ישיבת קירואן

ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך ובפרט תולדות הישיבה. לצערי לא הצלחתי למצוא עדיין שום מקום שכותב בצורה מקיפה על הישיבה. ולכן העבודה חשובה, העבודה היא בעיקר בליקוט והשוות הידע ממקורות שונים. יש דיון גם בדף השיחה..
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

ישיבת קירואןערבית: يشيفا القيروان) הייתה ישיבה בעיר קירואן בחבל איפריקיה, בתקופת הגאונים בקירוב. הישיבה הייתה אחת מהישיבות המרכזיות בין המאה ה-8 למאה ה-11[1]. לקחה חלק חשוב במעבר המרכז התורני מבבל והמשך המסורת של תורתם לאחר שקיעת המרכז בבבל ותפוצתו באגן הים התיכון. ובכך שממנה יצאו תלמידי חכמים שכתבו ספרים שהטביעו חותם משמעותי על העולם היהודי.[2]

תולדות הישיבהעריכה

העיר קירואן הייתה מרכז כלכלי ותרבותי חשוב בצפון אפריקה, ראשיתו של היישוב היהודי בקירואן הוא ככל הנראה מהמאה ה-8, אך ידיעות ודאיות על קהילת קירואן שרדו רק מהמאה ה-9 ואילך. ומאותה תקופה כבר מצויות שאלות שתושבי העיר היהודים שלחו אל גאוני בבל.

ככל הנראה בתקופה זאת התיישבו בקירואן יהודים רבים ממקומות רבים, בניהם היה גם מר עוקבא. והחל מתקופה זאת ישיבת קירואן וראשיה שנשאו בתואר "ראש כלה" נודעו בקרב יהודי העולם. בתקופה זאת עדיין יהודי קירואן המשיכו לשלוח שאלות לישיבת סורא וישיבת פומבדיתא.[2]

רבי יעקב בן נסים היה ראש הישיבה, לאחר פטירתו בשנת 1006 לספירה, בנו הרב ניסים גאון היה רק נער בן 16, ולא היה יכול למלא את מקום אביו כראש הישיבה[דרוש מקור], ומשום כך הועברה המשרה לרבנו חושיאל (אביו של רבנו חננאל), שעל פי המסופר היה אחד מארבעת השבויים[3]. בזמנו הפכה הישיבה למרכז תורה חשוב ורב השפעה באפריקה, שכבר לא ראתה עצמה תלויה כבעבר בדעת גאוני בבל. בראשותו הישיבה קיימו קשר הדוק עם ראש ישיבת ארץ ישראל רבי שלמה בן יהודה גאון[2] אף ידוע על שניים מבני משפחות הגאונים הארץ ישראליים שיצאו לקירואן ללמוד אצל חכמיה[4].

לאחר מותו של רבינו חושיאל מונה רב ניסים גאון לראש הישיבה. ובמקביל אליו שימש גם רבינו חננאל בן חושיאל כראש הישיבה[5].[דרושה הבהרה]

בימיהם בלטה הישיבה כמרכז הנהגה תורני לה השפעה על יהדות המגרב ואף בקרב יהדות התפוצות.[2]

מסופר כשהיה רבי יצחק אלפסי בן 18 הוא הגיע מאלג'יר לקירואן, התקבל בהערכה רבה בישיבה על ידי ראשי הישיבה רב ניסים ורבינו חננאל, והמשיך ללמוד בישיבה שנים רבות[6].

הקשר עם ישיבות בבלעריכה

סופה של הישיבהעריכה

הכיבוש הבדואי ב-1057 גרם להתמעטות מספרם של היהודים ולסגירת הישיבה. סופה המוחלט של הקהילה היהודית במקום הגיע ב-1270, כאשר הוכרזה כאחת הערים הקדושות לאסלאם ונאסר על לא-מוסלמים להתגורר בה, והיהודים הוכרחו לעוזבה או להתאסלם[7].

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Tunisian Jewry – How to obtain Portuguese citizenship? Legal Advice (בAmerican English)
  2. ^ 1 2 3 4 פרי, יוסף, תולדות יהודי תוניסיה, באתר אוצר החכמה
  3. ^ פבזנר, יעקב, אנצקילופדיה יהודית, עמוד 165, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד)
  4. ^ יהושע פראוור, ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 1099-638, עמ' 205, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1987.
  5. ^ פבזנר, יעקב, אנצקילופדיה יהודית, עמוד 171, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד)
  6. ^ ואנונו, שמעון בן יעיש, ארזי הלבנון אנציקלופדיה לגאוני ספרד <י-ע>, עמוד 4, באתר אוצר החכמה
  7. ^ פרי, יוסף, תולדות יהודי תוניסיה, עמוד 24, באתר אוצר החכמה