 1918), pp. 396–404
  23. ^ Canny, pp. 429–431 and 435–436
  24. ^ Lenihan, Consolidating Conquest, pp. 56–57
  25. ^ Canny pp. 371–372
  26. ^ Canny p. 211
  27. ^ Lenihan, Confederate Catholics at War, pp. 10–11
  28. ^ Lenihan, Consolidating Conquest, p. 46
  29. ^ David Edwards, The Origins of Sectarianism in Early Modern Ireland, p. 116
  30. ^ Lenihan, Consolidating Conquest, pp. 77–81
  31. ^ John Marshall (2006). John Locke, Toleration and Early Enlightenment Culture, Cambridge University Press. p. 58. ISBN 0-521-65114-X
  32. ^ Canny pp. 568–571
  33. ^ Canny, pp. 570, 572
  34. ^ Lenihan, Consolidating Conquest, pp. 134–139.
  35. ^ Lenihan, Confederate Catholics at War, p. 111.
  36. ^ Lenihan, Consolidating Conquest, pp. 140–142.
  37. ^ Hogan, Liam; McAtackney, Laura; Reilly, Matthew Connor. "The unfree Irish in the Caribbean were indentured servants, not slaves". www.thejournal.ie. Journal Media Ltd.
  38. ^ Kenyon, Ohlmeyer, p. 314.
  39. ^ Lenihan, Consolidating Conquest, pp. 200–201
  40. ^ Huguenot History. Huguenot Society of Great Britain & Ireland