יעקב פסנתיר

מוזיקאי קלזמר והיסטוריון יהודי רומני

יעקב פסנתיר או יעקב פסנטירגרמנית: Iacob Psantir‏; 6 ביוני 182022 במרץ 1901 או 25 בינואר 1902[1]) היה מוזיקאי וההיסטוריון היהודי רומני הראשון. כתב בעיקר בשפה יידיש. נמנה עם הכליזמרים החשובים במזרח אירופה באמצע המאה ה-19. [2] על אף היותו אוטודידקט פסנתיר היה באמצעות מחקריו וספריו חלוץ ההיסטוריוגרפיה של יהדות רומניה. כונה על ידי לאזר שייניאנו - "הכרוניקן הראשון של יהודי רומניה".[3]

יעקב פסנתיר
Iacob Psantir
Jacob Psantir.png
לידה 6 ביוני 1820
בוטושאן, נסיכות מולדובה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 במרץ 1901 או 25 בינואר 1902
בוקרשט, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייםעריכה

ילדותועריכה

יעקב פסנתיר, נולד בשנת 1820 בבוטושאן, אז בנסיכות מולדובה. לפי מקורות אחרים נולד בפלטיצ'ן. אביו, אשר-זיליג, היה זמן-מה מתורגמן בשירותו של השליט סקרלט קאלימאקי,,[4][5] וכונה "הצרפתי" ("פרנצוז") עקב עבודתו כמתורגמן של הקונסול הצרפתי ביאשי. בשנת 1803 נאבק אזר זליג נגד כמה ספרים אנטישמיים של יהודי מומר שהפיצו עלילות דם והצליח להשיג את איסור הפצתם[6] בשנת 1831, בגיל 11, התייתם יעקב מאביו שנפל קרבן למגפת כולירה. הוא ולמד בתלמוד תורה ביאשי[7] את קריאת התפילות בעברית, חומש ומבוא לתלמוד ביידיש. בנוסף, למד את הקריאה והכתיבה בשפה הרומנית עם אותיות קיריליות.

הקריירה המוזיקליתעריכה

בגיל 13 התחיל יאנקו או יענקל את חניכותו כנגן קובזה ולבסוף הקים בפלטיצ'ן להקה נודדת (ביידיש - "קפלייה") המורכבת מיהודים וצוענים. הוא ניצח אותה, פרט בקובזה וניגן בצמבל (ברומנית țambal, באנגלית hammer dulcimer) ונגינתו על פני הארצות הרומניות ובסביבה - בבסרביה, קרים, בבולגריה (אז תחת שלטון עות'מאני) וטורקיה סיפקה את פרנסתו.[8]הרפרטאור שלו ושל הלהקה כללה שירי עם יהודיים, רומניים וטורקיים.[9] בגלל נגינתו בצמבל זכה לכינוי "פסנתיר" שהפך עבורו לשם משפחה.[5]

תרומתו להיסטוריוגרפיה היהודיתעריכה

משפחתו של פסנתיר הייתה בעלת שורשים עמוקים בנסיכות מולדובה ולדברי פסנתיר עצמו היו בסוצ'אבה קברים שהעידו על 200 שנות ותק. פסנתיר מספר בזכרונותיו שבחגיגת ראש השנה הנוצרי ב-1 בינואר 1855, במנזר באבן, התנהל ויכוח בין בויארים ממולדובה ובין בויארים מוולאכיה על מתן זכויות לצוענים וליהודים. בני השיח מוולאכיה טענו שיותר מ-90% מהיהודים זה עתה הגיעו מגליציה ורוסיה, לא יודעים את השפה ואת המנהגים המקומיים ואין לתת להם זכויות. אב המנזר אנניה הציע לקרוא לפסנתיר, שעמד בראש הנגנים ולשאול אותו בעניין היהודים. אב המנזר (יווני במוצאו) חשב שהוא יהודי טורקי, כי נהג לדבר איתו בטורקית. פסנתיר סיפר להם על 200 שנות ההיסטוריה של משפחתו במולדובה ואירוע זה יצר בו את הדחף לכתיבת ההיסטוריה של משפחתו ולהוכחת הוותק של יהודי הארצות הרומניות.[10] בשנת 1866, לאחר הדחת הנסיך קוזה, פרץ מסע תעמולה מחודש נגד היהודים ה"זרים", מסע שבעקבותיו הצטייד פסנתיר באת חפירה ויצא אל בתי הקברות היהודים לחשוף את הקברים העתיקים ולאסוף נתונים. בין השאר מצא פסנתיר בבית העלמין הישן של יהודי בקאו מצבה משנת 1703 (מצבתו של אהרן בן יוסף).[7] בבית העלמין הישן ברובע צ'ורקי ביאשי העתיק פסנתיר כתובות מתריסר מצבות של רבנים מהמאה ה-19[7] בבוקרשט במרכז בית העלמין הישן ברחוב סבסטופול, מצא פסנתיר מצבה משנת 1682 .[11] באותו בית קברות מצבא גם מצבה משנת 1716.[7] במוינשט מצא מצבה משנת 1748.[12] ובפיאטרה ניאמץ תיאר מצבה מהשנים 1676–1677 של "הארוסה רייזל בת ישראל הלוי" ומצבהמשנת 1688 של "הגבירה ינטע בת אליעזר".[13] פרט לנתונים מבתי העלמין, ליקט פסנתיר מידע מסיפורי זקני היהודים (למשל מהערים פוקשאן ופיאטרה ניאצץ), ספרי שאלות ותשובות של רבנים, ואף תעודות ישנות. אף על פי שלא הייתה לו השכלה פורמלית ועבודותיו סבלו מבעיות מתודולוגיה מדעית, וגם מטעויות (כולל בהעתקת הכתובות העבריות) הנתונים שאסף היו הבסיס הראשון של ההיסטוריוגרפיה היהודית הרומנית. יתר מזו הרבה מהמקורות שחקר נהרסו מאוחר יותר ולכן לעדותו במקרים אלה אין תחליף.[14] בספרו הראשון על תולדות הארצות הרומניות העלה פסנתיר טענה לקיומם של יהודים בדאקיה במאה השישית לספירה.[5] עבודתו של פסנתיר זכתה לתהודה רבה בין יהודי רומניה והביאה לפופולריזציה של ההיסטוריה היהודית במחוזות אלה. הוא היה בשנת 1886 בין מייסדי "החברה ההיסטורית ע"ש יוליו באראש" ובישיבת החברה באותה שנה הוחלט על הדפסת הביוגרפיה שלו כאות תודה על תרומתו להיסטוריה של יהודי רומניה. הביוגרפיה פורסמה בביטאון החברה על ידי הבלשן והמילונאי לאזר שייניאנו. בשנת 1879 היה ברשימת 1074 המועמדים לקבלת אזרחות רומנית, אך פועלו וותק משפחתו לא הועילו, בקשתו נדחתה. יעקב פסנתיר חי בשנותיו האחרונות בעוני רב ואחרי התערבותו של משה שוורצפלד התקבל בבית המחסה "Elisabetheum" (אליזבתאום) שהוא היה בין מייסדיו. הוא נפטר שם בשנת 1901 או 1902. תרומתו ההיסטורית של פסנתיר הוכרה עוד בימי חייו על ידי מלומדים כמו הרבנים מוריץ לזרוס מברלין, ומוריץ קייזרלינג מפשט, וברומניה על ידי הרבנים אנטואן לוי ומאיר בק.[7] פסנתיר ערך והוציא לאור עיתון ביידיש בשם "היועץ".

חייו הפרטייםעריכה

יעקב פסנתיר היה נשוי שלוש פעמים. משתיים הראשונות התגרש. אשתו השנייה, זלאטה וייס, הייתה גרושה כשהתחתן איתה, וילדה לו שני ילדים.[15]

ספריועריכה

  • 1871 ספר דברי הימים לארצות רומניה הופיע ביאשי, 225 עמודים. דפוס הרש גולדנר, (ביידיש)

בתרגום רומני: Cartea de istorie pentru Țările Române

  • 1873 קורות היהודים ברומניה הופיע בלבוב, 168 עמודים. (ביידיש)

בתרגום לרומנית:Întâmplările evreilor în România

  • 1875 ספר זכרונות הופיע בבוקרשט, 208 עמודים.(ביידיש)
  • 1877 מזכרת ציון יצא לאור בבוקרשט בתרגומו של א. מ. וייצנברג על חשבון המחבר. - כולל תמצית שני ספריו הראשונים בגרמנית.

Andenken Zions. Ein Euszug aus den in polnischen Jargon schön gedrückten Werkehen: Chronik und Rumänische Judengeschichte

  • 1886 Fermecătorul. Arătarea înşelătoriei ce Mi se pare au săvârşit fermecătorii şi ghicitorii de la început până în zilele noastre "הקוסם. המופע השקרי של הקוסמים והמנחשים מראשית ועד ימינו" עם הקדמה של משה גסטר. הוצאת Philip Lasăr קראיובה (ברומנית)
  • הסבלנות הדתית ברומניה - לא פורסם
  • 1890 - ספר זיכרונות

דמותו במדיה האמונותיתעריכה

  • סיפור על ויכוחו בוגע לוותק היהודים ברומניה מופיע ב"דמויות קרובות" מאת איציק מאנגר - בתרגום לעברית מאת אברהם שלונסקי (1941)[16]
  • משה שוורצפלד ייחד לו פרק ב"ספר הזיכרון" שלו.

לקריאה נוספתעריכה

Isac Bercovici, . "Psantir, Jacob". In Michael Berenbaum, ; Fred Skolnik, (eds.). Encyclopaedia Judaica (2nd ed.) .Detroit: Macmillan 2007 vol.13, col. 1334-1335

  • Lazăr Șăineanu -Iacob Psantir - Întâiul cronicar al evreilor din România Analele Societății Istorice "Iuliu Barasch" nr.1 anul 1, 1887
  • I.Kara - Din trecutul Istoriografiei Evreilor din România. Iacob Psanter, pionier al valorificării izvoarelor ebraice

(י. קארא - מתולדות ההיסטוריוגרפיה של יהודי רומניה. יעקב פסנתר, חלוץ השימוש במקורות העבריים)

  • I.Kara - Iacob Psantir ca muzicant Revista Cultului Mozaic, 1.3.1982
  • 15.4.1983 Marius Mircu - Primul cronicar al evreilor din România, Revista Cultului Mozaic

קישורים חיצונייםעריכה

Isidore Singer, Isaac Broydé, "Psantir, Jacob ben Zelig". In Isidore Singer; et al. (eds.). The Jewish Encyclopedia. 10. New York: Funk & Wagnalls. p. 251.

, Măriuca Stanciu "Psantir, Iacob". In Hundert, Gershon (ed.). YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe. Translated by Mircea, Anca. New Haven: Yale University Press 2008.

  • יעקב פסנתיר - בא.ב. יפה - "בשדות זרים - סופרים יהודים ברומניה 1880-1940", מרכז גולדשטיין-גורן לתולדות היהודים ברומניה, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, 1996
  • ליא בנימין - יעקב פסנתיר -2020 -באתר המרכז לחיק ההיסטוריה של יהודי רומניה ע"ש וילהלם פילדרמן CSIER (ברומנית) Lya Beniamin - Iacob Psantir
  • Cahan Yiddish Lexicon art Yankev Psantir july 2018.html

הערות שולייםעריכה

  1. ^ א.ב.יפה עמ' 45
  2. ^ קטע על כליזמרים במזרח אירופה במאה ה19 - ברשת גישה ב-14 באפריל 2011
  3. ^ L.Șăineanu
  4. ^ Monica Bratulescu, . "A Critical Approach to the Writtings of Jacob Psantir"Shvut. 16: 219–233
  5. ^ 1 2 3 M.Stanciu
  6. ^ א.ב.יפה, עמ' 41
  7. ^ 1 2 3 4 5 L.Benyamin 2020
  8. ^ Andrei Oișteanu,. Inventing the Jew: Antisemitic Stereotypes in Romanian and Other Central-East European Cultures. Translated by Adăscăliţei, Mirela. Lincoln: University of Nebraska Press 2009. p. 171–172. ISBN 978-0-8032-2461-2
  9. ^ א.ב.יפה עמ' 41 לפי י.קארא
  10. ^ פסנתיר - ציטוט ב- L.Beniamin 2020
  11. ^ Monumente funerare de rit mozaic din București p.1 Gabriela Țicu Edith Gorun
  12. ^ Ziarul nostru nr 3 2013
  13. ^ התפוצות בתל אביב כיום המויזאון אנו של העם היהודי על קהילת יהודי פיאטרה ניאמץ
  14. ^ GheorgheȚuțui, Harry .Kuller, Țicu Goldstein Istoriografia în Contribuția evreilor din România la cultură și civilizație, Hasefer 2004 p.366
  15. ^ א.ב.יפה עמ' 44
  16. ^ א.ב.יפה עמ' 43-42