יער אשדאון
יער אשדאון (באנגלית: Ashdown Forest) הוא שמו של אזור עתיק, המהווה למעשה עֲרָבָה פתוחה ושלווה, השוכנת ברכס העליון החולי הגבוה ביותר, של "אזור ההיי וִּילד בעל היופי הטבעי יוצא הדופן", שמה של שמורת טבע בבריטניה. היער ממוקם במרחק משוער של 30 מיילים (48 קילומטרים), דרומית ללונדון, במחוז מזרח סאסקס שבאנגליה. כשמטפסים לרום מרבי של 732 רגל (223 מטר) מעל פני הים, נופי היער מספקים מראות עוצרי נשימה, הנחזים לרוחב פני הגבעות המיוערות בכבדות של אזור הווילד לכיוון מתלולי הגיר של צפון דאונס ודרום דאונס, הנראים גם הם מעבר לאופק.
 | |
| יער אשדאון, כפי שמצולם בסמוך לסבך גרינווד גייט | |
| נתונים ומידות | |
|---|---|
| שטח | 26.3 קמ"ר |
| מיקום | |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
| מיקום | מזרח סאסקס, אנגליה |
| קואורדינטות | 51°04′21″N 0°02′35″E / 51.0725°N 0.0430556°E |
|
www | |
  | |
ההיסטוריה של יער אשדאון מתחילה כשהוא משמש כיער ציד בתקופת ימי הביניים, שעציו ניטעו זמן קצר לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה. ב-1283, היער היה מוקף בגדר באורך של 23 מיילים (37 קילומטרים), שתחמה שטח של 20 קילומטרים רבועים (5200 דונם). 34 שערים וכניסות לתוך תחום השטח המגודר, אשר כמה משמותיהם עדיין מונצחים, כגון צ'אק האטץ' וצ'לווד גייט (Chuck Hatch and Chelwood Gate), אפשרו לתושבי המקום להיכנס אליהם כדי לרעות את עדריהם, לאסוף עצים להסקה ולגזום שרכים ושיחי אברש שישמשו כמצעי שינה עבור בעלי החיים. היער המשיך לשמש כיער ציד בעבור בית המלוכה והאצולה, בעיקר עם עליית שושלת בית טיודור לשלטון, כולל בימיו של הנרי השמיני, כאשר נבנתה למטרות פעילות זו, בקתה ייעודית בטירת בולברוק שבהארטפילד, שבסמוך לה הוא חיזר אחרי אן בולין, בטירת היבר שממוקמת לא הרחק מהטירה הראשונה.
יער אשדאון הוא בעל מורשת ארכאולוגית עשירה. הוא מכיל בתוכו ממצאים רבים המעידים על פעילות אנושית פרה-היסטורית, כאשר ההוכחה הקדומה ביותר לנוכחות בני אדם במקום מתוארכת ל-50,000 שנים לפני זמננו. בהקשר ארכאולוגי זה, ישנם שרידים חשובים משלוש תקופות שונות: מעידן הברונזה, עידן הברזל ומהעידן הרומי - בריטי.
היער היווה מרכז לקיומה של תעשיית ברזל, שחשיבותה ברמה הלאומית ניתנת להמחשה בשתי דוגמאות: במהלך הכיבוש הרומי של בריטניה ובמהלך שלטון בית טיודור, כאשר ב-1496, נבנה בניוברידג' הכבשן הראשון ליציקת ברזל בממלכה, בסמוך לקולמנ'ס האטץ' (Coleman's Hatch), מה שסימל את ראשיתה של תעשיית הברזל והפלדה המודרנית של בריטניה. בשנת 1693 יותר ממחצית היער הועברה לידיים פרטיות, כאשר שאר הקרקע מיועדת לשימוש הציבור. לגבי השטח הציבורי כיום, היער מכסה אזור של 9.5 מיילים רבועים (2,500 דונם), והוא האזור הגדול ביותר בדרום מזרח אנגליה הפתוח ונגיש לציבור.
החשיבות האקולוגית של עֲרָבוֹת יער אשדאון משתקפת בכך שהוא מוגדר כאתר בעל עניין מדעי מיוחד, כאזור שימור מיוחד לציפורים וכאזור מיוחד המיועד לשימור, בעיקר בשל בתי הגידול שבעֲרָבוֹת היער. היער מהווה למעשה חלק מתוכנית השימור Natura 2000, כשהוא מגדל בשטחו כמה מהמינים ובתי הגידול הידועים ביותר באירופה, הנמצאים תחת איום[1].
יער אשדאון התפרסם בעיקר בתור מקום התרחשות סיפורי פו הדב שנכתבו על ידי אלן אלכסנדר מילן, אשר חי בקצהו הצפוני של היער, תוך שהוא לוקח את בנו כריסטופר רובין לטייל באזור. האמן ארנסט שפארד הסתמך על נופי יער אשדאון כהשראה לרבים מהציורים אותם אייר עבור ספרי פו הדב. בבקתת האבן (Stone Cottage) שביער ובאחד המלונות שבו (Ashdown Forest Golf Hotel), בילו המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס ואשתו ג'ורג'י הייד-ליס את ירח הדבש שלהם, בחודשים אוקטובר-נובמבר 1917[2].
יישובים עריכה
יער אשדאון לא כולל בשטחו הרחב שום יישובים בעלי אוכלוסייה משמעותית, כשמתייחסים לגדר שתחמה אותו בימי הביניים (ה-pale). אולם, ישנם מספר כפרים אשר שוכנים בסמוך או בקרוב לאותה גדר (pale), בקצה היער. ביניהם ניתן לכלול את נאטלי (Nutley), פיירווארפ (Fairwarp), דיינהיל (Danehill) ומיירספילד (Maresfield) מדרום, ופורסט רואו (Forest Row) והארטפילד (Hartfield) מצפון. העיירה קראובורו (Crowborough) נושקת ליער בגבולו המזרחי ואילו מזרח גרינסטד (East Grinstead) ממוקמת ליד הגבול הצפון מערבי, במרחק 3 מיילים (4.8 קילומטרים).
מקור השם אשדאון עריכה
יער אשדאון, ככל הנראה, לא התקיים בתור ישות מובחנת לפני הכיבוש הנורמני של 1066 והוא אף לא מוזכר בספר יום הדין עשרים שנה מאוחר יותר, ב-1086. האזור שיהפוך לידוע לימים כיער אשדאון, היה פשוט חלק בלתי מזוהה של יער פבנסל, אשר נכלל על ידי הנורמנים בתחומי שטח המחוז המנהלי העתיק של פבנסי (Rape of Pevensey) (אנ'), אשר נוצר על ידי השליטים הסקסונים, טרם בואם של הנורמנים, ושהיווה חלק מאזור גדול בהרבה, אזור הווילד (אנ'), שבתורו השתייך לשכבת היער הפרה-היסטורי של היבשה הבריטית, לחוּרשוֹת הבר הבריטיות. (אנ')[3] ההתייחסות המתועדת הראשונה באשר לשמו של יער אשדאון, היא מהשנים 1100 - 1130. במהלך פרק הזמן המדובר, המלך הנרי הראשון אשרר במסמך את זכותם של הנזירים המקומיים להשתמש בשביל שחצה לרוחב את יער "אססדון" (Essessdone)[4][5][6], זכות שהנזירים טענו לחזקה עליה מאז תחילת הכיבוש הנורמני עצמו. יער "אֶשֶׁדוֹן" (Eshedonne) או "אֶשֶׁדוּן" (Esschedoun) היה ידוע בשמותיו אלו מתקופת שלטונו של אדוארד הראשון, זאת לפי ביטאון שיצא לאור בשנת 1848[7][8], מטעם האגודה הארכאולוגית של סאסקס.
ישנה סברה שמקור השם אשדאון הוא מהשפה האנגלו-סקסית. השם מהווה כנראה צירוף של Aesca, שמם של אנשים פרטיים או של קבוצה אתנית עם המילה dún, מילה המצויה באנגלית עתיקה ושאולה מהשפה האירית, שפירושה הוא מצודה או גבעה - Aesca's dún[9], גבעת אסקה או מצודת אסקה (לפי ההגייה המקורבת בעברית). לפי המחזיקים בסברה זו, לשם היער אין שום קשר לעץ המֵילָה (Ash באנגלית או Aesc באנגלית עתיקה, הנכתב בצורה דומה למדי לאסקה, אולם נהגה כאֱש), אשר אף פעם לא היה נפוץ באזור, בשל תנאי הקרקע במקום. ישנה גרסה נוספת של השם, המופיעה רבות במסמכים מהתקופה האנגלו -סקסית, ובמיוחד מזמן אמצע ימי הביניים (המאה התשיעית): Æscesdun[10].
המילה השנייה, יער, היא למעשה מונח אשר שימש כאן את הנורמנים כדי לציין קרקעות שהיו כפופות לחוק היערות המלכותי. החוק הזה, אשר תחולתו הורחבה במסגרת המשפט המקובל האנגלי, נועד להגן, לטובת המלך, על חיות הציד, כגון איילים וחזירי בר ועל הצמחייה (vert -השטח הירוק, בצרפתית), אשר סיפקה לאותן חיות אוכל ומחסה, תוך שהוא משמש את המלך ואנשיו לגלות יחס נוקשה ונקמני ביותר כלפי מפיריו. חוק היערות המלכותי קבע עונשים כבדים, במיוחד במאות ה-11 וה-12, לאותם אנשים שהפרו אותו, ולמשך זמן מה הוא נאכף בחלקים נרחבים מאנגליה הכפרית, כולל מחוזות שלמים כגון סארי ואסקס. עם זאת, בעוד אדמות היער הוקצו באופן חוקי על ידי הכתר לשם פעילות הציד, ולשם מתן גישה לריבון לכל שטחי המרעה של בעלי החיים הפראיים שבאזור, עדיין היו הכפריים ופשוטי העם האנגלים, מסוגלים לממש רבים מזכויותיהם וממנהגיהם המסורתיים. לדוגמה, הותר להם לתת לחזירי הבית, אותם החזיקו כחיות משק וכחיות מחמד, לרעות בשטחי הציד שביער או לאסוף עצים וענפים שהרוח פיזרה אותם על האדמה כדי שישמשו אותם לחימום ולהסקת בתיהם. כך, במאה ה-13, תועדו ברשומות אנשי הכפרים שמסביב ליער אשדאון, בתור הרועים של ראשי הבקר והחזיר הרבים, בתחום שטח היער, לצד האיילים, אשר אליהם כאמור לא ניתנה גישה לכפריים ואשר נשמרו עבור ספורט הציד האריסטוקרטי שייעד לשמש למאכל את בשרם האיכותי (venison) לאנשי חצר המלוכה ולאצולה[11].
יש לשים לב שהמילה "יער" לא מתייחסת כאן למשמעות המודרנית של המילה: "צמחייה עבותה" או "מיוער בכבדות". יערות ציד מימי הביניים כמו יער אשדאון, היו מורכבים משדות בוּר, חוֹרש ובתי גידול נוספים, שבהם יכולים היו לשגשג מגוון רחב של בעלי חיים (בעיקר כאלה אשר יועדו לציד), ובמיוחד האיילים למיניהם אשר היו יכולים למצוא הן שטחי מרעה פתוחים שבהם ילחכו את הצמחייה, הן סבכי חורש טבעי שישמשו להם למטרות הסתתרות, הסוואה והגנה.
צורת היער והיקף שטחו עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של יער אשדאון
הערות שוליים עריכה
- ^ This quote is taken from the home page of the website of the Board of Conservators of Ashdown Forest.
- ^ Ashdown Forest Golf Hotel - Golf Europe
- ^ http://south-coast-central.co.uk/wildwood.htm
- ^ Chris Butler MIfA - Ashdown Forest
- ^ ASHDOWN FOREST VOLUNTEERS HANDBOOK
- ^ Battle, eastern Sussex and the early Norman and Angevin kings of England
- ^ Sussex archaeological collections relating to the history and antiquities of the county
- ^ A Compendious History of Sussex: Topographical, Archæological & Anecdotical. Containing an Index ...
- ^ A. Mawer & F.M. Stenton, The Place Names of Sussex (1929), 1,1, 2.
- ^ Æscesdun prop name: Ashdown, Berkshire
- ^ Forest' is derived from the term 'forestis', which first appeared in the early Middle Ages in deeds of donation of the Merovingian and Frankish kings and is thought to refer to wilderness that had not been cultivated and which had no clear owner; such wilderness lay beyond land that was cultivated and settled and which did have a clear owner. The majority view of scholars about the origin of the concept of "forestis" is that it is derived from the Latin foris or foras, which means "outside", "outside it" and "outside the settlement". Forest law introduced by the Normans came to govern for a time almost one-third of England, before being rolled back in the 13th century. Unlike the case on the European continent, it also applied to areas that did have a clear owner. See Vera (2000), pp.103-108 and Langton and Jones (2008).