פתיחת התפריט הראשי

יצחק אדל

מלחין ישראלי

ביוגרפיהעריכה

יצחק אדל נולד ב-1896 בעיר ורשה שבפולין, בנם הבכור של אסתר לבית חלֶמֶר ושמואל אדל, סוחר למדן, ונינו של הרב יהודה ליב הלוי אדל, המגיד מסלונים, בעל "אפיקי יהודה".

למד בקונסרבטוריון של קייב ואחר במוסקבה, והשלים את לימודיו בשנת 1927 בקונסרבטוריון הממלכתי של ורשה, שבראשו עמד באותן שנים המלחין הפולני קרול שימנובסקי. בשנות לימודיו האחרונות (1925–1927) עבד אדל כמורה למוזיקה בבית היתומים של המחנך הנודע יאנוש קורצ'אק, והושפע ממנו לא מעט. יש מקום להניח כי דמותו של קורצ'אק וההשראה שקיבל ממנו הם שהנחו את אדל לכיוון החינוך המוזיקלי. היה פעיל בתחום המוזיקלי בקן "השומר הצעיר" בעירו.

בוורשה הקים אדל את "החברה למוזיקה יהודית", שהייתה הראשונה שערכה קונצרטים של מוזיקה יהודית.

בראשית שנות ה-20 עלו לארץ ישראל אחיו הצעירים אברהם ויעקב כחלוצים.[1] עד סוף העשור הצטרפו אליהם שאר בני המשפחה, ובהם יצחק, שעלה ארצה ב-1929.

בארץ הכיר את פאני לבית ביליג (ילידת 1898 בקולבושובה שבפולין), מורה למתמטיקה, שעלתה באותה שנה לאחר גירושיה מבעלה הראשון, הפיזיקאי ליאופולד אינפלד, עם בנם היחיד. אדל נישא לה ואימץ את בנה. הבן, גיל (1925–1944), חלה ונפטר בעת שירותו בפלמ"ח.[2]

בארץ עבד במשך שנים רבות בהוראה בסמינר לוינסקי למורים וגננות בתל אביב ואחר, בשנותיו האחרונות, בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב. רבים מן המוזיקאים הישראלים הם מתלמידיו.

כמלחין כתב שירי ילדים, מוזיקה ווקאלית, מוזיקה קאמרית ומוזיקה תזמורתית.

יצחק אדל נפטר בתל אביב בשנת 1973, בגיל 78. נקבר בבית העלמין נחלת יצחק.[3] אשתו פאני נפטרה כעבור שנה, בדצמבר 1974, ונקברה לצדו.

הותיר אח בקיבוץ יפעת ואחות בתל אביב.

ארכיונו, הכולל יצירות מוזיקליות, שמור במרכז למוזיקה של הספרייה הלאומית.

יצירתועריכה

מוזיקה ווקאליתעריכה

מוזיקה תזמורתיתעריכה

הגרסה התזמורתית מ-1948 זהה פרט לכמה שינויים שהכניס המלחין לקראת הסוף. ביצוע ראשון על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח ברנרדינו מולינרי, 1948

  • "אנדנטה לכלי קשת" (1948), תזמורת קול ישראל בניצוח קראל שלמון
  • "ריקוד ישראלי לתזמורת סימפונית" (1951) התזמורת הפילהרמונית. היצירה חוברה קודם לפסנתר (1950), ביצוע בכורה: אליהו רודיאקוב
  • "דיוורטימנטו" לכלי קשת (1958) חובר במקור לחמישיית כלי נשיפה.
  • "סינפונייטה רוסטיקאנה" לתזמורת סימפונית (1969) ביצוע בכורה: תזמורת קול ישראל בניצוח מנדי רודן, 1970. הנושאים של שלושת פרקי הסינפוניה נלקחו משיר עממי של מתתיהו שלם.

מוזיקה קאמריתעריכה

פרסים ואותות כבודעריכה

כתביועריכה

  • יסודות המוזיקה: הכנה להרמוניה, תל אביב: מ. ניומן, תשי"ג. (מהדורה ב: תשי"ז)
  • "השיר הארץ-ישראלי"‫, תל אביב: מרכז לתרבות (ספריה שמושית לבעיות תרבות), תש"ג 1946.[8] (הרצאה) (יצא גם בתרגום לאנגלית ביוזמת איגוד המלחינים היהודים בניו יורק)

הייתי מורה לזמרה – זכרונות וחוויות, שאדל לא הספיק לסיים ונותרו בכתב יד. אחייניתו גילה אוריאל פרסמה לקט מתוכו:

  • יצחק אדל: משנתו בחינוך ובמוזיקה; בעריכת גילה אוריאל,‫ תל אביב-יפו: מכון למוזיקה ישראלית, תש"ם 1980.
    • וילי י' אליאס, 'רשימת יצירותיו של יצחק אדל, ביבליוגרפיה'. (בעברית ובאנגלית)

בעריכתועריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מפרי עטו:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נדב מן, חלוץ מרכזי: סיפורו של אברהם (אֶדֶל) עדיני, באתר ynet, 19 בפברואר 2010.
  2. ^ קורות החיים של אדל, גיל (הנריק-רישארד), באתר "יזכור" של משרד הביטחון; גיל אדל (הנריק-רישארד), באתר הפלמ"ח. ליום השלושים למותו הוציאו חבריו חוברת זיכרון, ובה דברי חברים, הספדים, זיכרונות, חיבוריו וחלק ממכתביו: גיל אדל: ליום השלושים בהוצאת חבריו (עין חרוד: דפוס הקיבוץ המאוחד), תש"ד.
  3. ^ יצחק אדל באתר חברה קדישא ת"א–יפו והמחוז.
  4. ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך : מנחם מנדל דוליצקי, יצחק אדל, "אם אשכחך" מתוך "לשוננו רינה", תל אביב, 1971, עמוד 19
  5. ^ חתני פרס אנגל למוסיקה, דבר, 11 במאי 1956; משה גורלי, חתני "פרס אנגל", דבר, 1 ביוני 1956.
  6. ^ אדל וליפה – חתני פרס "רביעית העשור", דבר, 8 ביולי 1958.
  7. ^ חולקו פרסי "מילוא" ל־1968, דבר, 2 בפברואר 1969.
  8. ^ על הספר: ספרים על מוסיקה, דבר, 24 במאי 1946.