יעקב אנטולי

מחכמי פרובנס, רב, תלמיד חכם, רופא, פילוסוף, דרשן, מעתיק ספרים ומתרגם

רבי יעקב ב"ר אבא מרי ב"ר שמשון אנטוּלִי (1194, פרובאנס, דרום צרפת - 1256), היה מחכמי פרובנס, רב, תלמיד חכם, פילוסוף, דרשן, רופא, ומתרגם. שם משפחתו, אנטולי, ניתן לו על פי שמו של אבי סבו. הוא היה חתנו של רבי שמואל אבן תיבון[1][2][3]. נודע בעבור קובץ דרשותיו על התורה "מלמד התלמידים".

יעקב אנטולי
Yaʿaqōv ben Abbâ Mārî ben Šimšôn Anaṭôlî
Yakov Anatoly Malmad Hatalmidim.jpg
לידה 1194
מרסיי, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1256 (בגיל 62 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 1256 עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידיו משה בן שלמה מסלרנו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הליכה בדרך הרמב"םעריכה

חותנו של ר' יעקב אנטולי, רבי שמואל אבן תיבון, שהיה גם מורו, חיבב עליו את שיטתו של הרמב"ם ואת הדרך המיוחדת שבה הוא פירש את כתבי הקודש. הערצתו של ר' אנטולי לרמב"ם גרמה לו מחד לקדש בספריו את שמו [4], ומאידך לבזות את מתנגדיו[5].

מלמד התלמידיםעריכה

בהיותו בן חמישים וחמש ר' יעקב אנטולי השלים את ספר "מלמד התלמידים", המבוסס על דרשות שהיה דורש בשבתות וימים טובים. הספר כולל דרשות על פרשות התורה, ברוח פרשנות פילוסופית-אלגורית, בהשראת הרמב"ם, תוך דגש על מוסר ודרך הישר. לדבריו, אי אפשר לדעת היחוד ואהבה וקיום המצוות כראוי מאין דרישת התורה על דרך החכמה, העצלות של חכמי ישראל בנוגע לחקירה ודרישה בכתבי הקודש מביאה לידי חילול כבוד התורה ונפילת רגשי הדת, והוא בא לתקן המעוות הזה בדרשותיו.

כתב הרב שמעון יעקב הלוי גליקסברג: "תכנית הספר, סגנונו, אופן הרצאתו ונמוקיו שונים המה לגמרי מספרי הדרשות, שקדמוהו. כל דרשה ודרשה של הדרשן רבי יעקב אנטולי אינה העתקה של דרשות הקדמונים, אלא מאמר מקורי בפני עצמו, שיש לו נושא מיוחד, והדרשן הולך ומברר את רעיונו המרכזי בפסוקים מן התורה ובדרשות חז"ל, ואגב זה הוא מבאר את הכתובים והמאמרים בחקירה הגיונית".

לשיטתו, לכל סיפורי התורה יש תועלת, בין תועלת הנהגתית ובין תועלת אמונית, והוא מדגים זאת בספרו.

חיבה יתירה רחש רבי יעקב אנטולי למזמורי תהילים ולספרי משלי וקהלת, והוא מרבה להזכירם בדרשותיו. לדבריו, על פי מדרש בראשית רבה, חיבר שלמה את ספריו כדי ללמד את הנהגת האדם מצד אחד, שזהו החלק הגלוי בתורה, ומצד שני כדי ללמד סתרי תורה, וחובה על כל יהודי ללמוד את שני העניינים גם יחד[6]. כמעט כל דרשה מדרשותיו נפתחת בפסוק, מספר משלי או מספר תהילים, המשמש יסוד לדרשה.

דרשותיו עוררו התנגדות אצל מתנגדי הרמב"ם ולימודי הפילוסופיה, שהיו רבים בדרום צרפת, והוא נאלץ לחדול מדרשותיו בציבור. כעבור שני דורות דרשותיו שבו לבית הכנסת כשצאצאיו קראו מהן ברבים. מכל מקום, לספרו הייתה השפעה ניכרת על רבים מחכמי פרובנס במאות ה-13 וה-14, ביניהם ר' משה אבן תבון, ר' לוי בן אברהם, ר' מנחם המאירי, ר' נסים ממרסיי, ר' לוי בן גרשום, ואחרים; והשתמשו בו מרבני ספרד הראשונים, בהם מנורת המאור, אבודרהם, ר' יעקב סקילי (תורת המנחה), ועוד.

בחצר מלך סיציליהעריכה

פרנסתו של ר' יעקב אנטולי באה לו מתרגום ספרות פילוסופית ומדעית מערבית לעברית. הוא התמחה בתרגומי חיבורים ערביים בתחומי הלוגיקה האריסטוטלית והאסטרונומיה, והיה הראשון שתירגם לעברית מכתבי אבן רושד.

דבר מומחיותו בתרגום הגיע לאוזניו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית ומלך סיציליה, אשר לקח אותו לתפקידי תרגום (עברית הייתה נגישה יותר בארצות הנוצרים מאשר הערבית), ומאז התגורר בנאפולי, שהייתה באותה עת בירתה של סיציליה. בחצרו של פרידריך התיידד ר' אנטולי עם המלומד הסקוטי מייקל סקוטוס, והוא מצטט אותו כ-16 פעמים בספרו "מַלְמַד התלמידים". כמו כן, נעזר סקוטוס בר' יעקב אנטולי לצורך תרגומיו. ר' אנטולי, שהיה מיודד עם חכמי הנוצרים, הרחיב בעזרתם את ידיעותיו בחוכמות הכלליות, בהן השתמש בביאוריו. בספרו "מלמד התלמידים" התנצל על כך והסביר:

”ואין ראוי לחכם לתפוש אותי בַּזֶה, ולא לבזות הדבר הכתוב בשמו, לפי שאינו מבני עמנו, כי אין לבחון הדבר רק מצד עצמו ולא מצד אומרו”

הוא מתרץ את הבאת הדברים בספר, על פי מעשיו של משה רבנו:

”הלא תראה כי משה רבנו עליו השלום, הקדים פרשת יתרו למתן תורה, לחבוב דעתו”[7][3]

תרגומיו לעברית (רובם בכתב יד)עריכה

  • "ההיקש הקצר" - תרגום מערבית לאחד מספרי האורגנון של אריסטו.
  • "אומנות הניצוח" (המופת) - תרגום מערבית, אף זהו אחד מספרי האורגנון.
  • "הספיסטיקא" (ההטעאה) - עוד חיבור מתוך ספרי האורגנון של אריסטו על פי העתקתו של אל-פאראבי - תרגום מערבית.
  • "הגיון אבן רושד" (כולל ספר המבוא, המאמרות, המליצה, ההיקש והמופת). - תרגום פירושו של הפילוסוף המוסלמי אבן רושד לחמשת הספרים של תורת-ההגיון לאריסטו.
  • "אלמגסטי" (-אלמגסט) ספרו של תלמי התוכן, עם ביאורים של אבן רושד - תורגם ב־1231.

ספריועריכה

  • "מלמד התלמידים" - הוצא לאור לראשונה על ידי חברת מקיצי נרדמים, הדפסה אחרונה ב־2004
  • יש המייחסים לאנטולי גם את הספר "רוח חן", אך לדעת החוקרים מדובר בטעות שכן ניכר מן הספר שנכתב על ידי אדם שלא שלט בשפה הערבית.

תלמידיועריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • שמעון יעקב גליסברג, הדרשה בישראל, ספר ראשון, פרק ארבעה עשר, תל-אביב ת"ש.
  • אברהם מלמד, "מי אפסים" - הדיון המדיני ב"מלמד התלמידים" לר' יעקב אנטולי, ב-" דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית", מס' 20 (תשמ"ח), ע' 115-91.
  • ישראל בן-סימון, משנתו הפילוסופית והאלגורית של ר' יעקב אנטולי והשפעתה על ההגות והאלגוריה היהודית בפרובנס במאות הי"ג והי"ד, חיפה תשע"ב.
  • ישראל בן-סימון, דרשות התורה: ר‘ יעקב אנטולי והשפעתו על דרשות ר‘ יהושע אבן שועיב, ב-"דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית", מס' 81 (תשע"ו), ע' 87-69.
  • ישראל בן-סימון, שלמות האדם במשנתו של ר' יעקב אנטולי, ב-"דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית", מס' 83 (תשע"ז), ע' 160-145.
  • אביעזר רביצקי, על דרך חקירתה של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, ב-"מחקרי ירושלים במחשבת ישראל", חוברת א, כרך 1, ע' 22-7.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יהודה דוד אייזנשטיין באנציקלופדיה אוצר ישראל מציין שיעקב אנטולי היה חתנו של אבן תיבון. מהרש"ק קלוגר, בהסכמתו לספרו של אנטולי מַלְמַד התלמידים, טוען שאנטולי היה חותנו של אבן תיבון, אך זו טעות. עם זאת, בהקדמתו של המחבר, הוא קורא לאבן תיבון "חתני".
  2. ^ יעקב ב"ר אבא מרי ב"ר שמשון אנטולי, מלמד התלמידים, הסכמת רבי שלמה קלוגר, באתר HebrewBooks
  3. ^ 1 2 יעקב ב"ר אבא מרי ב"ר שמשון אנטולי, מלמד התלמידים, הקדמת המחבר, באתר HebrewBooks
  4. ^ ”הוא ספר מורה הנבוכים אבל הוא פוקח עוורים לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו” - יעקב ב"ר אבא מרי ב"ר שמשון אנטולי, מלמד התלמידים, הקדמת המחבר, באתר HebrewBooks
  5. ^ ”מה שדברו על הרב רבינו לפי שהם בני בלי לב” - יעקב ב"ר אבא מרי ב"ר שמשון אנטולי, מלמד התלמידים, לפרשת בא, עמוד נ"ב, באתר HebrewBooks
  6. ^ יעקב ב"ר אבא מרי ב"ר שמשון אנטולי, מלמד התלמידים, הקדמת המחבר, באתר HebrewBooks
  7. ^ כוונתו של אנטולי שסיפורו של יתרו, שהיה גוי, ובא ויעץ למשה רבנו, קדם לסיפור מתן תורה עצמו