פתיחת התפריט הראשי
יעקב דה נוישוץ

יעקב נוישוץ, נכתב גם ניישאץ (Jacob de Neuschotz)‏ 1819 - 25 באוגוסט 1888 היה איש עסקים ובנקאי, עסקן ציבור ונדבן יהודי רומני, חלוץ בתחום הביטוח והבנקאות בנסיכות מולדובה, בעל נתינות אוסטרו-הונגרית וברון, מייסד ובונה בית הכנסת המודרני[1] שנשא את שמו, בית יעקב או בית הכנסת נוישוץ ביאשי.

תוכן עניינים

חייו האישיים ועסקיועריכה

נוישוץ נולד בסביבות העיר הרצה, אז בנסיכות מולדובה וכעת באוקראינה. הוא היה בנו של חקלאי יהודי בעל קרקעות ויערות נרחבים, שאיבד את רכושו במהלך משפט ממושך ומורכב ביותר. האב המדוכא מאובדן נכסיו חלה ומת והותיר אחריו את בנו, יעקב, אחותו של יעקב ואימם. משפחת נוישוץ עזבה את הרצה והתיישבה ביאשי, שהייתה אז בירת הנסיכות. האם נישאה פעם נוספת ויעקב עסק במסחר ונשא לאישה את רעייתו הראשונה, פאני. במשך כעשר שנים עסק יעקב במסחר והייתה לו חנות ברחוב הראשי, אך שנתיים לאחר נישואיו, נפגעו עסקיו ממשבר כלכלי וכל הונו הלך לאבדון. הוא התחיל לעבוד כמנהל חשבונות, בשכר שבועי, אצל סוחר גדול ובהדרגה שיקם את עצמו, פתח עסק לחלפנות, שהתפתח לעסקי בנקאות גדולים.

עסקי נוישוץ התפתחו עד כדי כך, שב-1849 נתן הלוואה של 6,000 מטבעות זהב לשליט העוזב, מיכאיל סטורדזה וזה יצר לו מוניטין טוב במיוחד. בנק נוישוץ שכן ברחוב Golia, ביאשי והוא היה אחד הצינורות העיקריים דרכם תושבי מולדובה הזרימו את חסכונותיהם למימון בניית מסילות הברזל החדשות על ידי חברת Ofenheim. הבנק נתן ריבית של 7,5% לשנה[2].

נוישוץ היה בעל מניות גדול בחברות הביטוח העיקריות של התקופה ונמנה בין חברי מועצת המנהלים של חברת România וחברת Naţionala.

ליעקב נוישוץ ולרעייתו, פאני, נולדו ארבעה ילדים שלא האריכו חיים. שנה לאחר מות רעייתו נשא יעקב אישה שנייה, העלמה Adelaide de Jolles מדרזדן.

פעילותו כנדבןעריכה

 
בניין הבנק נוישוץ לשעבר ביאשי, כעת מלון "סלקט"

במקביל להתעשרותו נוישוץ עסק, יחד עם אשתו, בהרבה מעשי נדבנות. כבר ב-1863 החל בבניית בית כנסת חדש ליד ביתו, בית הכנסת המודרני הראשון בנסיכות מולדובה[3]. לתפעול בית הכנסת דאג להביא מחוץ למולדובה חזן ומטיף. בית הכנסת נקרא "טמפל נוישוץ" (בית כנסת נוישוץ) או "בית יעקב". נוישוץ רצה להקים סמינר רבני והשקיע מאמצים לשם כך, אך נכשל בכך. הוא שלח על חשבונו צעירים בעלי השכלה תלמודית ללמוד בווינה לתואר דוקטור ובסמינר הרבני, כדי שישובו רבנים מודרניים, כמקובל בבית הכנסת שהקים.

בית הכנסת פעל עד מלחמת העולם השנייה, במהלכה הופצץ ובאמתלה שהוא מהווה סכנה, השלטונות האנטישמיים של התקופה הרסו אותו כליל. בבית כנסת זה כיהן יעקב נימירובר בתפקידו הראשון כרב וכדרשן.

נוישוץ הקים ומימן את Orfaneum Iacob şi Fany Neuschotz (בית היתומים על שם יעקב ופאני נוישוץ), מוסד בו חיו בקביעות 18 יתומים באפוטרופסותו של דוקטור קרפל ליפה, שזכו לקיום מכובד ולימודים יסודיים, תיכוניים וחלקם גם נשלחו ללמוד בחוץ לארץ על חשבון הברון נוישוץ.

בשנת 1866, בעת מגפת כולרה, כשהגיעו פליטים רבים שנסו מפני המגפה, נוישוץ מימן במשך עשרה ימים את כלכלתם של כחמשת אלפים פליטים.

בשנת 1867, כשפשט הרעב במחוזות הרומניים ובעלי האחוזות עשקו את חוכריהם ככל שיכלו, נוישוץ, שהיה בעצמו בעל אחוזה, בניגוד להתנהגותם של אחרים, קנה כמויות של תירס וחילק אותו ליושבים באחוזותיו, כדי שלא יסבלו חרפת רעב. דברים אלה התפרסמו והוא זכה לתודות רבות, גם מאישי שלטון של התקופה[4].

אותות כבודעריכה

יעקב נוישוץ זכה לקבל בחייו מגוון של אותות ותוארי כבוד. וילהלם הראשון, קיסר גרמניה, העניק לו את תואר האצולה, פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, מינה אותו לאביר במסדר "פרנץ-יוזף", קרול הראשון, מלך רומניה מינה אותו לחבר במסדר "כתר רומניה" והעניק לו תואר של אביר המסדר "כוכב רומניה". מילאן הראשון, מלך סרביה, צירף אותו למסדר "טאקובה".[5]

פרשת האזרחות והצוואהעריכה

על פי החוקה הרומנית רק נוצרים זכו לאזרחות הרומנית ולהענקת אזרחות למי שאינו נוצרי היה צורך בהעברת חוק בשני בתי המחוקקים של רומניה. היהודים הרומנים, פרט לקבוצה של פחות מאלף, שהשתתפו במלחמת העצמאות של רומניה, היו חסרי אזרחות או שהיו אזרחים של מדינות זרות. יעקב נוישוץ, שהיה יליד נסיכות מולדובה (אחת משתי הנסיכויות שיחד יצרו את רומניה), בן להורים ילידי נסיכות מולדובה, שחי ברומניה, ניהל בה עסקים גדולים ונודע במעשי הנדבנות שלו, ביקש את האזרחות הרומנית. אישים רומנים ידועי שם, ביניהם מיכאיל קוגלניצ'אנו ויון ברטיאנו, דיברו למען הענקת האזרחות והאזרחות אושרה לו בבית העליון, ב-26 בפברואר 1888, ברוב קולות, אך הבית התחתון, ב-4 בדצמבר, באותה שנה, סירב לאשר את החוק ובכך נדחתה בקשתו. למרות אכזבתו נוישוץ המשיך לראות את עצמו כבן רומניה ונתן ביטוי לכך גם בצוואתו.[6]

יעקב נוישוץ השאיר בצוואתו עשרים אלף ליי לאקדמיה הרומנית, לייסוד פרס על שם נוישוץ, פרס שהוענק ליצירות ספרותיות איכותיות. בין מקבלי פרס נוישוץ הייתה גם אלנה פאראגו, משוררת ילדים רומניה[7].

מותועריכה

יעקב נוישוץ נפטר ב-25 באוגוסט, בחווילתו, Mon Repos, שברובע קופואו, ביאשי. למחרת הוצגה גופתו באחד הסלונים של ארמונו (הארמון מהווה כעת מוזאון המוקדש לסופר מיכאיל סדובאנו) כשהיא מקושטת בפרחים וקהל גדול מאוד עבר על פניו. ביום ראשון, 28 באוגוסט, הועמדה הגופה בשערי בית הכנסת בית יעקב ( או "טמפלול נוישוץ").בין הנואמים שם היו הרב טאובס (טויבס), הדרשן טאובר וד"ר קרפל ליפא. העירייה אירגנה משמר כבוד צבאי.[8] הקבורה נערכה בבית העלמין היהודי, פקוראר, (Păcurari) ובין המספידים היו: הרב הדרשן שמואל דוד טאובר (טויבער)[9], ראשי הציבור, כולל התובע הכללי, שהיה מידידיו. העיתון Curierul (השליח) המקומי הופיע למחרת במסגרת שחורה ועם תיאור מעשי הצדקה שלו[10].

לקריאה נוספתעריכה

  • Breviar biobibliografic Evrei din România, הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008 (ברומנית)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה