ישיבת כנסת ישראל (מיסודו של רבי חיים בן עטר)

ישיבה בעכו וירושלים במאה ה-18 וה-19

ישיבת כנסת ישראל (נקראת גם: מדרש כנסת ישראל) (1741 – אמצע המאה ה-19), הייתה ישיבה שנוסדה על ידי רבי חיים בן עטר בירושלים, והתקיימה במאות ה-18 וה-19. רבים מתלמידיה שימשו רבנים חשובים בארץ ישראל ובתפוצות.

כנסת ישראל
בית הכנסת אור החיים, בעבר מקום משכנה של ישיבת כנסת ישראל
בית הכנסת אור החיים, בעבר מקום משכנה של ישיבת כנסת ישראל
ישיבה
השתייכות ספרדים, יהדות מרוקו
תאריך ייסוד ה'תק"ב (1741)
תאריך סגירה המאה ה-19
מייסדים רבי חיים בן עטר
התמחות תלמוד הלכה
בעלי תפקידים
ראש הישיבה
תלמידים
שונות
ספרים ראשון לציון (קושטא ה'תק"י) - חידושים של רבי חיים בן עטר על התלמוד, פרי הלימודים בישיבה.
מיקום האימפריה העות'מאנית (1453-1844)האימפריה העות'מאנית (1453-1844) האימפריה העות'מאנית - העיר העתיקה (ירושלים)
קואורדינטות 31°46′31″N 35°13′49″E / 31.775159°N 35.230304°E / 31.775159; 35.230304
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)
Jerusalem oldcity hebrew.svg
 
ישיבת כנסת ישראל
ישיבת כנסת ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

הרקע להקמת הישיבהעריכה

בשנת ה'תצ"ט (1739) יצא רבי חיים בן עטר מהעיר סלא שבמרוקו לאיטליה, כשעמו קבוצת תלמידים. מטרתם הייתה לעלות משם לארץ ישראל ולהקים בה ישיבה שתלמידיה ילמדו בהתמדה ובפרישות. הם האמינו שבפעולותיהם הם יקרבו את הגאולה. בערב חג השבועות הם הגיעו לליוורנו והתקבלו באהבה על ידי בני הקהילה. מקום משכנם בליוורנו הפך מהרה לבית מדרש שרבים באו אליו, כדי לשמוע תורה מפיו של רבי חיים.[1] כבר אז ייסד רבי חיים "ועד כנסת ישראל" שאיגד את הנדיבים שנרתמו לתמוך במימוש רעיון הישיבה בארץ. הוא נסע לערים נוספות באיטליה כדי לגייס את תמיכתם של נדיבים נוספים השוהים בהן, וכך הוא שהה בוונציה, ובשלהי חשוון ה'תק"א (1740) במודינה, שכמו בליוורנו הוא הקים גם בה "ועד כנסת ישראל". בקיץ של אותה השנה היה במנטובה ואת סיום המסע באיטליה הוא עשה בליוורנו. משם שלח אגרות לקהילות נוספות ובהן קהילת קסאלי.

הישיבה בעכו ופקיעיןעריכה

בשלהי שנת ה'תק"א (1741) הגיעו רבי חיים ותלמידיו אל העיר עכו. לפי התוכנית שהייתה בידיהם, שעליה התחייבו לנדיבים באיטליה, היה עליהם לייסד את הישיבה בירושלים. אולם הם נאלצו להשתהות בעכו בשל שמועות שהגיעו אליהם עוד במהלך המסע, על מגפה שפרצה בירושלים. לבינתיים הם ערכו ביקורים בקברי קדושים בגליל התחתון והגיעו גם לטבריה. את תפילות יום הכיפורים הם ערכו במערת אליהו שעל צלע הר הכרמל. לאחר המסע הם שבו לעכו. אחרי חג הסוכות הם החליטו להקים את הישיבה באופן זמני בעיר. הלימודים נפתחו רשמית בראש חודש חשוון ה'תק"ב (חורף 1741), לפי תוכנית לימודים שנקבעה מראש.

בתקופת שהותו בעכו הוצע לרבי חיים בן עטר להשתקע בטבריה ולהקים בה את ישיבתו המתוכננת. המציע, רבי חיים אבולעפיה, שהיה ממחדשי היישוב היהודי בטבריה, רצה לחזק את ההשפעה התורנית ביישוב, בהגדלת מצבת תלמידי החכמים בה והוספת ישיבה. בעת ביקורו של בן עטר ב-כ"א באדר ב' ה'תק"ב (מרץ 1742) בטבריה, אירח אותו רבי חיים וניסה לשכנע אותו בעדיפותה של טבריה על פני ירושלים. הוא הציע שבן עטר ייסע בעצמו לירושלים כדי להתרשם מהתנאים הכלכליים הקשים ששררו בה לטעמו, ואחר כך ישוב לטבריה, בה שררה רווחה מסוימת לקהילה היהודית בשל קשריו ההדוקים של אבולעפיה עם דאהר אל-עומר שליט הגליל. רבי חיים בן עטר שקל להיענות בחיוב להצעה אך התנה את ההסכמה באישור של חברי ועד "כנסת ישראל" בליוורנו, שסיפקו את הגב הכלכלי למסע ולישיבה שבדרך. הוא שלח מכתב ברוח זו בתוספת המלצתו האישית. במכתבו רמז כי הוא תומך בהקמת הישיבה בטבריה מאחר שלדעתו נרמז במקורות שהגאולה אמורה להתחיל ב"התנערותה של טבריה מן העפר"[2]. בהמשך קיץ ה'תק"ב (1742), לאחר שבני החבורה חזרו לעכו, נפטר תלמידו רבי שמואל נחמני (אחיו של הרב שמשון חיים) בהותירו אחריו אישה וילד. זמן קצר אחר כך נפטר אחד מן הבחורים האיטלקים שהצטרפו לישיבה. החבורה עזבה את עכו ובחודשים סיוון ותמוז התגוררו בפקיעין.

הישיבה בירושליםעריכה

בסוף חודש תמוז ה'תק"ב (1742) נודע לבני החבורה שהמגפה בירושלים חדלה והם החליטו לעלות לירושלים למטרת בדיקת היתכנות הקמת הישיבה בה, בהתאם להצעתו של רבי חיים אבולעפיה, ובתיאום עם אנשי "כנסת ישראל" בליוורנו (למעשה, ר' חיים בן עטר דרש מהם במכתב אחר להותיר בידיו את ההכרעה אם להקים את המוסד בירושלים או בטבריה). לקראת תחילת חודש אלול הגיעה החבורה לירושלים והקימו את "ישיבת כנסת ישראל" בחצר רבי עמנואל חי ריקי[3]. הם התקבלו בירושלים בכבוד רב, ותרמה לקבלת פנים זו העובדה שהיה להם מימון עצמאי שהתקבל מליוורנו, כך שלא נפלו לנטל על שאר התושבים ולא התחלקו עמם בכספי "החלוקה". ישיבת כנסת ישראל כללה למעשה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה ואחת לנסתר. בעוד שהקהילה הגרעינית של העולים עם רבי חיים בן עטר מנתה רק שלושים נפשות, שמתוכם רק מעט יותר מעשרה "חכמים", התגבשה סביבו קהילה למדנית רחבה יותר מבני המקום. הוא שאב מכך סיפוק רב והתבטא במכתב מאותם ימים: "המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום יותר ממה שאני ראוי. ה' ישלם להם".

הנהגות וסדרי לימודעריכה

 
שער הספר "ראשון לציון", בו הועלתה פרשנות לתלמוד - פרי הלימוד ב"כנסת ישראל"

תחת הנהגתו והכוונתו של רבי חיים נחלקו תלמידי הישיבה לשתי קבוצות: "מעיינים" (למדנים) ותלמידים מתחילים. בשעות היום ישבו סביב רבי חיים, שהיה מעוטר בתפילין ועטוף בטלית, כעשרה "מעיינים" ועיינו בתלמוד הבבלי, כשמטרתם העיקרית הייתה לפענח את פרשנותו של הרמב"ם לסוגיותיו, על פי הפסקים שכתב בספרו משנה תורה. את פרי הלימוד הזה הם העלו על הספר "ראשון לציון", המאר בדרך הזו את המסכתות: ברכות, סוכה, ביצה, תענית, מועד קטן, מגילה וחגיגה.[4] מי שהעלה את החידושים על הכתב ואף הגיה אותם, היה תלמידו של רבי חיים עוד ממרוקו, רבי דוד חיים שמואל חסאן.[5] רבי חיים העריך היטב את עיונם של תלמידיו, ובהקדמה לספרו "פרי תאר", על שולחן ערוך יורה דעה, הוא דורש ממי שמשיג על דבריו להציע את ההשגות לפני חכמי ישיבתו שיעניינו בדברים[6].

קבוצת התלמידים המתחילים היו לומדים בדרך הבקיאות, כלומר, לימוד מהיר יחסית שמטרתו לרכוש ידע נרחב, ובכך יכולו להתרגל לדרכי החשיבה של הלימוד התלמודי. בדרך הזו שיננו התלמידים המתחילים סדרים מן המשנה, מסכתות מן התלמוד וספרי הלכה. באגרותיו ל"ועד כנסת ישראל" מציין רבי חיים בסיפוק רב את ההשגים הכבירים שרכשו תלמידיו בתחום הבקיאות.

בלילות למדו התלמידים בקבוצות, כשכל קבוצה עסקה במגוון נושאים: משנה תורה, הלכות רב אלפס, תלמוד בבלי, ושולחן ערוך. קבוצה קטנה עסקה בששה סדרי משנה. במוצאי שבת היו לומדים בסדר ייחודי עד תפילת שחרית עם הנץ החמה; הלימוד כלל מזמורי תהילים, פרקי משנה, ספר הזוהר על פרשת השבוע, שלושה או ארבעה דפים מהתלמוד הבבלי, ומספר סימנים משולחן ערוך, בחצות הלילה היו עורכים תיקון חצות. רבי חיים כיוון את הלימוד בלילה הזה ע"פ רעיונות קבליים. בלילות שבת היה כל אחד מן התלמידים מציע את חידושיו לפני שאר חכמי הישיבה.

גם במקום משכנם הקבוע, בירושלים, קיימו חכמי הישיבה השטתחות ותפילות על "קברי הצדיקים" שאותן הם כינו זיאראס. את הזיארס ערכו מדי חודש והרבו תפילות ותחנונים על עם ישראל ועל תומכי הישיבה. באחת מן הזיארס נכח החיד"א שהיה צעיר לימים, אך כנראה נמנה אז על תלמידי הישיבה.

לאחר פטירתו של רבי חייםעריכה

בט"ו בתמוז ה'תק"ג (1743), בשיא פריחתה של הישיבה, נפטר רבי חיים. פטירתו פגעה בהתפתחות הישיבה ומהר מאוד הייתה כשאר הישיבות בירושלים - ללא סדרי הלימוד הייחודיים שרבי חיים התווה. רבי חיים מינה לממלא מקומו את רבי יוסף אמזלג שהיה מתלמידיו המובהקים עוד ממרוקו. מכתבי חברי "ועד כנסת ישראל" עולה כי רבי יוסף היה הצטנע וסירב לקבל את התפקיד באופן קבוע, הוא הסכים לקבלו זמנית, עד שהוועד ימצא את האישיות שתחליף אותו. הוועד חיפש אחר אישיות שתבטיח כי הנהגת הישיבה וסדרי הלימוד יתנהלו באותה המתכונת שהתקיימה בחייו של רבי חיים. על כן פנה הוועד לרבי שלמה אלגאזי, רבה של קהיר, בהצעה למלא את מקומו של רבי חיים, אך הוא סרב. נעשו ניסיונות למנות את רבי יעקב שאול, רבה של איזמיר, ואף הוא סרב.

לבסוף, בשנת ה'תק"ו (1746), מונה רבי יונה נבון לעמוד בראשות הישיבה. בשנת ה'תק"ט (1749) הוא חתם כראש הישיבה בשלהי הקדמת חכמי הישיבה לספר "ראשון לציון" של רבם. באותה השנה הוא מונה לעמוד בראשות ישיבת "גדולת מרדכי" שנוסדה זה עתה על ידי רבי מרדכי טאלוק ממרוקו, יחד עם חברו מ"כנסת ישראל", רבי שם טוב גבאי. לא ידוע אם הוא פרש בשל כך מראשות כנסת ישראל. בשנת ה'תקי"ח (1758) הוא נזכר כראש ישיבת "גדולת מרדכי" וכחבר בישיבת "יפאר ענוים בישועה" (הישיבה שנוסדה עבור תלמידו המובהק של רבי חיים – רבי דוד חיים שמואל חסאן). באותה העת עזב את "כנסת ישראל" ובמקומו הועמד בראשות הישיבה רבי חיים מונדובי.

אחריו כיהן לתקופה קצרה רבי יהודה עייאש, שנפטר בראש השנה ה'תקכ"א (1760). אחריו כיהן בראשות הישיבה רבי משה יוסף מרדכי מיוחס, מי שלימים יכהן במשרת הראשון לציון. אחרי פטירת הרב מיוחס בתשרי ה'תקס"ו (1805) כיהן בראשות הישיבה אחד מתלמידיה הוותיקים, רבי יעקב משה עייאש, ה"ראשון לציון". בשנת ה'תקס"ח (1808), בעקבות מצבה הכלכלי הירוד של הישיבה, נשלח רבי חיים יהודה עייאש, בנו של רבי יעקב משה עייאש, לערי אירופה המערבית כדי לאסוף תרומות עבור הישיבה. בשנת ה'תקע"ו בא ללמוד בישיבה רבי מנחם מנדל משקלוב. באגרת מכסליו ה'תקפ"ד (1823), אנו מוצאים בראשות הישיבה את רבי יוסף דוד מיוחס, הוא חתם כתלמיד הישיבה בשנת ה'תקס"ז באגרת השליחות לרבי חיים יהודה עייאש.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 אנו מוצאים בראשות הישיבה גם את רבי יצחק קובו, ששימש במקביל בראשות ישיבת בית יעקב (פירירא).

ברשימה שהוגשה למשה מונטיפיורי בשנת ה'תרכ"ו (1866) נזכרו פרטים על הישיבה: לומדים בה תלמוד ומפרשיו, מספר תלמידיה 18, ובראשה עומד רבי ידידיה סוזין.

החוקר מאיר בניהו משער כי בין השנים 1866 ל-1877 חדלה הישיבה מלהתקיים יותר.

מתלמידי הישיבה וראשיהעריכה

  • חיים יוסף דוד אזולאי - למד שם בצעירותו מפיו של רבי חיים בן עטר. בספריו הוא מזכיר שמועות רבות ששמע מרבו, ואת העובדה שהצטרף ל"זייראס" (עליה לקברי צדיקים) שביצע רבי חיים עם תלמידיו.
  • חיים יהודה אמזלג - נזכר בתואר "החכם השלם" על ידי רבי חיים. למד בישיבה לפחות עד לשנת ה'תק"ט.
  • יוסף אמזלג - מונה על ידי רבי חיים לעמוד בראשות הישיבה לאחר מותו, ואף שימש בתפקיד זה באופן זמני, עד לשנת ה'תק"ו.
  • יעקב אצבאן – מהתלמידים בשנת ה'תקי"ח.
  • שלמה ארגואיטי – מהתלמידים בשנת ה'תקי"ח.
  • יוסף שלמה אריה – חתם על כתב שליחות עבור הישיבה בשנת ה'תקי"ח.
  • שם טוב גבאי – נמנה עם תלמידי רבי חיים כבר במרוקו. הוא חתם כחבר הישיבה בשנת ה'תק"ט בשלהי ההקדמה לספר "ראשון לציון". בשנת ה'תקי"ח נשאר חבר בשיבה ובמקביל עמד בראשות ישיבת "גדולת מרדכי".
  • יהודה די אבילה – נחשב לתלמידו של רבי חיים עוד ממרוקו. הוא חתם כחבר הישיבה בשנת ה'תק"ט בשלהי הקדמה לספר "ראשון לציון".
  • דוד חיים שמואל חסאן - תלמידו המובהק של רבי חיים עוד ממרוקו, כתב והגיה את תורתו של חיים. הוא נותר חבר בישיבה עד לשנת ה'תקי"ח.
  • אברהם ברוך טורטוש – חבר הישיבה בשנת ה'תקס"ז.
  • יהודה הכהן – מהתלמידים שהצטרפו לרבי חיים באיטליה, נפטר בסיון ה'תק"ב, כתלמיד הישיבה בהיותה בעכו.
  • עזריה לארוניס – חבר בשנת ה'תקי"ח.
  • בכור לוי – כנ"ל.
  • משה יצחק הלוי – חבר בשנת ה'תקס"ז.
  • צבי הלוי – חבר בשנת ה'תקי"ח.
  • חיים מונדובי – כיהן כראש הישיבה אחר רבי יונה נבון חתנו.
  • חיים רחמים מיוחס – נזכר באגרת משנת ה'תקס"ז.
  • יוסף דוד מיוחס – כנ"ל, וראש הישיבה בשנת ה'תקפ"ד.
  • רפאל אברהם בכר מיוחס – חבר בשנת ה'תקס"ז.
  • רפאל יעקב ישראל מיוחס – כנ"ל.
  • מרדכי מערבי – חבר הישיבה בשנת ה'תקי"ח.[7]
  • יונה נבון – כיהן ראש הישיבה משנת ה'תק"ו, לאחר כהונתו של רבי יוסף אמזלג. הוא היה בתפקיד לפחות עד לשנת ה'תק"ט.
  • שמואל נחמני – אחיו של רבי שמשון חיים נחמני אחד החכמים שהצטרפו לרבי חיים ולתמידיו באיטליה. נפטר בשנת ה'תק"ב, בתקופה שהישיבה התקיימה עכו.
  • ידידיה סוזין – ראש הישיבה בשנת ה'תרכ"ו.
  • מרדכי סוזין – חבר בשנת ה'תקס"ז.
  • משה סוזין – כנ"ל.
  • אברהם ישמעאל סנגויטי – הצטרף לרבי חיים באיטליה.
  • חיים יהודה עייאש – שד"ר הישיבה בשנים ה'תקס"ח (1808) – ה'תק"ע (1810).
  • יהודה עייאש – רבה של אלג'יר. כיהן כראש הישיבה משנת ה'תקי"ז (1757) ועד למותו ועד למותו בראש השנה ה'תקכ"א (1760).
  • יעקב משה עייאש – ה"ראשון לציון", היה ראש הישיבה בשלהי המאה ה-18.
  • רבי דוד עמאר - מחבר הספר "תפלה לדוד" על הלכות ברכות (שלוניקי תקל"ז)[8].
  • רבי יצחק קובו – כיהן כראש הישיבה בראשית המאה ה-19.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • מאיר בניהו, ירושלים - רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, שנה שנייה, עמודים קג – קלא, מוסד הרב קוק, ה'תש"ט.
  • חיים בן עטר, אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר, עמודים קכה - קצח, ה'תשע"ב.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ישיבת כנסת ישראל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ באותה תקופה ישב לפניו רבי משה פרנקו ורשם מפיו חידושים על חמשה חומשי התורה, נדפסו תחת השם מאור חיים, לונדון, תש"ף.
  2. ^ השוו: תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב': "וטבריא עמוקה מכולן... אמר רבי יוחנן: ומשם עתידין ליגאל, שנאמר: התנערי מעפר קומי שבי".
  3. ^ כיום "בית כנסת אור החיים". לתיאור והערכה למקום מזווית אדריכלית ראו: יעקב פינקרפלד, בתי הכנסיות בארץ ישראל, עמודים כג - כז, ירושלים, ה'תש"ו.
  4. ^ רבי חיים בן עטר, ‏ראשון לציון, קושטא, תק"י, באתר HebrewBooks. ארבע מסכתות הם פירשו תוך תקופה קצרה של כמה חודשים. שכן בתקופה ששהו בפקיעין (בסיון ותמוז ה'תק"ב) כתב רבי חיים בן עטר לוועד כנסת ישראל: "שבמעט זמן למדנו קרוב לד' מסכתות של גמרא, ופירושנו כל המסכתותעל פי שיטת הרמב"ם ז"ל, ועשינו חיבור נכבד, ובקרוב יהיה נדפס בקוסטאנדינא, ויראו עיניהם פירות מדרש כנסת ישראל וישמח לבם.".
  5. ^ ראו בהקדמת בנו רבי שלמה חסאן לספרו מכתם לדוד (ליבורנו, תקנ"ב): "יצק מים על ידיו [=של רבי חיים בן עטר], אשר כתב לו רובי תורותיו, כותבה ומגיהה ודורשה".
  6. ^ רבי חיים בן עטר, ‏פרי תאר, הקדמה, באתר HebrewBooks.
  7. ^ ייתכן והוא רבי מרדכי שטרית שחתם בשנת ה'תקכ"ו על אגרת השליחות עבור ישיבת כנסת ישראל באתר: ווינרס.
  8. ^ ראו הקדמת ספרו.
ראשי ישיבת כנסת ישראל
רבי חיים בן עטר רבי יוסף אמזלג רבי יונה נבון רבי חיים מונדובי רבי יהודה עייאש רבי משה יוסף מרדכי מיוחס רבי יעקב משה עייאש רבי יצחק קוב'ו
תק"ב (1741) -
תק"ג (1743)
תק"ג (1743) -
תק"ו (1746)
תק"ו (1746) -
תק"ט (1749)
תק"ט (1749) -
תקי"ז (1757)
תקי"ז (1757) -
תקכ"א (1760)
תקכ"א (1760) -
תקס"ו (1805)
תקס"ו (1805) -
תקע"ז (1817)
המאה ה-19