יעקב אחימאיר

יעקב אחימאיר
	יעקב אחימאיר, 2010
	יעקב אחימאיר, 2010
לידה	21 ביולי 1938 (בן 85); כ"ב בתמוז ה'תרצ"ח; רמת גן, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
תקופת הפעילות	מ-1965
עיסוק	איש תקשורת
מעסיק	השידור העברי של ה-BBC, רשות השידור, תאגיד השידור הישראלי
בן או בת זוג	אורה אחימאיר
פרסים והוקרה	פרס ישראל (2012); פרס סוקולוב ;
קישורים חיצוניים
טוויטר	yakovahimeir

יעקב שלמה אחימאיר (נולד ב-21 ביולי 1938) הוא עיתונאי, פובליציסט ואיש טלוויזיה ורדיו ישראלי. חתן פרס ישראל בתקשורת לשנת ה'תשע"ב (2012).

ביוגרפיה עריכה

אחימאיר נולד ברמת גן בשנת 1938. בנם של סוניה ואב"א אחימאיר. אביו היה מראשי ברית הבריונים, הזרם הימני-רדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית.

נקרא יעקב שלמה על שמם של לוחם האצ"ל יעקב רז ועולה הגרדום שלמה בן יוסף^[1].

אחימאיר גדל בירושלים, וסיים את לימודיו בגימנסיית "דביר". את שירותו בצה"ל עשה בחיל השריון. לאחר מכן, למד היסטוריה כללית ומדע המדינה באוניברסיטה העברית.

את דרכו בעיתונות החל ככתב "חרות לנוער". בשנות השישים שהה בלונדון^[2], שם שימש כשדר בשידור העברי של הבי בי סי, אשר כלל שידור יומי קצר בשפה העברית ששודר לישראל בגלים קצרים.

מראשית שנות השבעים, היה יעקב אחימאיר שדר בקול ישראל ובערוץ הראשון. הוא הגיש את התוכנית "היום הזה"^[3], עבד כמראיין ומנחה ב"מוקד"^[4], שימש כעורך ומגיש ב"יומן"^[5], ככתב מדיני וככתב בוושינגטון. בעשרות שנות עבודתו, סיקר יעקב אחימאיר חלק ניכר מן האירועים המדיניים בישראל. בין היתר, היה ליד כבש המטוס שהביא לארץ את נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-19 בנובמבר 1977 וסיקר את ההתנתקות מגוש קטיף באוגוסט 2005.

בראשית שנות ה-80 היה כתב הטלוויזיה בכנסת ובשנת 1986 נתמנה לעורך "מבט"^[6]. בחירתו הגיעה לאחר שמלשכת ראש הממשלה שמעון פרס, ביקשו שלא למנותו לתפקיד מאחר שאחיו היה יועץ התקשורת של יצחק שמיר^[7].

במהלך שנות ה-90, הנחה אחימאיר מספר תוכניות אקטואליה, בהן "פוליטיקה" ו"פופוליטיקה". כמו כן, הוא נמנה בין מגישי התוכנית "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל, עד אשר הופסק שידורה.

גם לאחר סגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי, המשיך אחימאיר לערוך ולהגיש את התוכנית "רואים עולם", בערוץ "כאן 11", אותה הגיש בימי הערוץ הראשון. המשדר האחרון של "רואים עולם" שודר ב-1 בפברואר 2020 ולאחריו אחימאיר פרש לגמלאות^[8]. עד אז, הגיש אחימאיר לעיתים גם את התוכנית "הבוקר הזה" בכאן ב'. הוא גם פרסם מאמרים במדור הדעות בעיתון "מעריב", וכיום, ב"ישראל היום".

ביוני 2020 החל לשמש כפרשן בחדשות הבוקר, באוקטובר 2021 פוטר.

לאחר פיטוריו החל לשמש כפרשן בתוכנית שש - אמנון לוי.

החל מ-2022 הוא משמש כפרזנטור של חברת דינמיקה סלולר.

בשנת 2024 יצא לאור ספרו הראשון, עד כאן - אוטוביוגרפיה בצילו של אב"א, בהוצאת סלע מאיר. הספר הוא אוטוביוגרפיה של אחימאיר, ומספר את סיפור חייו בצילו של אביו.

אחימאיר הוא עמית-בכיר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן.

בשנת תשפ"ד מונה ליו"ר ועדת פרס ישראל בקטגוריית התקשורת לשנה זו, ובמרץ 2024 התפטר מתפקיד זה, בנימוק שעבודת הוועדה הפכה למיותרת בעקבות החלטת שר החינוך, יואב קיש, שלא להעניק את הפרס בקטגוריה זו ובקטגוריות נוספות.^[9]

נשוי לסופרת וחוקרת הספרות אורה אחימאיר, ואב לבן ובת. אחיו הוא חבר הכנסת לשעבר יוסף אחימאיר. בנוסף יש לו אחות למחצה, זאבה, מנישואיו הראשונים של אביו.

פרסים בהם זכה עריכה

פרס ישראל בתקשורת לשנת ה'תשע"ב. מנימוקי זכייתו בפרס: ”יעקב אחימאיר מעמודי התווך של השידור הציבורי מזה כחמישה עשורים. נמנה עם מייסדי הטלוויזיה בישראל. עיתונאי במובן הקלאסי. עשה שורה של תפקידים: כתב, עורך, מגיש, שליח בחו"ל, פרשן, פובליציסט ודוקומנטר. אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים”.
פרס סוקולוב לעיתונות האלקטרונית לשנת 2005, "על מפעל חיים ועבודתו היסודית והאחראית בסיקור מכלול נושאים בחברה הישראלית ובעולם"
הפרס לביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת
פרס ירושלים לתקשורת הגונה לשנת ה'תש"ף (2020), "בהיותו המצפן של השידור הציבורי ביושר ואמת ובקור רוח"^[10]
פרס כנס העיתונות באילת, על מפעל חיים בשנת 2010
פרס סמולר, מטעם ארגון הג'וינט, על סיקור נושאים יהודיים ב"רואים עולם"
1988 – פרס זיו לעיתונות טלוויזיה מטעם צדק-מדות-מוסר.^[11]