יעקב בר-אור

פרקליט מחוז תל אביב

יעקב בר-אור (4 בדצמבר[1] 191614 ביוני 2008) היה פרקליט מחוז תל אביב. הושעה מתפקידו בעקבות גילוי הסמכתו לעריכת דין שלא כחוק.

יעקב בר-אור
יעקב בר-אור בצוות התביעה במשפט אייכמן
יעקב בר-אור בצוות התביעה במשפט אייכמן
לידה 4 בדצמבר 1916
פרנקפורט, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 ביוני 2008 (בגיל 91)
ירושלים, ישראל
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1936
תקופת כהונה ?–2008 עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ?–2008 עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים נעמי גפני עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

בר-אור נולד בשנת 1916 בעיר פרנקפורט שבגרמניה, בנו של הרב ד"ר יצחק ברויאר, עורך דין ובכיר בתנועת אגודת ישראל העולמית. הוא למד בבית הספר הריאלי ע"ש הרב שמשון רפאל הירש, ולאחר מכן שהה באנגליה למשך שנתיים. עם שובו למד זמן מה בישיבה של הרב הירש בפרנקפורט, עד שעלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1936. בארץ ישראל הוא היה חבר בקיבוץ חפץ חיים, ולאחר מכן למד זמן קצר בישיבה של הרב יוסף צבי דושינסקי ושלוש שנים נוספות בישיבת חברון. כן למד בבית הספר למשפטים של המנדט הבריטי ופרש בתום השנה הרביעית ללימודיו, מתוך חמש שנות לימוד. משנת 1943 עבד לצד אביו בעבודתו המשפטית. בר אור היה חבר בהגנה ובמלחמת העצמאות הוצב באבו תור[2].

ביולי 1948 החל בר אור לעבוד לצד הרב יצחק מאיר לוין בהקמת משרד הסעד וכיועץ משפטי של משרד הסעד[3]. במסגרת תפקידו זה מונה בשנת 1953 כחבר בוועדת חקירה בראשות השופט שמעון אגרנט לבחינת מצב העבריינות בקרב נוער[4]. בקיץ 1954 התמנה לסגן פרקליט המדינה, הממונה על תיקים אזרחיים ובספטמבר 1955 מונה לפרקליט מחוז תל אביב. במרץ 1957 זומן על ידי שורת המתנדבים להעיד מטעם ההגנה במשפט שלהם[5]. יום לפני העדות נפגש עם שמואל תמיר, פרקליט שורת המתנדבים, ומסר לו חומר רקע על אחת הפרשות סביבן נסוב המשפט. דבר זה הביא לקרע בינו ובין מפכ"ל המשטרה, יחזקאל סהר.

בשנת 1959 מונה למשלחת ישראל לאו"ם לעצרת ה-14 (ושוב לעצרת ה-15), כנציג ישראל לוועדה לעניינים סוציאליים, משפטיים וזכויות אדם[6]. הוא גם היה בין התובעים במשפט אייכמן, בין השאר בשל שליטתו בגרמנית[7]. בר-אור היה אחראי על הראיות לגבי גרמניה, הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, גטו טרזיינשטט, בולגריה, יוגוסלביה ויוון[8].

עם הקמת לשכת עורכי הדין בישראל בשנת 1961 ביקש להתמודד בבחירות מטעם רשימה שהייתה קשורה למפא"י. במהלך הבחירות התברר שהוא אינו חבר הלשכה מכיוון שלא הוסמך כעורך דין. לאחר הבחירות פנה בר-אור לנשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן ושר המשפטים, בהתאם לפקודת עורכי הדין המנדטורי המתיר לזקן השופטים להעניק רישיון לעריכת דין לבעלי השכלה משפטית מובהקת ובקשתו אושרה.

ראובן גרינברג, שטען שבר-אור היה בין המתנכלים לו, פנה בתלונה נגדו למשטרה על התחזות לעורך דין. בחקירה התברר שבעצם עבודתו כפרקליט לא היה פגם משום שעל פי הפקודה הישנה עבודה בפרקליטות ובייעוץ משפטי לממשלה לא דרשה רישיון עריכת דין. אך בעקבות החקירה התברר שבבקשתו לנשיא בית המשפט העליון הוא לא דייק בפרטים על השכלתו המשפטית. כמו כן התברר שמיוני 1959 הוא קיבל תוספת שכר ותק אקדמאי שלא היה זכאי לה. בסוף מאי 1962 הושעה בר אור מתפקידו כפרקליט מחוז תל אביב, בתחילת יוני נעצר[9] וביולי הוגש נגדו כתב אישום על קבלת דבר במרמה, מצג שווא ושימוש במסמכים בעלי תוכן כוזב. במשפטו בתחילת ספטמבר 1962 בר-אור הודה בשני סעיפי האישום ובמהלך תקופת המשפט השיב את הכספים לקופת המדינה. בהודאתו חסך את זימונם של הנשיא אולשן ומנכ"ל משרד המשפטים יוסף קוקיה להעיד בשם התביעה. בראש צוות התביעה עמד פרקליט המדינה צבי בר-ניב[10]. בחודש ספטמבר גזר השופט אליעזר מלחי את דינו לשלושה חודשי מאסר[11]. מפקד מחוז תל אביב במשטרה עמוס בן-גוריון נענה לבקשת בר-אור לרצות את עונשו במסגרת עבודות חוץ במטה המשטרה.

בר-אור עבר לעבוד במגזר הפרטי והיה למנהל באחת מחברות הביטוח[12].

משפחתו

עריכה

אחיו של יעקב בר-אור היה פרופ' מרדכי ברויאר. ליעקב ולחיה בראור חמישה ילדים.

בתו השנייה של בר-אור, נעמי גפני, היא ציירת ואמנית, הנשואה להיסטוריון פרופ' ישעיהו גפני. נכדיו הם ההיסטוריונים ד"ר חנן גפני וד"ר ראובן גפני.

בנו הרביעי הוא הרב יצחק בראור, ששימש כמנהל בית הספר היסודי "חורב" בירשלים במשך 27 שנים, ומחבר ועורך הספר "באר השר" על משנת הרש"ר הירש. בנו של יצחק, מיכאל בראור, הוא דיפלומט במשרד החוץ שכיהן אף הוא כנציג ישראל לוועדה לעניינים סוציאליים, משפטיים וזכויות אדם באו"ם (בעצרת ה 73-76). במסגרת תפקידו זה יזם והוביל אימוץ החלטת עצרת תקדימית בנושא הכחשת שואה, שבין היתר קובעת הגדרה להכחשת שואה וקוראת למדינות, לארגונים ולחברות המדיה להפעיל כלים קונקרטיים במאבק בה.[13][14][15][16]

בנו החמישי הוא ד"ר ישעיהו בר-אור, מומחה ויועץ בעל שם לאיכות הסביבה ולשעבר המדען הראשי של המשרד להגנת הסביבה.

עץ משפחת ברויאר


 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רש"ר הירש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה זלמן ברויאר
 
ציפורה ברויאר (הירש)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רפאל ברויאר
 
שמשון ברויאר
 
יוסף ברויאר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצחק ברויאר
 
ג'ני ברויאר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ציפורה הנשקה
 
חיה שטרנפלד
 
 
 
מרדכי ברויאר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרדכי ברויאר (היסטוריון)
 
 
 
 
 
 
 
יעקב בר-אור
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יהודית הנשקה
 
דוד הנשקה
 
נתן שטרנפלד
 
יוחנן ברויאר
 
אלישבע הכהן
 
אביה הכהן
 
שלמה ברויאר (משגיח)
 
צפורה ברונר
 
שמואל ברונר
 
ישעיהו בר-אור
 
נעמי גפני
 
ישעיהו גפני
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יעל לוינשטיין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראובן גפני (חוקר)


קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא יעקב בר-אור בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אתר "Geni"
  2. ^ יוסף לפיד, שלושה קצינים באו לפרקליט, מעריב, 7 ביוני 1962
  3. ^ מפעולות משרד הסעד, דבר, 27 בספטמבר 1948
  4. ^ ועדת חקירה לעבריינות נוער, דבר, 30 במרץ 1953
  5. ^ החלו עדויות ההגנה במשפט "השורה", דבר, 6 במרץ 1957
  6. ^ אושר הרכב משלחת ישראל לעצרת או"ם, דבר, 31 באוגוסט 1959
  7. ^ יוסף חריף, העטוף בגלימת המשפט - כבטלית, מעריב, 15 במאי 1961
  8. ^ Gideon Hausner, Justice in Jerusalem, 1977, page 304
  9. ^ נעצר בר-אור פרקליט מחוז תל אביב, מעריב, 3 ביוני 1962
  10. ^ בר אור הודה והורשע פסק הדין יינתן ביום ה, דבר, 3 בספטמבר 1962
  11. ^ בראור ל-3 חדשי מאסר, דבר, 7 בספטמבר 1962;המשך
  12. ^ השמחה במעונו של בר-אור, מעריב, 7 במאי 1963
  13. ^ נוסח החלטת העצרת הכללית בנושא הכחשת שואה, UN RES 75/250, ‏20.1.2022
  14. ^ הודיה כריש-חזוני, מקור ראשון, 80 שנה ל"פתרון הסופי": באו"ם אימצו את יוזמת ישראל למאבק בהכחשת שואה, באתר מקור ראשון, ‏20.1.2022
  15. ^   יהונתן ליס, האו"ם אישר הצעה ישראלית למניעת פרסומים מכחישי שואה ברשתות החברתיות, באתר הארץ, 20 בינואר 2022
  16. ^ איתמר אייכנר, YNET, היסטוריה באו"ם: עברה החלטה נגד הכחשת שואה, באתר ynet, 20 בינואר 2022