יען הנגב

יען הנגב או יען סורי (מיון מדעי: Struthio camelus syriacus) הוא תת-מין במין יען מצוי שגדל בעבר במדבר הסורי, בירדן, בנגב ובסיני. הוא קטן בממדי גופו מהיען האפריקני. בנוסף, ליען הארץ ישראלי הייתה ביצה חלקה, בעוד שביצת היען האפריקני בעלת נקבוביות עמוקות. היען נעלם מן הטבע בישראל במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 עקב ציד.

קריאת טבלת מיוןיען הנגב
Syrischer Maler um 1335 001.jpg
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששנכחד
נכחד (EX)
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: יענאים
משפחה: יעניים
סוג: יען
מין: יען מצוי
תת־מין: יען הנגב
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Struthio camelus syriacus
רוטשילד, 1919
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תפוצה וגידולעריכה

על מציאותו של היען בנוף הארץ ישראלי בתקופות הקדומות ישנן עדויות ארכאולוגיות רבות. הרבה שרידים של קני יענים נמצאו באזורים המדבריים של הארץ. קני יענים ובהם ביצים שלמות נמצאו גם בשפיים וליד תל מיכל (הרצליה), דבר המעיד על תפוצתם גם באזור מישור החוף. עדויות נוספות לשכיחות היענים הם ציורי סלע מאזורים רבים מדרום הארץ בהם נראים עופות אלה, למשל באתר ה'מרכבות' בבקעת תמנע (המאות הארבע עשרה- חמש עשרה לפנה"ס) או עדר יענים וציד שלהם בדרום סיני.[1]

בתקופת ימי הביניים עדיין היו היענים שכיחים ונצפו באזורים שונים של ארץ ישראל עד אמצע שנות העשרים. בשנת 1929 הוצג ביריד המזרח בתל אביב יען חי שניצוד במרחק של כשעתיים הליכה מבאר שבע. זהו הפרט האחרון של יען הנגב שניצוד בארץ. מאז בוצעו ניסיונות להשיב את המין לטבע, אך ללא הצלחה.[2]

ניסיונות לגדל יענים לצורך שימוש בנוצותיהם נעשו בארץ עוד בתחילת המאה העשרים. החלוץ בתחום זה היה שמואל צבי הולצמן (1883–1960), לימים מגואלי הקרקעות בגוש עציון, שהחליט להקים חוות יענים בארץ ונתקל בקשיים רבים. ידיעה נוספת על גידול יענים בארץ מופיעה בעלון החקלאים משנת 1913. אך ניסיונות הגידול נערכו בעיקר ביענים שיובאו מאפריקה, ולא בתת-המין המקומי.[1]

ביצי היעניםעריכה

ביצי יענים שימשו בעת העתיקה לצרכים שונים. ממצא של שימוש בקליפות של ביצי יענים להכנת חרוזים לתכשיטים, נמצא בדרום סיני ובתל אל-עג'ול מהאלף השני לפנה"ס. אולם השימוש הרווח בביצים היה ככלי קיבול, כפי שהתגלה באתרים ארכאולוגים רבים בארץ. שימוש בביצי יענים ככלי קיבול למים התקיים עד העת החדשה, כפי שהעיד ישראל אהרוני בהיותו במדבריות שבעבר הירדן המזרחי.[1]

ביצי יענים שימשו גם לקישוט וכאובייקט בעל משמעות סמלית במקומות קדושים לבני דתות שונים. דוגמה לכך ניתן לראות עד היום בתקרה של כמה מהחדרים שבהם מצויים ציוני המצבות של האבות במערת המכפלה בחברון. דוגמאות נוספות ניתן למצוא במסגדים ובכנסיות המזרחיות בכל המזרח התיכון. לביצים אלו היה שימוש פרקטי; הן נתלו מעל מנורות התאורה שהשתלשלו מהתקרה והיוו מחסום והגנה על שמן המאור מפני חולדות ועכברים רעבים. תליית ביצים הייתה תופעה עממית גם בבתים פרטיים, ושימשה כנגד עין הרע.[1]

נוצות היעןעריכה

נוצות היען שימשו לקישוט במזרח ובמערב עוד מתקופות קדומות, נוהג שהיה מקובל גם בארץ ישראל. הנוצות (Pennes) נזכרות ברשימות המיסים, שהוטלו על הסחורות בעיר עכו במחצית הראשונה של המאה ה-13. המסחר בנוצות, קרוב לוודאי נוצות של יענים, נזכר רבות במזרח התיכון, והיהודים נטלו בו חלק נכבד. מרי אליזה רוג'רס שערכה מסע לארץ ישראל באמצע המאה ה-19 מתארת את לבושם של כמה משבטי הבדווים בצפון הארץ, ואת חניתותיהם המעוטרות בנוצות יענים.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא יען הנגב בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 ז' עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 171-190
  2. ^ יען הנגב, החברה להגנת הטבע