יסוד המעלה
יְסוּד הַמַּעֲלָה היא מושבה ומועצה מקומית בדרום עמק החולה. היא הוקמה ב-1883 והוכרזה כמועצה מקומית ב-1949. מקור השם, שהוצע על ידי פישל סלומון, בפסוק: ”כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל” (עזרא, ז', ט')[6]. בשטח המושבה נמצאו שרידי בית כנסת המתוארך בין המאה ה-4 והמאה ה-6 לספירה, וכן כתובת הקדשה בארמית.[7]
 | |||||||||||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||||||||||
| מדינה |  ישראל
| ||||||||||||||||||||||||
| מחוז | הצפון | ||||||||||||||||||||||||
| מעמד מוניציפלי | מועצה מקומית | ||||||||||||||||||||||||
| ראש המועצה | אילן אור | ||||||||||||||||||||||||
| גובה ממוצע[1] | 95 מטר | ||||||||||||||||||||||||
| תאריך ייסוד | 1883 | ||||||||||||||||||||||||
| סוג יישוב | יישוב כפרי אחר | ||||||||||||||||||||||||
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף פברואר 2024 (אומדן)[1] | |||||||||||||||||||||||||
| - אוכלוסייה | 1,792 תושבים | ||||||||||||||||||||||||
| - דירוג אוכלוסייה ארצי[2] | 254 | ||||||||||||||||||||||||
| - מאזן מפוני חרבות ברזל[3] | 0.22 אלפי תושבים | ||||||||||||||||||||||||
| - צפיפות אוכלוסייה | 153 תושבים לקמ"ר | ||||||||||||||||||||||||
| - דירוג צפיפות ארצי[2] | 221 | ||||||||||||||||||||||||
| תחום שיפוט[4] | 11,680 דונם | ||||||||||||||||||||||||
| - דירוג ארצי[2] | 114 | ||||||||||||||||||||||||
(למפת אצבע הגליל רגילה)   יסוד המעלה | |||||||||||||||||||||||||
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2019[5] |
7 מתוך 10 | ||||||||||||||||||||||||
| - דירוג ארצי[2] | 49 | ||||||||||||||||||||||||
| מדד ג'יני לשנת 2019[4] |
0.4251 | ||||||||||||||||||||||||
| - דירוג ארצי[2] | 81 | ||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
| פרופיל יסוד המעלה נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס | |||||||||||||||||||||||||
| אתר הבית של המועצה המקומית | |||||||||||||||||||||||||
_-_%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8_2016.jpg)
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף פברואר 2024 (אומדן), מתגוררים ביסוד המעלה 1,792 תושבים (מקום 254 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-2021) היה 80.6%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 10,048 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).[8] על פי תוכנית המתאר הארצית מספר 35 היישוב יגיע ל-20,000 משפחות עד שנת 2030.
היסטוריה עריכה
ב-1872 רכש יעקב חי עבו את אדמת השבט הבדואי א-זביד על גדות אגם החולה, והקים עליה, יחד עם האחים שלמה ושאול מזרחי, את המושבה מי מרום. בכך הניחה משפחת עבו את המסד להתיישבות היהודית המתחדשת בגליל ובעמק החולה. כותב על כך בזיכרונותיו הקצין האנגלי היהודי אלברט גולדשמידט, שביקר בצפת ב-1883: ”הקולוניא מי מרום נוסדה לפני י"א שנים על ידי יהודים ספרדים אחדים מצפת, אשר גמרו אומר להחיות עצמם מעבודת האדמה, ולמטרה זו קנו 3000 דונם (680 אקר) ובנו בתים”.[9]
מי מרום הוא שמו המקראי של מעיין היישוב מרום, עיר כנענית בגליל העליון. לפי המתואר במקרא, בתקופת כיבוש הארץ והתנחלות השבטים מי מרום היה מקום התכנסות צבאות יבין מלך חצור כששמע כי יהושע בן נון מתכונן לתקוף אותו.
על פי המסורות, יש המשערים כי מי מרום קרוי על שם אגם החולה, שנקרא בימי קדם בשם "ים סובכי" או "סומכי", כנאמר בספר "נחשוני החולה" על התרשמות ראשוני המתיישבים במקום: "אל תוך היכל ההרים הרמים הנישאים בגליל העליון מעל גדות מי מרום".
יסוד המעלה עריכה
יסוד המעלה הוקמה ב-1883 על שפתו הדרום-מערבית של אגם החולה. היא הייתה מהמושבות הראשונות שהקימו אנשי העלייה הראשונה, והמושבה השנייה שהוקמה בגליל העליון אחרי ראש פינה.
יסוד המעלה נוסדה בידי "חברת נחלת שדה וכרם" שנוצרה על ידי 24 יהודים ממזריטש ובריסק, חברי תנועת חובבי ציון שקמה במזרח אירופה אחרי פרעות "הסופות בנגב".[10] שליחי התנועה קנו מידי משפחת עבו מצפת כ-2,000 דונם. בעת חתימת העסקה בין משפחת עבו לעולי מזריטש, בעוד הקונים החדשים סובבים בנחלה, התגלתה לפתע - תוך כדי חפירה במקום - אבן ועליה כתובת בארמית: "זכיר לטב מאן דמיתבתי", שפירושה: "ייזכר לטוב כל המתיישב כאן". אבן זו, שבסופו של דבר התגלגלה כנראה למוזיאון בפריז, שכנעה, יותר מכול, את נציגי עולי מזריטש לרכוש את הנחלה.[11]
לאחר רכישת האדמות עלו שבעה מהקונים עם משפחותיהם לצפת. ביחד עם שני בני צפת שעבדו במקום כשהיה שייך עדיין למשפחת עבו, ועם חלוץ נוסף מאמריקה, עלו המייסדים הראשונים על הקרקע, והחלו לעבד את אדמת המושבה. בסוף 1884 התגוררו במקום בבית אחד 12 משפחות שכללו 36 נפשות, כשהן מופרדות על ידי מחיצות.[12] המייסדים סבלו מרעב וממלריה ששררה במקום רווי הביצות. באין רישיונות בנייה בידיהם, הקימו המתיישבים אוהלים וסוכות למגורים. במהלך השנים דעך גם הסיוע הכספי מקופת החברה באירופה, וכשלו ניסיונותיהם של המתיישבים להשיג תמיכה כספית אחרת ורישיונות בנייה. הרב יעקב עבו סייע להם ככל יכולתו להחזיק מעמד. יתר על כן, כדי להביע את תמיכתו הבלתי מסויגת ואמונתו בעתיד המושבה, הוא קשר עצמו בקשרי משפחה עם אחד מחלוצי המתיישבים, בהשיאו את בתו היחידה, מסעודה, לישראל מרדכי לובובסקי.
ב-1887 חל מפנה, כשבעת ביקורו בארץ נענה הברון רוטשילד לבקשת אנשי המושבה לקחתם תחת חסותו. בסיוע פקידות הברון הושגו רישיונות בנייה, ועל פי המלצת האגרונום מטעם הברון, נסים בכור אלחדיף, החל גידול ורדים לתעשיית בשמים, ונטעו עצי תות לענף גידול טוואי המשי. בסקירה על התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל שהתפרסם בהמגיד בפברואר 1889 נאמר[13]:
- "אדמת "יסוד המעלה" נקנתה בערכאות בקנין גמור ועתה אין שום ערעור עליה והמושב חדל להיות פורח באויר. בני המושבה נטעו וזרעו ועושי דבר הנדיב עזרו על ידם וכלכלו מחסוריהם."
במאי 1890 נערך טקס הנחת אבן פינה לבתי היישוב הקבועים.[14] במקום הצריפים הקטנים שהיו בתחילה, נבנו בתים גדולים עם גגות רעפים. והברון אף סידר להם עבודה באחוזתו בזמנים בהם לא עבדו בשדותיהם.
בתרנ"ג (1893) ראו המתיישבים הצלחה ראשונה בהפקת בושם מוורדים, אותו כינו בשם "מור", כך על פי זאב וילנאי:
"ניסיון מעשי המור החל ומאלף קילוגרם שושנים הוציאו שני קילוגרם מור, שלוש פעמים יותר ממה שמוציאים משושני ארצות המערב, אך לעומת זה רפה בה ריחו של מור יסוד המעלה". כן עשו בשנה החולפת משתלה לשושנים, והניסיון הראשון עלה יפה"
— זאב וילנאי, "אריאל -אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל" (תוספות), עם עובד תרבות וחינוך, 1982, עמ' 335[15][16]
ההיבט הדתי של המתיישבים תואר ב-1896 בעיתון הצפירה:
"הם נושאים עליהם עול מלכות שמים, כי רובם בני תורה, ואינם עוזבים את כל חיי עולם מפני חיי שעה. בשנת השמיטה תרנ"ו הם השביתו את הגינות מאחורי הבתים, אך עיבדו את השדות בהתאם להיתר המכירה"
— הצפירה, "הצופה בארץ הגליל", 15 במאי 1896[17]
בתקופה זו גדלה המושבה, ונוספו לה גם מתיישבים וגם שטחי אדמה נוספים.
עם מעבר מושבות הברון לחסות יק"א ב-1900, נוספה לענפים החקלאיים שהיו במושבה גם רפת גדולה שאמורה הייתה לשווק חלב לכל הגליל, אך פגעים חקלאיים בצירוף כישלון בשיווק מוצרי התעשייה הביאו את המושבה לשפל חריף. המצב היה ירוד עד כדי שפקידי יק"א המליצו לסגור את המושבה, ואולם נוכח נחרצות המתיישבים בראשותו של המייסד פישל סלומון, החליטה יק"א להשאיר את המושבה על כנה, תוך מימון השירותים הנצרכים במקום מקופת החברה.
בשנת השמיטה תר"ע (1910) קיבלו על עצמן 25 משפחות המושבה לשמור שמיטה ללא הסתמכות על היתר המכירה.[18] כתוצאה מכך הן סבלו ממחסור בכל התחומים, ויק"א אף איימה עליהם שתחדול מלתמוך בהם.[19]
ב-1911 השתקעה במושבה הרופאה ד"ר שרה בן-עמי סולודר, שתרמה רבות למיגור המלריה במקום.
בתרע"ב (1912) ביקר תייר ביסוד המעלה ותיאר את סבל תושביה מהקדחת, שהביאה אף למוות:
בכפר קטן זה בערך יש שתים עשרה אלמנות שכמעט כל בעליהן מתו בקדחת. אין בית אשר אין שם מת -- כמה גבורה נצרכת להשרידים היחידים היושבים במושבה, שלא יעזבו ולא יטשוה למרות כל! אולם די היה לי להעיף עין על המושבה כולה כדי להבין גבורה זו מהיכן היא באה -- יסוד טובע באילנות ממש. ברחוב הישר והנאה יש שתי שורות של עצי תות -- וכך הולך ונמשך הרחוב עד לחופה של החולה -- ועם כל קטנותה היא הנחמדה שבמושבות הגליל העליון.
— יוסף קלוזנר, "עם וארץ קמים לתחייה, רשמי מסע בארץ-ישראל 1912", הוצאת יבנה, כרך ב' תש"ד, עמ' 78
במלחמת העולם הראשונה סבלה המושבה, ככל המושבות, מהיעדר ביקוש לתוצרתה, מהתנכלויות השלטון הטורקי, וממכת הארבה שפקד את הארץ ב-1915. בתום המלחמה פינה הצבא הבריטי את אזור אצבע הגליל לפי הסכם סייקס–פיקו, ועקב חולשת השלטון הצרפתי שהחליפו, הפך המקום למעין "שטח הפקר". מעשי שוד הבהמות הכבידו על המושבה, והאיכרים עבדו בימים ושמרו על רכושם בלילות.[20] ביולי 1920 קם חשש לקיום המושבה בשל הקרבות שבין הצבא הצרפתי לשבטי הבדואים,[21] המצב השתפר רק לאחר חזרת האנגלים לאצבע הגליל בסוף אותה שנה.
השקט הופר שוב במאורעות תרפ"ט, רוב התושבים, כ-400 במספר, ברחו מהמושבה, ומצאו מקלט בצפת ובקיבוץ איילת השחר הסמוך. נותרו במקום רק זקנים מעטים שסרבו לעזוב את המקום לאחר שגרו בו 40 שנה.{הערה|המצב בגליל מדאיג, דואר היום, 2 בספטמבר, 1929}} הבדואים פשטו על המושבה הריקה ובזזו אותה. האנגלים גירשו את השודדים, והתושבים שבו ושיקמו את משקיהם. יוזמות חקלאיות חדשות יושמו, המושבה התפתחה ובתחילת שנות ה-30 היו בה 35 משפחות.[22]
במלחמת העצמאות סבלה המושבה מהפגזות תותחים סורים שהיו מוצבים ברמת הגולן. לאחר המלחמה הפכה המושבה למועצה מקומית וב-1951, כשהוחל בפרויקט ייבוש החולה, הורחבו שטחי הקרקע של חקלאי המושבה. במושבה ניטעו מטעי פרי, התווספו תושבים והורגשה רווחה כלכלית.[23]
בין 1977–1998, במשך 21 שנים, כיהן יוסי מזרחי (נינו של החכם שלמה מזרחי) כראש המועצה המקומית. בתקופתו הואץ פיתוח המושבה, הושלמה בניית מתנ"ס, נבנה אולם ספורט, הוקם מעון ילדים והורחב בית הספר. בנוסף הוקם אזור ספורט ביד לבנים, הוקם אזור מלאכה ותעשייה ונעשו הרחבות לבני דור ההמשך ולתושבים נוספים.
ב-1982 הוקמה עמותה לשחזור אחוזת דוברובין, שנפתחה לקהל ב-1986. מפעל שחזור האחוזה זכה להד נרחב וכונה "ספינת הדגל של השחזור בארץ". על מפעל השחזור קיבל ראש המועצה תעודת הוקרה מיוחדת מהמועצה לשימור אתרים בטקס במשכן הנשיא בירושלים.
בנוסף, נעשה שימור של רחוב המייסדים, נסלל הרחוב ושוקמו בתי הראשונים בו. כמו כן נבנו בית המועצה, מועדון נוער והוקם בית הקשיש. ליד הבתים ההיסטוריים הוצבו שלטי הסבר על האישים שהתגוררו בהם. ברחוב המייסדים גרות עדיין משפחות רבות שהן דור רביעי וחמישי למייסדים, והוא אתר מורשת התיישבות. פעולות השימור והשחזור זכו להוקרה מיוחדת של המועצה לשימור אתרים.
ב-2006 נוהלה המועצה בידי ועדה קרואה בראשות עמוס רודין ומשה אוחנה. זו פעלה עד 2013, כשבבחירות המקומיות נבחר אילן אור כראש המועצה.
בין 2007–2017 פעלה 'תנועת הנוער העובד והלומד' ביישוב בתוך המתנ"ס.
נכון לשנת תשע"ח (2018), רב המושבה הוא הרב יעקב רייצס, המשמש גם כשליח חב"ד במקום.
ב-2018 החל לפעול ביישוב סניף תנועת הנוער של האיחוד החקלאי.
אחוזת דוברובין עריכה
ערך מורחב – אחוזת דוברובין
ב-1909 התיישב במושבה יואב דוברובין ומשפחתו. בעזרת ידע רב בחקלאות הקימה המשפחה אחוזה גדולה ובה משק משגשג. לאחר שנים של מקרי מוות רבים במשפחה, בגלל המלריה ששררה בביצות הסמוכות לאחוזה, עקרו בני המשפחה שנותרו לראש פינה, ובאחוזה נשאר רק יצחק, הבן הבכור. בשנות ה-80 הפך המקום למוזיאון המתאר את סיפורם של החלוצים.
ראו גם עריכה
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל אתרי מורשת בישראל | ||
לקריאה נוספת עריכה
- אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א': פרק מז, ראשיתה של יסוד המעלה, מזכרונות דוד מ. שוב, עמ' 534–548; פרק מח, מחיי המתיישבים ביסוד־המעלה, מזכרונות מיכל זלמן פוחצ'בסקי, תרמ"ז (1887), עמ' 549–552.
- ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת לישראל בהוצאת "אמנות" חוברת ל"א יסוד-המעלה מאת מ. דוד שוב 1931
- א.מ. חריזמן ויהודה גרינקר, נחשוני החולה - הופק ליובל 75 (1883-1958); פרק 6 - "בתי אב"
- ד"ר צבי אילן, מי מרום, אחוזתה של משפחת עבו, קדמה ליסוד המעלה, במערכה, גיליון 278, ירושלים, 1984, עמ' 6–11
- דורית ישראל, "יסוד המעלה - "נחלת שדה וכרם" ממזריץ'", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 (הספר בקטלוג ULI).
- יסוד המעלה, בתוך: רן אהרנסון, לכו ונלכה, סיורים במושבות העלייה הראשונה, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים 2004, עמ' 363–371
- פרופ' צפורה שחורי-רובין, בריאות ונופש בצפת: מעון-הבראה להצלת תלמידי יסוד המעלה ומשמר הירדן מאימי הקדחת, דור לדור ל"ד (תשס"ט)
- יצחק זיו-אב, אומרים ישנה ארץ, 1980
- אהרון אבן חן, "גן הבושם של אלחדף"; "סבא מעמק החולה". בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972
קישורים חיצוניים עריכה
- פרופיל יסוד המעלה נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
- על הקולוניה מי מרום, שקדמה ליסוד המעלה גאלת הקרקע בגליל, מתוך אתר משפחת עבו.
- אתר הבית של מועצה מקומית יסוד המעלה
- אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית, עמ' 457–462, באתר היברובוקס (עמוד 457 לא נמצא בגרסה המקוונת)
- החיים ביסוד המעלה בשנת 1909- מזכרונות סבי, שלום אלדאודי - מאת ישראל בן-דור באתר דוגרינט
שרי מקובר-בליקוב, סוד המעלה, באתר "ידיעות אחרונות", 26 ביולי 2018- יסוד המעלה, במרכז המידע לנגב ולגליל של תנועת אור
יסוד המעלה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית- ארכיון יסוד המעלה, בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
- ^ 1 2 3 4 5 לטבלת הדירוג המלא.
- ^ מאזן מפוני מלחמת חרבות ברזל: מספר מפונים שנקלטו במועצה המקומית פחות מספר מפונים שפונו ממנה, מבוטא באלפי תושבים. מתוך אתר למ"ס, המתבסס על מערכת "יחד" (של מערך הדיגיטל הלאומי) נכון ל-סוף פברואר 2024 (אומדן).
- ^ 1 2 3 4 5 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2021
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
- ^ בפסוק נכתבה המילה "יסוד" בכתיב חסר" ואילו שם המושבה נכתב בכתיב מלא. בהקשר לזה מסופר כי כשהגיע הרב קוק במסע המושבות ליסוד המעלה שאל את מייסדי המושבה לסיבת שינוי זה, ואפרים פישל סלומון השיבו שהוספת האות ו' שהיא חלק משם ה' נועדה לשמור על היישוב מפני חבלי משיח (הסיפור מובא על ידי חריזמן ב"נחשוני החולה").
- ^ אריאל: כתב עת לידיעת ארץ-ישראל - בתי כנסת בגליל ובגולן, גיליון 52, מאי 1987, 122-121.
- ^ פרופיל יסוד המעלה באתר הלמ"ס
- ^ מכתב מחיפה, הג'ואיש כרוניקל, 1.6.1883
- ^ יוסף שרביט, צרפת בגליל במאה התשע-עשרה: על פי התכתובת הקונסולרית של משפחת עבו, גיליון 108, יולי 2003, עמ' 96
- ^ יסוד המעלה, באתר ההגדה של בית עבו האתר הרשמי The Abbo Family Tradition of Safed (ב־)
- ^ ע"ד יישוב ארץ ישראל, הצפירה, 27 בינואר 1885
- ^ מחשבונו של עולם הישוב, המגיד, 7 בפברואר 1889
- ^ הצופה בגליל העליון, שימת אבן הראשה ליסוד בנין בתי המושבה יסוד המעלה, הצפירה, 5 ביוני 1890
- ^ זאב וילנאי,"אריאל - אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל" (תוספות), עם עובד תרבות וחינוך, 1982, עמ' 335
- ^ אחיאסף א' לשנת תרנ"ד, עמ' 151
- ^ הצופה בארץ הגליל, ישוב אה"ק, הצפירה, 15 במאי 1896
- ^ בדבר שומרי שמיטה, חבצלת, 12 בנובמבר 1909
בדבר שומרי שביעית, חבצלת, 17 בנובמבר 1909 - ^ מקרוב ומרחוק, המצפה, 21 בינואר 1910
- ^ יסוד המעלה, הצפירה, 14 במאי 1920
- ^ יסוד המעלה בסכנה, הצפירה, 21 ביולי 1920
- ^ זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, סטימצקי תרצ"ה, עמוד 239, באתר היברובוקס
- ^ ג. שרוני, מכרות הזהב פורחים ביסוד המעלה, מעריב, 21 במרץ 1958
