ירבוז

סוג של צמח

יַרְבּוּזלועזית: אָמָרָנט או אָמָרָנטוּס; שם מדעי: Amaranthus) הוא סוג של צמחים עשבוניים חד-שנתיים, לעיתים רחוקות רב-שנתיים בעלי תפרחות דמויות שיבולת, הנפוץ בכל רחבי הגלובוס בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים. רבים מבני הסוג נחשבים לעשבים רעים, אך מינים רבים משמשים כצמחי תועלת, כמקורות למזון (בעיקר זרעים ועלים), כצמחי מרפא, להפקת צבע ולנוי.

קריאת טבלת מיוןירבוז
ירבוז
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: ציפורנאים
משפחה: ירבוזיים
סוג: ירבוז
שם מדעי
Amaranthus
ליניאוס, 1753
תחום תפוצה

הירבוז הוא סוג של צמחים ממשפחת הירבוזיים (שאליה משתייכת הקינואה וגם משתייכים כל המינים ששויכו בעבר למשפחת הסלקיים). כ-95 מינים של ירבוז זוהו בעולם ולהם קשת רחבה של גוונים הן בפריחה והן בעלווה. הפרחים הזעירים שערוכים בתפרחות צפופות, החפים הקרומיים המלווים את הפרחים ועלי העטיף משווים לתפרחות את המראה הקשקשי האופייני. בישראל נמצאו 12 מיני בר של ירבוז, כולם מינים גרים ופולשים, שמוצאם מאמריקה מלבד ירבוז יווני (.Amaranthus graecizans L)[1][2]. בישראל גדלים שני מינים בגינות נוי. האחד ירבוז מזניב שתפרחותיו ארוכות ואדומות, והשני ירבוז תלת-גוני שתפרחותיו כדוריות ועליו מכוסים בכתמים אדומים[3].

המאפיינים של הסוג ירבוז

עריכה

הירבוז הוא סוג צמחים דו-פסיגיים, בעלי שחלה עילית ללא עמוד שחלה ובעלי עטיף פשוט שעליו מפורדים ולרוב אינם צבעוניים. כלומר עטיף הפרח של הירבוז, אינו מורכב מגביע ומכותרת, אלא מסוג אחד של עלים שאינו נבדל לגביע או לכותרת.

הסוג ירבוז הם צמחים עשבוניים חד-שנתיים לעתים רחוקות רב-שנתיים, כרגיל בעל פרחים מואבקי רוח, חד-מיניים (החד-ביתיים הם קירחים, מקרחים או שעירים או הדו-ביתיים הם קירחים או מקריחים ואינם שעירים) או לעיתים רחוקות בעל פרחים דו-מיניים[4][5].

העלים מסורגים, פשוטים ותמימים, ירוקים או אדמדמים, והם אינם בשרניים ואינם שעירים[4][3]. העירוק מרושת.

העלים בעלי פטוטרת על פי רוב, וחסרי לוואים.

התפרחות שיבולים (מסוג מְסֻיֶּמֶת) חיקיות או אמיריות[5]. הפרחים הרבים והזעירים ערוכים בקבוצות. הקבוצות צפופות זו לזו ועל פי רוב מצטרפות לשיבולים ארוכות, לפעמים מפוזרות הקבוצות לצברים צברים, אך אז כל פרחי הקבוצה פוריים[4]. התפרחות מקובצים בתפרחות קצרות בחיק עלי הגבעול (למשל, י' עדין, י' נטוי, י' מבריק, י' מפושל, י' ירוק-שיבולת) או ערוכים גם בשיבולים או במכבדים ארוכים המסיימים את הגבעול (אמיריים) וגם בשיבולים בחיקי העלים (חיקיים) למשל, ירבוז שרוע וירבוז לבן, ירבוז יווני.

הפרחים זעירים ומרובים, כרגיל חד-מיניים, בעלי שחלה עילית ובעלי עטיף פשוט.

כל פרח מלווה 2 או 3 חפיות ירוקות או צבעוניות, דוקרניות (למשל, ירבוז פלמר וירבוז לבן) או אינן דוקרניות והן דומות לעלי העטיף במבנם וגודלם[5][4]. החפיות יושבות על עוקץ הפרח ואם אין עוקץ אז החפיות סמכות לפרח.

העטיף דמויי גביע ומשתייר לאחר הפריחה. עלי העטיף 3 עד 5 מפורדים עד לבסיסם, דקים, קרומיים, קירחים, ירקרקים או צבעוניים (לעיתים צבעם ארגמן).

האבקנים ניצבים מול עלי העטיף ומספרם כמספר עלי העטיף בדרך כלל 5 לפעמים 2 או 3. זירי האבקנים חופשיים ואינם מעורים בעלי העטיף[3][5].

השחלה עילית, בעלת מגורה אחת, אין עמוד שחלה, הצלקות 2 עד 4 דמויות מרצע[5][4].

הפרי שקיק יבש דמוי ביצה, קרומי, הנפתח על ידי מכסה עגול (חציו העליון של הפרי) ובראשו ניכרים שרידי 2 או 3 צלקות, או השקיק אינו נפתח והצלקות שבראשו אינן ברורות או שהוא נשבר בראשו ללא תפר ברור (למשל, י' נטוי, ירבוז מוריגי, י' עדין, י' מבריק)[5]. השקיק אינו נושר יחד עם העטיף שלעולם אין עליו כנפיים או שיכים. שקיק הוא פרי חד-זרעי הנוצר בשחלה עילית ודופנו קרומית.

הזרע דמוי עדשה קוטרו עד 2.5 מ"מ, קליפתו קשה וצבעה חום או שחור. העובר בזרע כפוף[5].

אנטומיה

עריכה

מיני הירבוז הם צמחי C4, דהיינו הם צמחים שבהם נעשה קיבוע פחמן במסלול C4. מסלול זה יעיל במהלך ההטמעה (פוטוסינתזה) ומקנה יתרונות למיני הירבוז בתקופות יובש.

במרבית הצמחים השיפה, שהיא רקמה להובלת מוצרי הטמעה, נמצאת חיצונית לעצה שבגבעול. במיני הירבוז מתפתחת שיפה גם בתוך העצה המשנית. שיפה זאת קרויה שיפה מובלעת.

אטימולוגיה

עריכה

מקור השם ירבוז הגיע לשפה העברית כנראה מפרסית, שבה הוא נקרא 'יארבוז'. בארמית הוא קרוי 'ירבוזא'. בתוספתא הוא מוזכר כאחד ממיני הירקות (כלאים, א, יא). אולם לראשונה מוצאים אותו במשנה, מסכת שביעית, פרק ט', משנה א', דווקא כצמח-בר: "הפיגם והירבוזין השוטים...". שמו גם נשתמר בכמה מקומות בארץ בפי הערבים בצורת 'ארבוז, או 'ג'רבוז'.

מקור השם המדעי 'אמרנטוס' (amaranthus) הוא מהמילה היוונית ἀμάραντος שפירושה "אינו נובל" וזאת משום שלמינים אחדים של הירבוז יש "פרחי אלמוות", שכן התפרחות של מספר מינים שומר על צורתן ועל צבען גם בהתייבשן[6].

השם "יַרְבּוּז" ניתן לסוג אַלְבֶּרְסִיָּה במילון "ילקוט הצמחים" (הערה 334) משנת 1930, אבל הוא ניתן לצמח ירבוז של במילון "צמחי ארץ ישראל - שמות המשפחות והסוגים" משנת 1946 בסעיף 44, ובהערה כתוב [לפנים חָמָם, שפירוש Amomum] ולמשפחה מִשְׁפַּחַת הַיַּרְבּוּזִיִּים.

מיני הירבוז כצמחים גרים

עריכה

מרבית מיני הירבוז המצויים בארץ הם גרים, דהיינו הם מצויים מחוץ לתחום תפוצתם הטבעית. הם הגיעו לישראל, ככל הנראה יחד עם תוצרת חקלאית או כלי אריזה מיובאים בעיקר מארצות הברית. התפשטותם מקבילה לפיתוח החקלאי המואץ בישראל כמו הרחבת שדות מעובדים בכלל ושטחים מושקים בפרט. התפשטות מיני הירבוז אינה אופיינית רק לישראל והם הפכו לקומספולטיים הודות למספר תכונות: כושר תחרות גבוה על משאבים במיוחד בבתי גידול מופרעים שם שוררת צפיפות מועטה של צמחים; האבקה ברוח (חוסר תלות במאביקים); הנבת זרעים רבים והפצתם; חיוניות הזרעים במשך תקופה ארוכה; היעדר דרישות ספציפיות לנביטה; צמיחה מהירה של נבטים. ובנוסף יכולת העמדת דורות אחדים בשנה, למשל ירבוז מפושל וירבוז פלמרי מעמידים עד 4 דורות בשנה[7].

מיני ירבוז בר בישראל

עריכה
 
פרחים של ירבוז הגדות

כל 12 המינים הגדלים בר בישראל הם מינים חד-שנתיים, מלבד ירבוז נטוי (צמח אקראי שלא אותר שוב) וירבוז מוריגי שהם חד שנתיים או רב-שנתיים קצרי חיים[5]. מלבד ירבוז יווני, כול מיני הבר והתרבות בישראל הם מינים פולשים שמוצאם מאמריקה. מלבד ירבוז הגדות הנדיר מאוד וירבוז פלמר שהם דו-ביתיים, כל המינים הם חד-ביתיים, דהיינו הפרחים הזכריים והנקביים פורחים על אותו פרט.

מיני הירבוז הם צמחי שדות ובמיוחד שדות שלחין (מושקים) ומופעים במספר חברות צמחים בעלי מבנה מסוים והרכב מינים קבוע. חברת הירבוז, שמרכיביה הם מינים שונים של ירבוז (י' מופשל, י' יווני, ירבוז ירוק-שיבולת וי' עדין) מצויה במקומות מוארים או מוצלים במעט, כמו פרדסים גני ירק. בחברה זו מופיעים גם יבלית מצויה, גומא הפקעים קייצת מסולסלת ומרור הגינות. ירבוז עדין מופיע יחד עם חבלבל השדה בחברת רגלת הגינה שמופיעה במקומות מוארים בלבד, מושקים ולחים ומתנוונת בתנאי יובש. חברת דוחנית השלחין ואצבען מאדים, שמצויה במקומות מוצלים, כוללת צמחי דושן משולש, זיפן מצוי, בת יבלית מצרית, ירובז מצוי וירבוז מופשל. חברת הירבוז תחליף את חברת חברת רגלת הגינה כשהפרדס מתבגר העצים גדלים והשטח מוצל יותר, ואותה תחליף חברת הדוחנית והאצבען כאשר הצל רב ביותר.

ירבוז שרוע הוא אחד המרכיבים של חברת כף-אווז האשפות המצויה במקומות של מצבורי אשפה וזבל, בחצרות עזובות ובחורבות[8].

ירבוז הגדות

עריכה
 
ירבוז הגדות

יַרְבּוּז הַגָּדוֹת (Amaranthus tuberculatus (Moq.) J.D.Sauer) – צמח עשבוני דו-ביתי נדיר, קירח או מקריח, מסתעף מבסיסו. בצמחים בוגרים הגבעול הראשי בעל רכסים אדמדמים וחריצים ירוקים לאורכם. העלים מוארכים ומחודדים בקצותיהם, בעלי פטוטרות ארוכות, לעתים כמעט כאורך הטרפים, עורק האמצע בולט בצדו התחתון של הטרף. תפרחות הנקבה חיקיות ואמיריות ותפרחות הזכר חיקיות בלבד. לפרח הנקבה 5 עלי עטיף ולפרח הזכר 2 עלי עטיף. אורך החפיות של פרחי הזכר כ-2 מ"מ. הזרעים דמוי עדשה, חומים בהירים עד כהים ומבריקים.

שכיחותו ופגיעתו של ירבוז פלמר כצמח-רע הולכת ועולה, ויותר אוכלוסיות מתגלות בגידולי קיץ שונים כולל כותנה, תירס, ואבטיח. הוא מהווה איום משמעותי לגידולי החקלאות, מאחר והוא צמח   חד שנתי, דו-ביתים, מהיר צמיחה ובהפריה זרה. יתרה מזאת, נמצאו אוכלוסיות שלו, שהראו עמידות לקוטלי עשבים שהוא לא נחשף אליהם בישראל[9].

ירבוז הגדות גדל בבקעת כנרות, בגלבוע ובמישור החוף הדרומי והוא פורח מסוף אפריל ועד תחילת נובמבר. שמות נרדפים: ירבוז הירדן (Amaranthus rudis Sauer)[10].

ירבוז יווני

עריכה
 
ירבוז יווני תת-מין silvestris

יַרְבּוּז יְוָנִי (.Amaranthus graecizans L) – צמח עשבוני חד-ביתי נפוץ, שרוע או נטוי, ירוק-אדמדם, בדרך כלל מסועף וענֵף גובהו 10 עד 75 ס"מ. הגבעולים מאדימים ולאורכם חריצים בעלי זוויות. העלים צרים דמוי אזמל בתת-מין graecizans ודמויי ביצה בתת-מין sylvestris ואורכם עד 7 ס"מ ורוחבם עד 3 ס"מ. העלים מחוספסים, מבריקים ומעט גליים. העורק האמצעי שקוע מעט ומקנה לעלים צורת מרזב שטוח. בשפת העלה בדרך כלל פס לבן. כל התפרחות חיקיות, אדמדמות ואינן ניתקות לאחר ההבשלה. הפרחים צפופים או מפוזרים בחיק העלים. עלי העטיף 3. החפיות קצרות במידה ניכרת מעלי העטיף. השקיק הבשל ירוק, והוא נפתח על ידי מכסה עגול (חציו העליון של הפרי). הזרעים דמויי עדשה, חומים-שחורים, מבריקים וקוטרם עולה במקצת על מ"מ אחד.

ירבוז יווני הוא המין היחיד בישראל שאינו צמח גר ותפוצתו הטבעית משתרעת ממקרונזיה ומארצות הים התיכון ועד תת-היבשת ההודית במזרח ואנגולה באפריקה. הוא גדל כמעט בכל המחוזות של ישראל ופורח מסוף ינואר ועד תחילת ינואר. הוא מסוגל להעמיד דורות אחדים בשנה, זרעיו רבים חלקם נובטים מייד וחלקם נותר רדום. לירבוז יווני 4 תת-מינים, מהם שניים גדלים בישראל: תת-מין graecizans ותת- מין sylvestris[1].

ירבוז ירוק-שיבולת

עריכה

יַרְבּוּז יְרֹק-שִׁבֹּלֶת (.Amaranthus cruentus L) צמח עשבוני חד-ביתי, פחות מצוי, שעיר על פי רוב וזקוף, בעל גבעולים ירוקים עם פסים סגולים או גבעולים סגולים. העלים ירוקים בשני צידיהם במידה שווים ואורכם מגיע עד ל-12 ס"מ. העורקים בצד התחתון של העלה סגולים. התפרחות ירוקות, דמויות שיבולים ארוכות למדי והן חיקיות וגם אמיריות. התפרחת המרכזית עבה מהסעיפים הצדדיים וארוכה מהם בהרבה וממנה יוצאים סעיפים צדדים מלוכסנות שאף הם ארוכים למדי בחלק התחתון שלה. עלי עטיף 5 (לעיתים רחוקות וביחוד בפרחים זכריים האבקנים 3 עד 4), אורכם 3 מ"מ כאורך הפרי או יותר מזה. עלי העטיף קטנים מאורך הפרי וקטנים מהחפיות. הטרף של עלי העטיף קרומי דמוי אזמל, מתחדד בהדרגה ומסתיים בקודקוד מחודד והעורק הראשי מוקשה ומתחדד כלפי מעלה. עלי העטיף דומים לאלו של ירבוז פלמר ושונים מירבוז מופשל, שעלי העטיף שלו דמויי מרית, קודקודם קטוע ובעלי חוד קטן יותר. הפרי נפתח בתפר היקפי בראשו על ידי מכסה עגול. ירבוז ירוק-שיבולת גדל כמעט בכל המחוזות של ישראל, פורח מסוף מרץ ועד תחילת דצמבר.

ירבוז לבן

עריכה

יַרְבּוּז לָבָן (.Amaranthus albus L) - צמח עשבוני חד-ביתי מצוי, ירוקים מלבינים, קירח או מתקרח. נופם של פרטים שגובהם 40 עד 50 ס"מ הוא כדורי, והם ניתקים לאחר ההבשלה ומתגלגלים ברוח. התפרחות קצרות, חיקיות וירוקות (התפרחות של ירבוז יווני בצבע סגול-אדמדם). עלי עטיף 3 והם אינם שווים באורכם זה לזה. החפיות קשות ודוקרניות במקצת בראשן, ואורכן כפול מאורך הפרי ומאורך עלי העטיף. הפרי הבשל ירוק ונפתח על ידי מכסה עגול (חציו העליון של הפרי). ירבוז לבן גדל כמעט בכל המחוזות של ישראל ופורח מסוף מאי ועד תחילת אוקטובר.

ירבוז מבריק

עריכה

יַרְבּוּז מַבְרִיק (.Amaranthus blitum L) - צמח עשבוני חד-ביתי נפוץ, קירח או מקריח, התפרחות שיבולים קצרות בחיק העלים וגם אמיריות כלומר מסיימים את הגבעול. הפרחים הנקביים בעלי 5 או לעיתים רחוקות 4 עלי עטיף. הפרי פחוס, חלק או משורטט. הזרע חלק ומבריק ואורכו 1.5 עד 2.5 מ"מ וקוטרו 1.5 מ"מ, ארוך מעט או שווה באורכו לעטיף. הפרי אינו נפתח והצלקות שבראשו אינן ברורות או שהוא נשבר בראשו ללא תפר ברור. ירבוז מבריק גדל כמעט בכל המחוזות של ישראל ופורח מסוף מאי ועד תחילת ינואר. למין זה 4 תת-מינים, באופן מפליא שניים נמצאים במזרח הים התיכון, אבל רק אחד בישראל.

ירבוז מופשל

עריכה

יַרְבּוּז מֻפְשָׁל (.Amaranthus retroflexus L) - צמח עשבוני חד-ביתי מצוי, שעיר על פי רוב, זקוף, גובהו 20 עד 100 ס"מ, ירוק או בעל גבעולים סגולים לפחות בבסיסם. העלים גדולים, מאורכים ובהירים יותר בצידם התחתון ואורכם מגיע עד ל-12 ס"מ. העורקים בצד התחתון של העלה ירוקים ולא סגולים כמו בירבוז ירוק-שיבולת. תפרחות מסועפות דמויות שיבולת חיקיות וגם אמיריות. כל סעיפי התפרחת שווים באורכם פחות או יותר. התפרחת המרכזית נוצצת במקצת כעין הכסף, בחלקה התחתון היא מסתעפת לשיבולים קצרות ואילו חלקה העליון עשויה שיבולת עבה ורציפה. התפרחת המרכזית עבה מהסעיפים הצדדיים. עלי עטיף 5 (לעיתים רחוקות וביחוד בפרחים זכריים האבקנים 3 עד 4), אורכם 3 מ"מ כאורך הפרי או יותר מזה. עלי העטיף דמויי מרית, קודקודם קטוע ובעלי חוד קטן. הפרי נפתח בתפר היקפי בראשו על ידי מכסה עגול. ירבוז מופשל גדל כמעט בכל המחוזות של ישראל ופורח מתחילת אפריל ועד סוף דצמבר.

ירבוז מוריגי

עריכה

יַרְבּוּז מוֹרִגִּי (.Amaranthus muricatus (Gillies ex Moq.) Hieron) - צמח עשבוני חד-שנתי או רב-שנתי קצר חיים, נדיר, קירח או מקריח. העלים צרים דמויי סרגלי או אזמל. התפרחות חיקיות וגם אמיריות, השיבולים. עלי העטיף 5. הפרי אינו נפתח ובעל בליטות חדות (מגובשש) ואורכו 2 עד 2.5 מ"מ והוא ארוך מעט או שווה באורכו לעטיף. ירבוז מוריגי גדל בעמק יזרעאל ופורח מסוף ספטמבר ועד סוף דצמבר.

ירבוז נטוי

עריכה

יַרְבּוּז נָטוּי (Amaranthus deflexus) - צמח עשבוני חד שנתי או רב-שנתי קצר חיים, חד-ביתי, אקראי. הוא אותר פעם אחת בשנת 1907 בחדרה[5]. הגבעולים שעירים ומקריחים. התפרחות אמיריות וגם חיקיות. עלי העטיף 3. הפרי אינו נפתח, או שהוא נשבר בראשו ללא תפר ברור. הפרי חלק, דמוי אגס, אורכו 2.5 עד 3 מ"מ, ארוך באופן ניכר מהעטיף. הזרעים חומים כהים מאוד עד שחורים, קוטר 1 עד 1.2 מ"מ, מבריקים, ממלאים רק את החלק פרוקסימלי (הקרוב לעוקץ) של הפרי. מין זה נמצא בשרון ופורח מסוף מאי ועד תחילת ספטמבר.

ירבוז עדין

עריכה

יַרְבּוּז עָדִין (Amaranthus viridis) - צמח עשבוני חד-ביתי נפוץ, קירח או מקריח, התפרחות שיבולים קצרות בחיק העלים וגם אמיריות כלומר מסיימים את הגבעול. הפרחים הנקביים בעלי 5 או לעיתים רחוקות 4 עלי עטיף. הפרי כדורי ומגובשש, אורכו 1 עד 1.5 מ"מ ארוך מעט או שווה באורכו לעטיף. הזרע מחוספס. הפרי אינו נפתח והצלקות שבראשו אינן ברורות או שהוא נשבר בראשו ללא תפר ברור. ירבוז עדין פורח מסוף מרץ ועד תחילת דצמבר.

ירבוז פלמר

עריכה
 
ירבוז פלמר

יַרְבּוּז פַּלְמֶר (Amaranthus palmeri S.Watson) - צמח עשבוני דו-ביתי (בצמח עם פירות אין למצוא פרחים זכריים). הוא פחות מצוי, גבוה (עד 1.5 מ'), קירח או מקריח ומסועף. גבעוליו מאדימים. העלים דמויי אזמל עד דמוי ביצה, אורכם 5 עד 10 ס"מ ורוחבם 1 עד 3 ס"מ. העורקים לבנים, במיוחד בצד התחתון של העלה. התפרחות מורכבות מכמה שיבולים הפונות לצד, ומשיבולת מרכזית שארוכה מהן בהרבה. פרחי הנקבה בעלי שחלה בת 2 צלקות ובעלי 5 עלי עטיף דמויי מרית וחפיות שראשם דוקרני, וארוכים פי 3 בערך מאורך עלי העטיף. אורך החפיות הזכריים כ-4 מ"מ, מעט יותר מאורך העטיף, והם דומים לעלי העטיף הקרומיים. הזרעים חומים-כהים ודמוי ביצה[11].

החפיות הקוצניות שלו ממסייעות בתפוצתו באמצעות בעלי חיים. אבקת הפרח עלולה לגרום לתופעות אלרגיות.

שכיחותו ופגיעתו של ירבוז פלמר כצמח-רע הולכת ועולה, ויותר אוכלוסיות מתגלות בגידולי קיץ שונים כולל כותנה, תירס, ואבטיח. הוא מהווה איום משמעותי לגידולי החקלאות, מאחר והוא צמח   חד שנתי, דו-ביתים, מהיר צמיחה ובהפריה זרה. יתרה מזאת, נמצאו אוכלוסיות שלו, שהראו עמידות לקוטלי עשבים שהוא לא נחשף אליהם בישראל[9].

ירבוז פלמר גדל כמעט בכל המחוזות של ישראל ופורח מסוף מאי ועד תחילת דצמבר.

ירבוז קוצני

עריכה
 
ירבוז קוצני

יַרְבּוּז קוֹצָנִי (.Amaranthus spinosus L) - צמח עשבוני חד-ביתי נדיר מאוד. בבסיס כל עלה זוג קוצים. הגבעול זקוף מסועף, ירוק או סגול מעט, גובהו 30 עד 100 ס"מ, כמעט עגול או זוויתי קהה, מסועף. פטוטרת העלה 1 עד 8 ס"מ, קירחת, 2 קוצים בבסיסה; הטרף סגלגל עד מעוין או סגלגל עד אזמל,  אורכה  3 עד 13 ס"מ ורוחבה 1 עד 6 ס"מ. קודקוד הטרף קהה. הוא גדל בבקעת כנרות, השרון ועמק החולה ופורח מסוף פברואר ועד תחילת ספטמבר.

ירבוז שרוע

עריכה

יַרְבּוּז שָׂרוּעַ (Amaranthus blitoides S.Watson) - צמח עשבוני חד-ביתי נפוץ, מסועף מבסיסו, שרוע והדוק לקרקע וגובהו 15 עד 50 ס"מ. העלים דמויי אזמל או ביצה הפוכה ואורכם 1 עד 3 ס"מ. התפרחות רק חיקיות וחפויות על ידי העלים. חמשת עלי העטיף ארוכות במידה ניכרת מהחפיות. הוא גדל כמעט בכל המחוזות של ישראל ופורח מסוף יוני תחילת דצמבר.

תמונות להמחשה

עריכה

שימושים

עריכה
 
ירבוז ענק המשמש למאכל

כצמח מאכל: מנים אחדים של ירבוז משמשים כצמחי ירקות הודות לעליהם הגדולים העסיסים והרכים. הפלאחים הערבים בארץ ישראל היו אוכלים את העלים הצעירים והגבעולים של הירבוז המופשל (Amaranthus retroflexus), טריים או מבושלים. אולם, ירבוז שצמח באדמה עשירה בחנקות עלול להיות רעיל עקב הצטברותן בעלים. Amaranth greens (מוכר גם בשם תרד סיני) ובשמו המדעי Amaranthus viridis הוא אחד ממיני הירבוז המשמשים כירק מאכל. השימוש בצמח נפוץ באזורים טרופיים במזרח ובעיקר בהודו. ירק זה הוא מקור טוב לויטמינים כגון A, K, B6, C, B2, ו-B9 ומינרלים כגון סידן, ברזל, מגנזיום, אשלגן, אבץ, נחושת ומנגן. ירבוזים שונים גודלו באסיה, אמריקה ואפריקה להפקת זרעיהם. האינדיאנים באמריקה מנצלים את זרעי הירבוז כמרכיב בתבשיל. בחלק מארצות המגרב כותשים את זרעי הירבוז לקמח, המשמש להכנת קציצות צמחוניות - מאכל תוניסאי שהגיע לצרפת (ומשם גם לארצות אחרות) והפך למעדן במסעדות. ניתן לאוכלו בשתי צורות: פיקנטימתאבן), או מתוקקינוח). את קמח הירבוז ניתן להשיג בחנויות טבע שונות בארץ. הוא אינו מכיל גלוטן ועל כן חביב על חולי הצליאק.

 
ירבוז המשמש לנוי (Amaranthus caudatus) ומכיל כמות רבה של ביטאציאנינים המקנים לו את צבעו האדום

כצמח מרפא: בתקופה העתיקה ייחסו לצמחי הירבוז סגולות מרפא. הצמח מכיל בין השאר אשלגן וחנקן. משרה, המיוצר מעלי ירבוז יבשים וטחונים, משמש באינדונזיה כתרופה לפצעים חיצוניים, לזירוז המחזור החודשי וכנגד ברונכיטיס. לטענת האינדונזים המשרה מזרז השתנה ולכן הוא טוב גם כנגד מחלת המין זיבה. הסינים משתמשים בצמח כנגד הכשות נחשים, להורדת חום גבוה, בצקת, שלשול ודיזינטריה.

ברפואה העממית משמשים שורשי ירבוז מפושל כמרתח לעצירת שטפי דם בזמן הווסת, לעידוד הפרשת החלב אצל נשים מניקות וכן כסם משלשל לילדים ועוד. מרתח משורשיו של ירבוז ירוק-שיבולת משמש בריפוי דלקת שלפחוית השתן וכן כסם משתן, ומרחת מעליו מסייע בריפוי מחלות כבד[12].

כצמח נוי: מינים שונים של ירבוז משמשים כצמחי נוי פופולריים ברחבי העולם. בגינות רבות בארץ ניתן למצוא את הירבוז המזניב (A. caudatus) שתפרחתו אדומה עזה ואת ירבוז שלוש-גוני (A. tricolor) שעליו מכוסים בכתמים אדומים דקורטיביים.

כמקור לצבע: בני שבט ההופי (Hopi שבט אינדיאני שחי בדרום מערב ארצות הברית באזור אריזונה של היום) הפיקו מן הירבוז צבע אדום חזק. החומר המעניק לצמח את צבעו האדום הוא ביטלאין (Betalain), האחראי גם לצבעו האדום של הסלק. כיום קיים צבע סינתטי בגוון דומה בשם "אמרנטס" (מוכר גם כ- Red No. 2 בצפון אמריקה וכ-E123 באיחוד האירופי).

בתקופה העתיקה הירבוז כסמל אלמות קישטו בהם קברים ותמונות אלים ופסליהם. ביוון הקדישו את הירבוז לאלה ארטימס.

מקורות

עריכה

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ירבוז בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 .Amaranthus graecizans L, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, ‏6-2023
  2. ^ .Amaranthus L, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, ‏4-2022
  3. ^ 1 2 3 א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998
  4. ^ 1 2 3 4 5 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998
  6. ^ אמוץ דפני, עזריה אלון (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 8, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1983, עמ' 68-69
  7. ^ אמוץ דפני, דוד הלר, עזריה אלון (ע), צמחים גרים בישראל, האנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 8, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1984, עמ' 47-51
  8. ^ יואב ויזל, עזריה אלון (ע), צומח השדות ושפכי הקרקע, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 8, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1984, עמ' 97-102
  9. ^ 1 2 ברוך רובין, עידן רוט, משה סיבוני, ינון ידיד, אורי טל, אסף צור, התמודדות עם ירבוז הגדות וירבוז פלמרי עשבים קשי הדברה בשדות הכותנה, 2021
  10. ^ Amaranthus tuberculatus (Moq.) J.D.Sauer, WFO: World Flora Online. Published on the Internet, ‏6-2023
  11. ^ אמוץ דפני, עזריה אלון (ע), ירבוז, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 10, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1982, עמ' 68-69
  12. ^ דן פלביץ' וזהרה יניב, צמחי המרפא של ארץ ישראל, תל אביב: מודן בע"מ, 1991, עמ' 171