פתיחת התפריט הראשי
דיוקן צללית של חרבי מ-1810, התיעוד היחיד שקיים לגבי מראהו.

יצחק חַרְבִּיאנגלית: Isaac Harby;‏ 9 בנובמבר 178814 בדצמבר 1828) היה מחזאי ומחנך יהודי-אמריקאי, מחלוצי היהדות הרפורמית בארצות הברית.

ביוגרפיהעריכה

סבו של חרבי, יצחק, היה תכשיטן מצאצאי מגורשי ספרד שהתגורר בפאס ועבד עבור שולטן מרוקו. הוא נמלט לאנגליה בערך ב-1742. בנו שלמה עבר לג'מייקה ולבסוף התיישב בצ'ארלסטון שבדרום קרוליינה, שם נישא לרבקה מוזס ונעשה לסוחר אמיד למדי. הוא לא היה אדוק: האדחונטה (מועצת הפרנסים) של בית-הכנסת ק"ק בית אלוהים קנסה אותו כמה פעמים על היעדרות מהתפילה. בנו יצחק, שנולד בעיר ב-1788, עסק לימים בתולדות המשפחה והחליט לתעתק את האנגלוז Harby כ"חרבי", מאחר שהסיק כי נבע מהמילה חרב.[1]

חרבי הצעיר, הבכור מבין שבעת ילדיהם של הוריו, העביר את שנותיו הראשונות בג'ורג'טאון, אליה עברה המשפחה זמן קצר לאחר לידתו. ב-1795 הם שבו לצ'ארלסטון. יצחק הצטיין מאוד בבית-הספר, אף כי כמרבית היהודים הוא לא פנה לחינוך גבוה: האוניברסיטאות עדיין חייבו לימודי תאולוגיה נוצרית. עם זאת היה חבר באגודת המשכילים של עירו, ועסק בפילוסופיה ובספרות. חינוכו היהודי היה מצומצם ביותר, והוא שאב את מעט הידע שלו בעיקר מיוספוס פלאביוס. אביו מת ממחלה ב-1805, והותיר אותו כראש המשפחה בגיל שבע-עשרה. כדי להתפרנס החל ללמוד משפטים באופן פרטי מעורך-הדין לנגדון צ'יביס (אנ'), למרות שגילה במהרה שאינו אוהב את המקצוע. הוא נמשך לכתיבה; באוקטובר 1807, בעודו מתמחה כפרקליט, החל לפרסם את "אשפת החצים" (The Quiver), כתב-עת לענייני ספרות שיצא רק בשתים עשרה מהדורות ושרד שלושה חודשים והיה הראשון מסוגו להיכתב על ידי יהודי אמריקני. הוא הכיל ביקורת מחזות וקטעים קצרים פרי עטו. חרבי תמך ביצירה אמריקאית מקורית, סוגה שעדיין הייתה בוסרית, והתנגד לסגנון הגותי שאפיין את התיאטרון בימיו. הוא דרש ריאליזם. במקביל עסק בכתיבת מחזה הבכורה שלו, "אלכסנדר סוורוס". הוא לא הצליח למצוא תיאטרון שיפיק את היצירה, והיא נחשבת לאבודה. הצגתו הבאה, "קשר גורדי" (The Gordian Knot) הועלתה בצ'ארלסטון באפריל 1810. הייתה זו הפעם הראשונה שמחזה של יהודי בוצע באמריקה. ההופעה הייתה כישלון מוחלט.

חרבי היה במשבר כספי והחל לעסוק בהוראה. ב-3 בינואר 1810 פתח בית-ספר פרטי בצ'ארלסטון. עד הקיץ נרשמו למעלה מחמישים תלמידים, נוצרים ויהודים. הוא דגל ברעיונות של סוקרטס לגבי חינוך, והאמין כי עליו להצית את סקרנותם של הילדים. באותה שנה נישא לרחל מרדכי, ילידת סוואנה, ג'ורג'יה, והיו להם שישה ילדים. המוסד היה להצלחה ופרנס אותו היטב כשלוש שנים. עם התבססותו הכספית רכש ב-1814 את העיתון "The Charleston Investigator" ושינה את שמו ל"Southern Patriot". חרבי היה תומך נלהב בעבדות והפגין את דעותיו ב"פטריוט." הוא הרבה לציין שבני ישראל החזיקו בעבדים, וטיעון זה היה תרומתו העיקרית לפולמוס הציבורי בנידון.

ב-1816 פוטר קונסול ארצות הברית בתוניס, מרדכי מנואל נח, במה שנתפש בקרב היהודים כאפליה על רקע דתו. ב-13 במאי אותה שנה כתב חרבי את מכתבו המפורסם ביותר, אותו מיען למזכיר המדינה ג'יימס מונרו:

"על יסוד העקרון, לא הסובלנות... אלא העקרון של זכויות חוקתיות שאין ליטול, ממונים יהודים לתפקידים, נבחרים לנציגים בקונגרס ובהתאם לכישוריהם ולהשפעתם, נהנים מהכיבודים שמציעה ארצנו. אין בשום אופן לראות בהם כת דתית, הנסבלת על ידי הממשלה; הם מהווים חלק מן העם."

"הפטריוט" התגלה כלא-רווחי. ב-1817 מכר אותו חרבי לשותפו והכריז על כוונתו לפתוח בית-ספר נוסף. ב-1819 היו למעלה מתשעים תלמידים במוסד שלו, והוא הרוויח 1,425 דולר במחצית הראשונה של 1820, סכום שנחשב להון. הרווחה הכלכלית שוב פינתה לו זמן לכתיבה: ב-27 באפריל 1819 הועלה מחזהו השלישי והאחרון, "אלברטי", דרמה היסטורית שהתרחשה בפירנצה בימי הרנסאנס. ההצגה הייתה הצלחה גדולה; הנשיא מונרו, שביקר אז בצ'ארלסטון, נכח בהופעה השנייה, שלוש שנים לאחר מכתב "חלק מן העם".

ב-1824 נרתם חרבי, שהיה לו קשר מועט לדת, ליוזמה שהתגבשה בקרב הדור הצעיר של בית-הכנסת "בית אלוהים". רבים מחו על הנוקשות של האדג'ונטה, האופן בו אכפה את ההלכה באמצעות סנקציות ועל האופי המיושן של הסדרים במקום. הם תבעו דרשות והתנהלות שוטפת באנגלית במקום בספרדית מיושנת, ושאפו גם לחזרה על התפילה בשפה כך שתהיה מובנת לרוב. ב-21 בנובמבר 1824 התכנסו ארבעים-ושבעה שותפים לדעה בעיר וייסדו את "החברה המתוקנת של בני ישראל" (The Reformed Society of Israelites). חרבי, שהיה אחד משלושת המנהיגים יחד עם אברהם מואיז ודוד נונייז קרבאליו, נשא בפני המתוועדים דרשה בה הביע את השקפתו הדתית ביום השנה להקמתה, שנה בדיוק לאחר מכן. הוא הציג את היהדות הרבנית לאורך הדורות כשיטה מאובנת שנכפתה בגלל רדיפות הנוצרית, אך התייתרה עתה בחירות שמציעה אמריקה. ארצות הברית הייתה לדידו "ציון, הארץ המובטחת" ועל היהודים היה לחצות את האוקיינוס ולהגיע לחופיה, "לא למדבר אבנים כלשהו." בדרשה גם הוסיף לקשור בין העבדות של ימיו, אותה חייב, להחזקת עבדים בידי העברים הקדומים. הוא עמד על כך שהיה צורך לערוך רפורמה מקיפה באורחות הטקס של בית-הכנסת.

"החברה המתוקנת" פעלה תחילה כקבוצת לחץ. הדרשה עוררה אהדה בקרב חוגים נוצריים, וחרבי אף קיבל מכתב מתומאס ג'פרסון בו כתב הלה שאף כי אינו מבין דבר בדת היהודית, מאמציהם היו ראויים לשבח. בסתיו 1826 התייאשו מואיז וחרבי מהרעיון להשפיע על "בית אלוהים", והכריזו על כוונה להקים קהילה משלהם ולכתוב יחד סידור תפילה חדש. ההיסטוריון גארי זולה העיר כי אף שחיבור הספר, שיצא לאור ב-1830, מיוחס תדירות לחרבי, הוא נכתב במשותף ולסירוגין על ידי כל השלושה ונערך על ידי מואיז. על אף שצ'ארלסטון הייתה רחוקה ממוקד היהדות הרפורמית המניצה בגרמניה, הסידור החדש הוגדר על ידי מיכאל מאיר כנוסח הרפורמי הרדיקלי הראשון: הוא היה כמעט כולו באנגלית, והשמיט את כל התפילות לביאת המשיח וחידוש הקרבנות. נוסח ההיכל בהמבורג שחובר ב-1818 שינה נושאים אלה בזהירות רבה ובאופן חלקי. רק באמצע שנות ה-40 הכינו הרב שמואל הולדהיים ואנשיו בברלין מהדורה שהתקרבה לזו של צ'ארלסטון בקיצוניותה.

חרבי לא נותר לראות את הסידור יוצא לאור. ב-1827 מתה אשתו רחל. הוא עזב את העיר ב-1828 כדי לייסד בית-ספר בניו יורק. הוא מת מטיפוס חצי שנה לאחר הגעתו. בתו אוקטביה נודעה כמשוררת וכפטריוטית של הקונפדרציה במלחמת האזרחים.

לקריאה נוספתעריכה

  • Gary Phillip Zola, Isaac Harby of Charleston, 1788-1828: Jewish Reformer and Intellectual, University of Alabama Press, 1994.
  • Theodore Rosengarten, Portion of the People, Three Hundred Years of Southern Jewish Life, University of South Carolina Press, 2002. עמ' 82-84.
  • Michael O'Brien, Conjectures of Order: Intellectual Life and the American South, 1810-1860, Volume 2, University of North Carolina Press, 2004. עמ' 1076-1082.
  • Marcie Cohen Ferris, Mark I. Greenberg, Jewish Roots in Southern Soil: A New History, University Press of New England, 2006. עמ' 161-162, 185-187, 264-274.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ זולה, עמ' 12. דהיינו "חרבי שלי." חרבי שיער כי האיות בימי סבו היה חרבייה; היסטוריונים אחרים סברו שמדובר בשיבוש של חרובי או ארביב. יצחק חרבי עצמו החליט כי מקור השם הוא כלעיל, ואף הכין שלט אצולה למשפחתו עם כיתוב זה.