יעקב אחימאיר

עיתונאי ישראלי

יעקב שלמה אחימאיר (נולד ב-21 ביולי 1938) הוא עיתונאי, פובליציסט ואיש טלוויזיה ורדיו ישראלי. חתן פרס ישראל בתקשורת לשנת ה'תשע"ב (2012).

יעקב אחימאיר
יעקב אחימאיר, 2010
יעקב אחימאיר, 2010
יעקב אחימאיר, 2010
לידה 21 ביולי 1938 (בן 85)
כ"ב בתמוז ה'תרצ"ח
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי רמת גן, פלשתינה (א"י)
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1965
עיסוק איש תקשורת
מעסיק השידור העברי של ה-BBC, רשות השידור, תאגיד השידור הישראלי
בן או בת זוג אורה אחימאיר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
קישורים חיצוניים
טוויטר yakovahimeir
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

אחימאיר נולד ברמת גן בשנת 1938. בנם של סוניה ואב"א אחימאיר. אביו היה מראשי ברית הבריונים, הזרם הימני-רדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית.

נקרא יעקב שלמה על שמם של לוחם האצ"ל יעקב רז ועולה הגרדום שלמה בן יוסף[1].

אחימאיר גדל בירושלים, וסיים את לימודיו בגימנסיית "דביר". את שירותו בצה"ל עשה בחיל השריון. לאחר מכן, למד היסטוריה כללית ומדע המדינה באוניברסיטה העברית.

את דרכו בעיתונות החל ככתב "חרות לנוער". בשנות השישים שהה בלונדון[2], שם שימש כשדר בשידור העברי של הבי בי סי, אשר כלל שידור יומי קצר בשפה העברית ששודר לישראל בגלים קצרים.

מראשית שנות השבעים, היה יעקב אחימאיר שדר בקול ישראל ובערוץ הראשון. הוא הגיש את התוכנית "היום הזה"[3], עבד כמראיין ומנחה ב"מוקד"[4], שימש כעורך ומגיש ב"יומן"[5], ככתב מדיני וככתב בוושינגטון. בעשרות שנות עבודתו, סיקר יעקב אחימאיר חלק ניכר מן האירועים המדיניים בישראל. בין היתר, היה ליד כבש המטוס שהביא לארץ את נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-19 בנובמבר 1977 וסיקר את ההתנתקות מגוש קטיף באוגוסט 2005.

בראשית שנות ה-80 היה כתב הטלוויזיה בכנסת ובשנת 1986 נתמנה לעורך "מבט"[6]. בחירתו הגיעה לאחר שמלשכת ראש הממשלה שמעון פרס, ביקשו שלא למנותו לתפקיד מאחר שאחיו היה יועץ התקשורת של יצחק שמיר[7].

במהלך שנות ה-90, הנחה אחימאיר מספר תוכניות אקטואליה, בהן "פוליטיקה" ו"פופוליטיקה". כמו כן, הוא נמנה בין מגישי התוכנית "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל, עד אשר הופסק שידורה.

גם לאחר סגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי, המשיך אחימאיר לערוך ולהגיש את התוכנית "רואים עולם", בערוץ "כאן 11", אותה הגיש בימי הערוץ הראשון. המשדר האחרון של "רואים עולם" שודר ב-1 בפברואר 2020 ולאחריו אחימאיר פרש לגמלאות[8]. עד אז, הגיש אחימאיר לעיתים גם את התוכנית "הבוקר הזה" בכאן ב'. הוא גם פרסם מאמרים במדור הדעות בעיתון "מעריב", וכיום, ב"ישראל היום".

ביוני 2020 החל לשמש כפרשן בחדשות הבוקר, באוקטובר 2021 פוטר.

לאחר פיטוריו החל לשמש כפרשן בתוכנית שש - אמנון לוי.

החל מ-2022 הוא משמש כפרזנטור של חברת דינמיקה סלולר.

בשנת 2024 יצא לאור ספרו הראשון, עד כאן - אוטוביוגרפיה בצילו של אב"א, בהוצאת סלע מאיר. הספר הוא אוטוביוגרפיה של אחימאיר, ומספר את סיפור חייו בצילו של אביו.

אחימאיר הוא עמית-בכיר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן.

בשנת תשפ"ד מונה ליו"ר ועדת פרס ישראל בקטגוריית התקשורת לשנה זו, ובמרץ 2024 התפטר מתפקיד זה, בנימוק שעבודת הוועדה הפכה למיותרת בעקבות החלטת שר החינוך, יואב קיש, שלא להעניק את הפרס בקטגוריה זו ובקטגוריות נוספות.[9]

נשוי לסופרת וחוקרת הספרות אורה אחימאיר, ואב לבן ובת. אחיו הוא חבר הכנסת לשעבר יוסף אחימאיר. בנוסף יש לו אחות למחצה, זאבה, מנישואיו הראשונים של אביו.

פרסים בהם זכה עריכה

  • פרס ישראל בתקשורת לשנת ה'תשע"ב. מנימוקי זכייתו בפרס: ”יעקב אחימאיר מעמודי התווך של השידור הציבורי מזה כחמישה עשורים. נמנה עם מייסדי הטלוויזיה בישראל. עיתונאי במובן הקלאסי. עשה שורה של תפקידים: כתב, עורך, מגיש, שליח בחו"ל, פרשן, פובליציסט ודוקומנטר. אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים”.
  • פרס סוקולוב לעיתונות האלקטרונית לשנת 2005, "על מפעל חיים ועבודתו היסודית והאחראית בסיקור מכלול נושאים בחברה הישראלית ובעולם"
  • הפרס לביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת
  • פרס ירושלים לתקשורת הגונה לשנת ה'תש"ף (2020), "בהיותו המצפן של השידור הציבורי ביושר ואמת ובקור רוח"[10]
  • פרס כנס העיתונות באילת, על מפעל חיים בשנת 2010
  • פרס סמולר, מטעם ארגון הג'וינט, על סיקור נושאים יהודיים ב"רואים עולם"
  • 1988 – פרס זיו לעיתונות טלוויזיה מטעם צדק-מדות-מוסר.[11]

לקריאה נוספת עריכה

  • יעקב אחימאיר, עד כאן - אוטוביוגרפיה בצילו של אב"א, הוצאת סלע מאיר, 2024.[12]

קישורים חיצוניים עריכה

ממאמריו:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אביש"י, רשימות אנטי־מא, המשקיף, 11 באפריל 1940;
    הבן: יעקב אחימאיר, באתר ארכיון אבא אחימאיר
  2. ^ הגיע הזמן להציג בעיות כהוויתן, מעריב, 20 בפברואר 1967
  3. ^ נחום ברנע, עלייתו ונפילתו של היום הזה, דבר, 17 באפריל 1970
  4. ^ הטלוויזיה הכללית, מעריב, 17 בדצמבר 1970
    7 ימים על המסך הקטן, מעריב, 28 בינואר 1971
    7 ימים על המסך הקטן, מעריב, 1 באפריל 1971
    דליה רביקוביץ, אדם קרוב אצל עצמו, מעריב, 13 באוגוסט 1979
    צבי לביא, מילים ריקות, מעריב, 3 באוקטובר 1985
  5. ^ צבי לביא, מעמד של אדונים?, מעריב, 5 בינואר 1971
  6. ^ אריה בנדר, יעקב אחימאיר נבחר פה אחד לעורך מבט, מעריב, 15 בספטמבר 1986
    שרוף על תל אביב, מעריב, 19 באוקטובר 1986
  7. ^ אילנה באום, בטלוויזיה מוחים על פסילתו של אחימאיר, מעריב, 12 באוגוסט 1986
  8. ^ צפו: יעקב אחימאיר נפרד אחרי 50 שנות שידור, באתר "סרוגים", 1 בפברואר 2020
  9. ^ תמר טרבלסי חדד, יו"ר ועדת פרס ישראל לתקשורת, יעקב אחימאיר, התפטר: "מיותרת בגלל החלטת קיש", באתר ynet, 6 במרץ 2024
  10. ^ "פרס ירושלים" יוענק ליעקב אחימאיר, באתר ערוץ 7, 6 בפברואר 2020
  11. ^ יאיר לפיד, להבליט את הצד החיובי של המציאות, מעריב, 8 ביוני 1988
  12. ^   מורן שריר, הספר נועד לתבוע את עלבונו של אביו של המחבר, באתר הארץ, 16 באפריל 2024