יצחק קונפורטי

יצחק קונפורטי (נולד בנובמבר 1961) הוא היסטוריון ומחנך ישראלי, מרצה בכיר במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. תחומי התמחותו: לאומיות יהודית, ציונות, היסטוריה וזיכרון ציוני, ההיסטוריוגרפיה הציונית, האוטופיה הציונית, האנטישמיות המודרנית.

ד"ר יצחק קונפורטי

ביוגרפיהעריכה

יצחק קונפורטי נולד בישראל. שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים ובבית הספר למ"כים (1980–1984) רס"ן בדימוס. למד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית חינוך והיסטוריה של עם ישראל, ולתארים שני ושלישי באוניברסיטת בר-אילן. במהלך לימודי התואר השני שימש בהוראה בבית ספר תיכון ובמכללת בית ברל. בתחילת הדוקטורט התגורר במשך שנה בבוסטון והמשיך את מחקרו באוניברסיטת הרווארד. עבודת הדוקטורט שלו, 'היסטוריוגרפיה וזיכרון ציוני', בהנחיית משה רוסמן, אושרה בציון מעולה ב־2003. לימד באוניברסיטה העברית, במכללת אשקלון ומכללת הגליל המערבי. בשנת 2005 היה חוקר אורח במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת אוקספורד. ב־2007 התמנה למרצה באוניברסיטת בר-אילן וב־2012 למרצה בכיר. בשנת 2014–2015 היה חוקר אורח באוניברסיטת ניו יורק ועמית במרכז להיסטוריה יהודית בניו יורק, ועמית מחקר במרכז כ"ץ ללימודי יהדות מתקדמים באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה.

קונפורטי הוא חבר הנהלת החברה הבינלאומית לחקר מדינת ישראל (Association for Israel Studies), ופעיל באגודות מחקר בישראל ובעולם, ובהן האגודה לחקר הלאומיות והאתניות (ASEN), האגודה למדעי היהדות (AJS), האיגוד העולמי למדעי היהדות, והאיגוד האירופי למדעי היהדות (EAJS). לימד בבתי הספר התיכוניים הממלכתיים ובמכללות לחינוך. כהיסטוריון של החינוך הוא חקר את הוראת ההיסטוריה בישראל. כיהן בוועדה המייעצת ללימודי ההיסטוריה בבתי הספר הדתיים במשרד החינוך.

מחקרעריכה

ההיסטוריוגרפיה של האנטישמיותעריכה

עבודת המ"א שלו בחנה את יחסם של היסטוריונים יהודים אל תופעת האנטישמיות המודרנית. שני פרקים מן העבודה ראו אור בכתבי העת "גשר" ו"ילקוט מורשת", והם נלמדו במסגרת הקורס על האנטישמיות המודרנית של האוניברסיטה הפתוחה.

היסטוריוגרפיה ישראליתעריכה

ההיסטוריוגרפיה הישראלית עברה שינוי וטלטלה מאז שנות השמונים של המאה העשרים עם הופעתם של "היסטוריונים חדשים" וראשיתה של היסטוריוגרפיה פוסט ציונית. תמונת המחקר ביחס להיסטוריה של התנועה הציונית וההיסטוריה של העם היהודי הועמדה בפני ביקורת - אידאולוגית ומדעית. על רקע זה בחן קונפורטי את התנועה הציונית ואת פועלם של ההיסטוריונים הציוניים כמו בן-ציון דינור, יצחק בער, גרשם שלום, יעקב כ"ץ, חיים הלל בן-ששון ושמואל אטינגר ואת השפעתם על החינוך הציוני. במאמרו 'שאלת האובייקטיביות וההיסטוריונים הציוניים' שהתפרסם בכתב העת ציון (2003) הוא הצביע על תרומתם המדעית של האישים שהניחו את היסודות לחקר ההיסטוריה היהודית. במחקריו השונים הוא התעמת עם חוקרים מודרניסטים אשר שללו את הקשר בין הציונות לבין ההיסטוריה היהודית הקדם מודרנית. הגישה בה נקט היא גישה תרבותית בחקר הלאומיות המאזנת בין היות הציונות תנועה לאומית מודרנית לבין היותה חלק מן ההיסטוריה היהודית הקדומה. מחקריו עושים שימוש בתאוריות העכשוויות על חקר הלאומיות המודרנית: הגישה המודרניסטית, פרימורדיאליזם והגישה האתנית סימבולית. בהיסטוריוגרפיה הישראלית העכשווית קונפורטי הוא ממייצגיה הבולטים של הגישה האתנית סמבולית (התרבותית) בחקר הציונות.

היסטוריה וזיכרוןעריכה

חקר ההיסטוריה והזיכרון היה לתחום מחקר מתפתח בשנות התשעים של המאה העשרים בישראל ובעולם המערבי. מרבית מחקריו של קונפורטי עסקו בתחילת דרכו ביחסים בין כתיבת ההיסטוריה לעיצוב הזיכרון הקיבוצי היהודי. גישה זו באה לידי ביטוי במאמריו ובמחקריו הראשונים ובמיוחד בספרו הראשון, "זמן עבר – ההיסטוריופיה הציונית ועיצוב הזיכרון הלאומי" (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2006) ספר זה דן ביחסים שבין הזיכרון הקיבוצי הציוני להיסטוריה היהודית. בתודעה היהודית נתפס העבר היהודי במונחים כמו גלות וגאולה, שואה ותקומה, ימי המקרא והתחייה הלאומית; כל אלה נוצרו מן האתוס הציוני שביסס 'זיכרון שכנגד' לזיכרון היהודי המסורתי. גיבוריו של ספר זה הם היסטוריונים, מחנכים ומנהיגים רוחניים אשר פעלו בארץ ישראל בעיקר מן העשור השני למאה העשרים ותרמו להכרת העבר היהודי. המשותף להיסטוריונים הציוניים הייתה תמיכתם הבלתי מסויגת במפעל הציוני שהלך והתעצם. באיזו מידה תרמו אנשים אלה לעיצוב זיכרון קיבוצי ציוני ועד כמה שאפו לחקור את ההיסטוריה היהודית לשמה במגמה לבסס גוף ידע מדעי המשרת את צורכי העם היהודי בימינו? האם היו 'כוהני הזיכרון' הלאומי או חוקרים מדעיים ומורים מסורים? השאלות הללו התעוררו בעצמה רבה מאז החל הפולמוס שבין היסטוריונים 'חדשים' ל'ישנים', בין 'ציונים' ל'פוסט ציונים'. ספר זה אינו עוסק בפולמוס אלא מציע מבט רחב לשאלות המעסיקות היום את הדיון האקדמי והציבורי בעניין זה. במוקד הספר: הֶקשר צמיחתה של ההיסטוריוגרפיה הציונית, מאפייניה של ההיסטוריוגרפיה הציונית ומידת השפעתה על הזיכרון הקיבוצי. הספר זכה בפרס הכט של אוניברסיטת חיפה לספר המחקר הטוב ביותר בחקר הציונות לשנת 2007, ובפרס איש שלום של יד בן צבי לספר הביכורים הטוב ביותר לשנת תשס"ז.

לאומיות יהודיתעריכה

משנת 2008 הוא פעיל באגודה הבינלאומית לחקר הלאומיות והאתניות, שמייסדה היה פרופ' אנתוני סמית (1939–2016) מאוניברסיטת LSE בלונדון.[1][2] את גישתו בחקר הלאומיות היהודית הוא ביסס בהתאם לאסכולה האתנית-סימבולית בחקר הלאומיות. חוקרים אלה מדגישים את ההיבטים התרבותיים בחקר התנועות הלאומיות ומדינות הלאום.[3] הוא אפיין את הציונות כתנועה לאומית תרבותית בניגוד לגישה המודרניסטית השוללת כל קשר היסטורי ממשי בין הציונות והלאומיות היהודית המודרנית לבין העם היהודי ההיסטורי. בהקשר זה הוא חקר סוגיות תרבותיות של התודעה הציונית כמו עיצובו של "היהודי החדש" ויחסיה של הציונות עם העבר היהודי. מאמרו "היהודי החדש במחשבה הציונית" (בגרסתו האנגלית) זוכה לאלפי צפיות והוא נלמד כמאמר יסוד באוניברסיטאות רבות ברחבי העולם. בשורה של מאמרים בכתבי עת העוסקים בחקר הלאומיות הוא ביסס את הקשר בין הציונות לבין התרבות היהודית הקדם-מודרנית.

המקורות התרבותיים של הציונותעריכה

הספר: "עיצוב אומה - המקורות התרבותיים של הציונות", 1882–1948 (יד יצחק בן-צבי, 2019) ספר זה מציע מבט חדש, תרבותי, על ראשיתה של הציונות. הטענה המרכזית של 'עיצוב האומה' היא שיש להבין את הציונות לא רק מנקודת מבט פוליטית אלא גם מנקודת מבט תרבותית. כדי להסביר את צמיחתה של התנועה ואת הצלחתה לכונן מדינת לאום מודרנית יש לבחון את הדרך שבה הבינו פעילי התנועה ומנהיגיה את מציאות חייהם, את עברם ואת עתידם. הציונות נוצרה כחלק מן ההיסטוריה והתרבות היהודית, היא לא 'המציאה אומה' כפי שסבורים חוקרים ישראלים כמו שלמה זנד ואורי רם בעקבות אריק הובסבאום וארנסט גלנר מאידך גיסא, גם הכמיהה הדתית לציון לבדה אינה מסבירה את צמיחתה של הלאומיות היהודית המודרנית.

פרסיםעריכה

חיים אישייםעריכה

נשוי להילה ומתגורר בפתח תקווה.

פרסומיםעריכה

ספריםעריכה

  • יצחק קונפורטי, זמן עבר: ההיסטוריוגרפיה הציונית ועיצוב הזיכרון הלאומי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ו.[4][5]
  • יצחק קונפורטי, עיצוב אומה: המקורות התרבותיים של הציונות, 1882 – 1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי תשע"ט (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").

מאמריםעריכה

  • State or Diaspora: Jewish History as a form National Belonging, Studies in Ethnicity and Nationalism, Vol. 15, 2 (2015), pp. 230-250
  • Ethnicity and Boundaries in Jewish Nationalism", Chapter 8 in: J. Jackson and L. Molokotos-Lieberman (eds.), Nationalism, Ethnicity and Boundaries – Conceptualising and understanding identity through boundary approaches, London: Routledge, 2014, pp. 142-161.
  • Searching for a Homeland: The Territorial Dimension in the Zionist Movement and the Boundaries of Jewish Nationalism Studies in Ethnicity and Nationalism Vol. 14, 1 (2014), pp. 36-54
  • Zionist Awareness of the Jewish Past: Inventing Tradition or Renewing the Ethnic Past?" Studies in Ethnicity and Nationalism Vol. 12, 1 (2012), pp. 155-171
  • The New Jew' in the Zionist Movement: Ideology and Historiography" Australia Journal of Jewish Studies, Vol. 25 (2011), pp. 89-121'
  • Between Ethnic and Civic: The Realistic Utopia of Zionism" Israel Affairs Vol. 17, 4 (October 2011), pp. 547-566
  • East and West in Jewish Nationalism: Conflicting Types in the Zionist Vision?", Nations and Nationalism, Vol. 16, 2 (April 2010), pp. 201-219 
  • Alternative Voices in Zionist Historiography, Journal of Modern Jewish Studies, Vol. 4, 1 (May 2005) pp. 1-12
  • "גלות או ריבונות בהיסטוריוגרפיה היהודית הלאומית", עיונים בתקומת ישראל 9, חוברת נושא: מולדות בגולה – תפיסות של שייכות וזרות בתפוצה היהודית, בעריכת עופר שיף, (2015), עמ' 137 – 170.
  • "היהודי החדש במחשבה הציונית: לאומיות, אידאולוגיה והיסטוריוגרפיה", ישראל 16 (2009), עמ' 63 – 96. 
  • "יחסי עם וארץ בין דת ולאום בתנועה הציונית", תרבות דמוקרטית 18 (2019), עמ' 99 - 125.
  • מדינה אתנית או אזרחית בחזונם של הרצל ואחד העם", אפרים לביא (עורך), לאומיות ומוסר – השיח הציוני ו"הבעיה הערבית", ירושלים: כרמל, 2014, עמ' 101 – 122.
  • "היסטוריוגרפיה בשירות האומה – בן-גוריון וההיסטוריה היהודית", יוסי גולדשטיין (עורך), יוסף דעת – מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית לכבוד יוסף שלמון, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת באר שבע 2010, עמ' 391 – 407.
  • "יעקב כ"ץ כהיסטוריון וכמחנך ציוני", ישראל ברטל ושמואל פיינר (עורכים), היסטוריוגרפיה במבחן – עיון מחודש במשנתו של יעקב כ"ץ, ירושלים: מרכז שזר לתולדות ישראל ומכון ליאו בק, תשס"ח, עמ' 165 – 182.
  • "יהושע קניאל – היסטוריוגרפיה של המשך ותמורה", דב שוורץ (עורך), בר-אילן מרעיון למעשה, כרך ב, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2006, עמ' 81 – 92.
  • "שאלת האובייקטיביות וההיסטוריונים הציוניים" ציון סח (2003), עמ' 467 – 496 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  • "רציפותה של האנטישמיות המודרנית בהיסטוריוגרפיה היהודית שלאחר השואה", גשר 139 (קיץ 1999), עמ' 23 – 38.
  • "צמיחתה של האנטישמיות המודרנית במבחן ההיסטוריוגרפיה היהודית", ילקוט מורשת 67 (אפריל 1999), עמ' 77 – 106.
  • ביקורת ספר: "העלייה הראשונה: לשוחח תרבות או להמציא אומה?", יפה ברלוביץ (עורכת) ויוסף לנג (עורך משנה), לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה: עיון בין תקופות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, קתדרה 149, תשרי תשע"ד, עמ' 176 - 180.
  • ביקורת ספר: יוסי גולדשטיין, אנו היינו הראשונים: תולדות חיבת ציון, 1881 - 1918, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ו, ציון פג, ב תשע"ח, עמ' 255 - 260.
  • ביקורת ספר: Yosef Salmon, Do not Providence: Orthodoxy in the Grip of Nationalism, Jerusalem, 2006. AJS Review 32 (2008), pp. 464-467
  • ביקורת ספר: Ben Zion Dinur, Posthumous and Other Writings, Edited. by Arielle Rein, Jerusalem 2009, Studies in Contemporary Jewry (2012) Vol. 16, pp. 324-326

קישורים חיצונייםעריכה

  1. ^ אנתוני סמית, עמים נבחרים - מקורות מקודשים של זהות לאומית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2010
  2. ^ אנתוני סמית, האומה בהיסטוריה, ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית, 2003
  3. ^ Anthony D. Smith, The Cultural Foundations of Nations, Oxford: Blackwell, 2008
  4. ^ ביקורת: שמואל אלמוג, "מיהו היסטוריון ציוני?", ישראל 11, 2007, עמ' 181–186
  5. ^ Michael A. Meyer, New Reflections on Jewish Historiography, The Jewish Quarterly Review. Vol. 97, No, 4 (Fall 2007) 660-672