יעקב אחימאיר

עיתונאי ישראלי

יעקב שלמה אחימאיר (נולד ב-21 ביולי 1938) הוא עיתונאי ישראלי, איש טלוויזיה ורדיו, חתן פרס ישראל בתקשורת לשנת ה'תשע"ב (2012).

יעקב שלמה אחימאיר
Yaacov Achimeir.jpg
יעקב אחימאיר, 2010
לידה 21 ביולי 1938 (בן 81)
רמת גן, פלשתינה (א"י) המנדט הבריטיהמנדט הבריטי
מדינה ישראלישראל  ישראל
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק איש תקשורת
מעסיק השידור העברי של ה-BBC, רשות השידור, תאגיד השידור הישראלי
פרסים והוקרה פרס סוקולוב
פרס ישראל (2012) עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
טוויטר yakovahimeir
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

יעקב אחימאיר נולד ברמת גן בשנת 1938. בנם של סוניה ואב"א אחימאיר. אביו היה מראשי ברית הבריונים, הזרם הימני-רדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית.

יעקב נקרא על שמו של לוחם האצ"ל יעקב רז[דרוש מקור][דרושה הבהרה]. שמו הפרטי השני של אחימאיר, שלמה, ניתן לו לזכרו של איש האצ"ל, שלמה בן-יוסף, הראשון מבין עולי הגרדום בתקופת המנדט הבריטי.

אחימאיר גדל בירושלים, וסיים את לימודיו בגימנסיה "דביר". את שירותו בצה"ל עשה בחיל השריון. לאחר מכן, למד היסטוריה כללית ומדע המדינה באוניברסיטה העברית.

ב-1963 נישא לאורה אחימאיר, הם הכירו במסגרת עבודת הסטודנט שלהם בספרייה הלאומית.

קריירה תקשורתיתעריכה

את דרכו בעיתונות החל ככתב "חרות לנוער". בשנות השישים שהה בלונדון[1], שם שימש כשדר בשידור העברי של הבי בי סי, אשר כלל שידור יומי קצר בשפה העברית ששודר לישראל בגלים קצרים.

מראשית שנות השבעים, היה יעקב אחימאיר שדר בקול ישראל ובערוץ הראשון. הוא הגיש את התוכנית "היום הזה"[2], עבד כמראיין ומנחה ב"מוקד"[3], שימש כעורך ומגיש ב"יומן"[4], ככתב מדיני וככתב בוושינגטון. בעשרות שנות עבודתו, סיקר יעקב אחימאיר חלק ניכר מן האירועים המדיניים בישראל. בין היתר, היה ליד כבש המטוס שהביא לארץ את נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-19 בנובמבר 1977 וסיקר את ההתנתקות מגוש קטיף באוגוסט 2005.

בראשית שנות ה-80 היה כתב הטלוויזיה בכנסת ובשנת 1986 נתמנה לעורך "מבט"[5]. בחירתו הגיעה לאחר שמלשכת ראש הממשלה שמעון פרס, בקשו שלא למנותו לתפקיד מאחר שאחיו היה יועץ התקשורת של יצחק שמיר[6].

במהלך שנות ה-90, הנחה אחימאיר מספר תוכניות אקטואליה, בהן "פוליטיקה" ו"פופוליטיקה". כמו כן, הוא נמנה בין מגישי התוכנית "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל, עד אשר הופסק שידורה.

גם לאחר סגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי, המשיך אחימאיר לערוך ולהגיש את התוכנית "רואים עולם", בערוץ "כאן 11", אותה הגיש בימי הערוץ הראשון. המשדר האחרון של "רואים עולם" שודר ב-1 בפברואר 2020 ולאחריו אחימאיר יפרוש לגמלאות.[7] עד אז, הגיש אחימאיר לעיתים גם את התוכנית "הבוקר הזה" בכאן ב'. הוא גם פרסם מאמרים במדור הדעות בעיתון "מעריב", ובעשור השני של המאה ה-21, ב"ישראל היום".

מנימוקי זכייתו בפרס ישראל: "יעקב אחימאיר מעמודי התווך של השידור הציבורי מזה כחמישה עשורים. נמנה עם מייסדי הטלוויזיה בישראל. עיתונאי במובן הקלאסי. עשה שורה של תפקידים: כתב, עורך, מגיש, שליח בחו"ל, פרשן, פובליציסט ודוקומנטר. אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים".

הוא חתן פרס ירושלים לתקשורת הגונה לשנת ה'תש"ף (2020), "בהיותו המצפן של השידור הציבורי ביושר ואמת ובקור רוח".[8]

אחימאיר הוא עמית-בכיר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן.

נשוי לאורה אחימאיר, ואב לבן ובת. אחיו הוא חבר הכנסת לשעבר יוסף אחימאיר. בנוסף יש לו אחות למחצה מנישואיו הראשונים של אביו, זאבה (ע"ש זאב ז'בוטינסקי).

פרסיםעריכה

יעקב אחימאיר זכה בשורה של פרסים על עבודתו העיתונאית:

קישורים חיצונייםעריכה

ממאמריו:

הערות שולייםעריכה