ויקיפדיה

ישעיהו גביש

לוחם פלמ"ח, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים ומנכ"ל כור תעשיות

ישעיהו ("שייקה") גביש (שמו המקורי: ישעיהו שקליאר, נהגה: שקלאר; ‏25 באוגוסט 1925, ה' באלול ה'תרפ"ה – 3 באוקטובר 2024, א' בתשרי ה'תשפ"ה) היה אלוף בצה״ל, מפקד פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים ומנכ"ל כור תעשיות.

ישעיהו גביש
ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום, יוני 1967
ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום, יוני 1967
לידה 25 באוגוסט 1925
ה' באלול ה'תרפ"ה
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה 3 באוקטובר 2024 (בגיל 99)
א' בתשרי ה'תשפ"ה
ישראלישראל רמת השרון, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
כינוי שייקה
השתייכות פלמ"ח
צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 1943–1973 (כ־30 שנה)
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
תפקידים אזרחיים
מנכ"ל כור תעשיות

נולד בתל אביב ולמד בבית חינוך לילדי עובדים בעיר ובבית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן שבקיבוץ גבעת השלושה. עם הגיעו לגיל 18 הצטרף לפלמ"ח והשתתף בפעולות שונות, כגון ליל הרכבות, ליל וינגייט וליל הגשרים. במהלך השבת השחורה נעצר על ידי שלטונות המנדט הבריטי, הושם במחנה המעצר בלטרון ושוחרר ממנו לאחר חודש וחצי.

במהלך מלחמת העצמאות היה מפקד פלוגה ד', שלחמה כחלק מהגדוד הראשון של הפלמ"ח. בקרב מלכיה הראשון נפצע מפגז שנחת בתוך העמדה שלו. בתום המלחמה מונה למפקד הגדוד הראשון בחטיבת יפתח.

לאחר פירוק הפלמ"ח מונה לקצין המבצעים של חטיבה 7. בהמשך שימש כראש מחלקת מבצעים, עוזר ראש אג"ם, מפקד חטיבת כרמלי וראש מחלקת ההדרכה. בדצמבר 1965 מונה לאלוף פיקוד הדרום ובמהלך מלחמת ששת הימים פיקד על החזית המצרית ועל שלוש האוגדות (31, 38 ו-84) שכבשו את חצי האי סיני. בתום המלחמה פיקד על הקמת הביצורים בחצי האי. ב-1970 סיים את שירותו הצבאי. במלחמת יום הכיפורים ב-1973 עמד בראש פיקוד מרש"ל, כמשרת מילואים.

עם סיום שירותו הצבאי היה מנכ"ל "כור מתכת" וכור תעשיות. בנוסף היה ממקימי מוזיאון הפלמ"ח בתל אביב ושימש כיושב ראש עמותת "דור הפלמ"ח" עד למותו.

ביוגרפיה

עריכה

משפחתו וילדותו

עריכה

הוריו של גביש, אלחנן ובלה, נולדו בעיירה ריבנישקי שבלטביה (בזמנו בשטח האימפריה הרוסית). משפחת אביו הייתה משפחת שקליאר ומשפחת אימו הייתה משפחת רובין.[1] ב-1923 נמלט אביו מלטביה לארץ ישראל, זמן קצר לפני גיוסו לצבא. כעבור שנה עלתה גם אימו לישראל. כעבור זמן קצר נישאו השניים. אביו עבד כעגלון ואימו הייתה עקרת בית.[2]

ישעיהו (שייקה) גביש נולד בשנת 1925 בשם ישעיהו שקליאר בתל אביב, באוהל שבו התגוררו הוריו. בהמשך עברו לצריף בשכונת מחלול, ואחר כך לבית שבנה אביו בשדרות קק"ל. בבית זה נולד אחיו הצעיר של ישעיהו, אברהם. תחילה למד ישעיהו בבית חינוך לילדי עובדים בצפון תל אביב, ובגיל 14 עבר ללמוד בבית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן שבקיבוץ גבעת השלושה. במהלך מלחמת העולם השנייה נפגעה חצר בית המשפחה כתוצאה מתקיפה אווירית של חיל האוויר האיטלקי, אך איש לא נפגע.[3]

בפלמ"ח

עריכה

ב-1943, עם סיום לימודיו בגבעת השלושה, התגייס לפלמ"ח בגיל 18,[4] הגיע לקיבוץ תל יוסף,[5] ועבר אימונים שאורגנו על ידי "ההגנה" והצבא הבריטי, במסגרת הכנת היישוב למלחמה אם הגרמנים יפלשו לארץ ישראל. תוכנית זו לא בוצעה בשל עצירת הנאצים בקרב אל-עלמיין, ותמיכת הבריטים הופסקה. כיוון שכך, חיילי הפלמ"ח, ושקליאר בתוכם, עבדו חצי חודש במשק והתאמנו בחציו השני. בהמשך מונה שקליאר לשמש כטבח עבור המחלקה הגרמנית במשמר העמק. מקץ חצי שנה בתל יוסף עבר שקליאר לגבעת ברנר, ומשם יצא לקורס מ"כים בגבת. במהלך הקורס חלה בקדחת המערות, ששבה לתקוף אותו גם שנים לאחר מכן. עם סיום הקורס היה מדריך במחנה ההדרכה של הפלמ"ח בשפיים.[6]

לאחר שנתיים בפלמ"ח התכוון ללמוד בטכניון, אלא שיצחק שדה ושאר מפקדיו הפצירו בו להמשיך, והוא נעתר לבקשתם. בהתאם לכך יצא לקורס מפקדי מחלקות בג'וערה, וכשסיים אותו מונה למפקד מחלקת הכשרה מגויסת שהתבססה בנען.[7] במהלך תקופה זו השתתף, בין היתר, בליל הרכבות ובליל וינגייט. בליל הגשרים השתתף בפיצוץ הגשר של כביש עזה–רפיח מעל נחל הבשור. במהלך השבת השחורה, ב-29 ביוני 1946, נעצר גביש על ידי שלטונות המנדט הבריטי, יחד עם כל חברי מחלקתו. גביש הושם במחנה המעצר בלטרון, שוחרר ממנו לאחר חודש וחצי, ושב לנען.[8]

בראשית 1947 מונה למ"פ בפלוגה ד' של הפלמ"ח בקיבוץ בית השיטה, במקומו של חיים בר-לב. הוא המשיך בתפקידו כמ"פ עם פרוץ מלחמת העצמאות, ופלוגתו לחמה כחלק מהגדוד הראשון של הפלמ"ח בעמקי הצפון. בין הקרבות הבולטים שהפלוגה לחמה בהם היו הדיפת התקפת צבא ההצלה על טירת צבי.[9] כן נטלה הפלוגה חלק[10] בקרבות משמר העמק,[11] שם בלם את כוחותיו המשוריינים והעדיפים בהרבה של פאוזי קאוקג'י, באמצעות מארב שטמן לו מחוץ לקיבוץ, במורד גבעה.[12][13][14] בהמשך לחם בקרב מלכיה הראשון ונפצע מפגז שנחת בתוך העמדה שלו. הוא אושפז במשך חודש בבית החולים בעפולה.[15] בעודו מחלים מפציעתו מונה לקצין המבצעים של הגדוד השלישי של הפלמ"ח, ושימש בתפקיד זה במהלך כיבוש לוד (מבצע דני). במבצע יואב לחם כסגן מפקד גדוד העמק (הגדוד הראשון של הפלמ"ח).[16] בתום המלחמה מונה למפקד הגדוד הראשון בחטיבת יפתח.[17]

ישעיהו עברת את שם משפחתו מ"שקליאר" ל"גביש". זאת מאחר שפירוש השם "שקליאר" הוא "זגג" בחלק מהשפות המזרח אירופאיות.

תחילת שירותו בצה"ל

עריכה
 
אלוף ישעיהו גביש, ראש מה"ד, סוקר מסדר סיום קורס קצינים במחנה סירקין, מרץ 1963

לאחר פירוק הפלמ"ח מונה לקצין המבצעים של חטיבה 7,[18] ששכנה אז בבסיס סנט ג'ין.[19] בהמשך שירת כסגן מפקד החטיבה,[20] כסגן מפקד גייסות השריון וכקצין אג"ם פיקודי. ב-1952 מונה לראש ענף מבצעים בצה"ל והיה חבר בצוות ההקמה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה.[21] גביש פיקד על בה"ד 3. ב-15 בנובמבר 1955 מונה למפקד חטיבת כרמלי, ושימש בתפקיד זה במשך כשבעה חודשים. באותה שנה מונה לראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, והיה ממתכנני מבצע קדש.[22] לאחר המלחמה השתלם ב-L'Ecole de Guerre בפריז. תחילה שהה שם שנה, אך בהמשך הוארכה שהותו בשנה נוספת. עם חזרתו ארצה, ב-1960, מונה למפקד הפו"ם. ב-1962 מונה לעוזר ראש אג"ם, ואחר כך לראש מחלקת ההדרכה.[23]

אלוף פיקוד הדרום

עריכה

ב-15 בדצמבר 1965 החליף את האלוף צבי זמיר בתפקיד אלוף פיקוד הדרום.[24][25] ב-10 במאי 1966 אמור היה לפקד על פעולת בית מירסים, אך באותה עת סבל מכאבי גב עזים ולא פיקד על הפעולה. לאחר כישלון הפעולה באו הרמטכ"ל יצחק רבין והאלוף אריאל שרון לבקרו בביתו שבבאר שבע. גביש לקח אחריות על הכישלון ואמר כי הוא רוצה להתפטר מתפקידו. רבין סירב, וגביש נשאר בתפקידו. כעבור חצי שנה פיקד על פעולת סמוע, שנחלה הצלחה רבה.[26]

 
אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש מלווה את ראש הממשלה לוי אשכול והשר מנחם בגין בביקורם אצל כוחות צה"ל בסיני, 13 ביוני 1967
הודעת אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, על כיבוש חצי האי סיני, 5 ביוני 1967
סיור של אלוף פיקוד הדרום ישעיהו (שייקה) גביש ביחידות. בסרטון מופיעים בין היתר אריאל שרון ואברהם יפה. 5 ביוני 1967

תקופת ההמתנה

עריכה

ב-15 במאי 1967 חצו יחידות של הצבא המצרי את תעלת סואץ ונכנסו לתוך שטח סיני.[27] כבר באותו ערב טלפן גביש לרבין וביקש לגייס שתי חטיבות שריון באופן מיידי.[28] על אף הערכות אגף המודיעין שלא צפויה מלחמה באופק, החזיק גביש בדעה ההפוכה על סמך נאומיהם של מנהיגי ארצות ערב, שלפיהן הן יהיו מוכנות למלחמה נגד ישראל בעתיד הקרוב.[29] למחרת, ב-16 במאי, הותר לגביש לגייס גם את חטיבה 520.[30]

ב-17 במאי דרש נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר מהכוח הבין-לאומי של משקיפי האו"ם לצאת מסיני.[31] לאחר מכן קיבל גביש אישור לגייס גם את חטיבה 200 בפיקודו של יששכר שדמי.[32] רבין החזיק בדעה לפיה יש לכבוש את רצועת עזה כקלף מיקוח למען יישום משא ומתן עם מצרים על פתיחת מצרי טיראן. גביש התנגד לכך בתוקף ודרש לכלול את כיבוש אל-עריש בתוכניתו של רבין. האלופים חיים בר-לב וישראל טל תמכו בהצעה.[33]

בעיצומה של תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, הפעיל גביש את "יחידת ההונאה". היחידה, בפיקודו של שלמה אמבר, הייתה יחידה סודית ביותר ונועדה "לביים יחידה משוריינת פרושה בשטח, ובדרך זו להציג עוצמה ישראלית מוגברת". הייתה זו אחת מהחלטותיו המבצעיות הראשונות בעת מצב החירום ששרר בחזית מול מצרים. היחידה פעלה בעת מבצע לשון אדומה, אשר נועד להטעות את המודיעין המצרי, ולייצר הערכת מודיעין לפיה המאמץ העיקרי הישראלי יתנהל בדרום סיני, ושמטרתו היא כיבוש שארם א-שייח' דרך כונתילה ונח'ל. רק בדיעבד, לאחר המלחמה, הבינו המצרים כי מדובר היה בהונאה.[34]

עקב בעיות קואליציוניות, ביקש משה דיין להתמנות לאלוף פיקוד הדרום ונענה, וגביש התבקש להתמנות לסגנו.[35] הוא זעם וביקש להתפטר, אך לבסוף מונה דיין לשר הביטחון וגביש המשיך בתפקידו.[36]

ב-2 ביוני הציג בפני הרמטכ"ל רבין ושר הביטחון דיין את התוכנית הפיקודית למלחמה, "נחשונים 2". התוכנית הייתה שונה מהתוכנית המטכ"לית, "קרדום 2", והתבססה על התקפה בציר הצפוני ובאבו עגילה על ידי אוגדה 31 ואוגדה 38 בהתאמה, החדרת חטיבה משוריינת של אוגדה 84 לציר חרידין, שאליה תצטרף חטיבת שריון נוספת בג'בל ליבני. דיין אישר את התוכנית, פרט לכיבוש רצועת עזה והגעה לתעלת סואץ. חיים בר-לב הציע שאוגדה 84 תילחם בציר הצפוני, ושאוגדה 31 תבצע את המשימה בציר חרידין. רבין תמך בהצעותיו של בר-לב וגביש לא התנגד להן.[37]

מלחמת ששת הימים

עריכה

בבוקר 5 ביוני 1967, בשעה 07:45, נתן גביש את הפקודה "סדין אדום, נוע נוע סוף!" למפקדי האוגדות ולכוחות במרחב פיקודו, ובכך החלה מלחמת ששת הימים.[38] יממה קודם לכן ניסח גביש את פקודת היום למלחמה, בה נכתב, בין היתר: "גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם. [...] עלו והצליחו ויהי ה' עמכם."[39] במלחמה עצמה פיקד גביש, כאלוף הפיקוד, על שלוש האוגדות שכבשו את חצי האי סיני.[40]

אוגדה 84, בהובלת חטיבה 7 המשוריינת, הייתה הראשונה לתקוף את מערך ההגנה המצרי. חטיבה 7 חצתה את גבול רצועת עזה בשעה 08:37, הגיעה לרפיח בשעה 12:00 וכבשה אותה שעה לאחר מכן בסיוע יחידות אחרות של האוגדה. לקראת השעה 14:30 כבשה האחרונה את שיח' זוויד, בעוד הראשונה כבשה את צומת רפיח ונעה לעבר מעבר הג'יראדי. בהמשך נכנסה חטיבה 200 לציר חרידין וחברה לאוגדה 84.[41] עם קבלת הדיווח מפי מפקד אוגדה 84 ישראל טל, על כיבוש שיח' זוויד ועל ההתקרבות לאל-עריש, החליט גביש לבטל את משימתה של חטיבה 55, שאמורה הייתה "לנחות מהים בעורפה של אל-עריש". החטיבה, בפיקודו של מרדכי גור, הצטרפה לבסוף למערכה על ירושלים.[42] בשעה 18:30 בודדו שדות המערכה של אוגדה 84, שנעה לעבר אל-עריש, ושל אוגדה 38 שאמורה הייתה להילחם באותו הלילה באבו עגילה.[43]

עם התגברות האש מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב, ביקש גביש מהרמטכ"ל רבין אישור לכבוש את הרצועה ונענה בחיוב. תחילה אמורה הייתה חטיבה 60 לבצע את המהלך, אך משלא הייתה פנויה הטיל גביש את המשימה על חטיבה 11, שתוגברה בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. למחרת בצהריים נעה החטיבה לעבר ח'אן יונס, שכבר נכבשה על ידי חטיבה 7, ותחת אש כבדה כבשה את דיר אל-בלח, בעוד גדוד 202 כבש את עלי אל-מונטאר ואת מוצב חארת אל-דרג'. בהמשך הכניס מפקד חטיבה 11 יהודה רשף את גדוד 54, בפיקודו של צבי לבנון. הגדוד כבש את מוצב אל-קובה. בתום ליל הלחימה הראשון נערכה חטיבה 11 לכיבוש הרצועה.[44]

קודם לכן, לקראת השעה 19:45, ביקש מפקד אוגדה 38 אריאל שרון מגביש שישלח לו גדוד טנקים מחטיבה 200, על מנת שיתקוף את מערך אום-כתף מעורפו. גביש אישר זאת בתחילה, אך משנוכח שהדבר בלתי אפשרי חזר בו. עם זאת, גדוד 94 של חטיבה 200 נשלח לסייע בשעה 23:00, על אף התנגדותו של מפקד החטיבה יששכר שדמי. האוגדה נערכה למתקפת לילית מהחזית ובשעה 22:40 אישר גביש לשרון להתחיל במתקפה, על אף הצעת הרמטכ"ל לדחות את המתקפה. בבוקר שלמחרת שב גדוד 94 לחטיבה 200.[45]

לאחר חצות, אור ליום 6 ביוני, קיבל גביש לרשותו גם את חטיבה 520, בפיקודו של אלחנן סלע. שרון הטיל על ראש מטה אוגדתו, חיים דים, לפנות נתיב באורך של 20 קילומטרים. החטיבה עברה דרכו רק בשעה 06:00 בבוקר וכעבור חמש שעות, בשעה 11:00, עצרה מדרום לג'בל ליבני. בסופו של דבר חסמה אוגדה 38 את ציר ג'בל ליבני – אל-עריש, ובכך ביצעה את משימתה.[46] אוגדה 84 ניהלה קרב הבקעה בציר הצפוני, בעוד חטיבה 11 משלימה את כיבוש הרצועה. אוגדה 38, שכללה את חטיבות 14, 99, 80 וכוחות חי"ר אחרים, כבשה את אום כתף. האוגדה נעה דרומה לעבר קוסיימה. חטיבה 200 ניהלה קרב שריון מוצלח, שלדברי גביש הוכיח לו את הטקטיקה שבה נקטו הוא ופקודיו.[47]

בבוקר אותו היום הותקף מסוק החפ"ק של גביש על ידי שני מטוסי מיג מצריים. טייסי המסוק הורידוהו לגובה אפס ובכך הוא ניצל מפגיעה ישירה.[48]

לאחר שגביש קיים פגישות עם הרמטכ"ל רבין ועם מפקדי האוגדות בחזית הדרום פורסמה בשעה 17:45 פקודת "נחשונים 2", לפיה ימשיך פיקוד הדרום לכבוש את סיני ולהשמיד את הכוחות המצריים עד לקו רומני-ביר גפגפה-גידי-מיתלה וראס ג'ונדי. במקביל לכך ייערך הפיקוד להתקדם לעבר תעלת סואץ. אוגדה 84 קיבלה לאחריותה את ציר ביר חמה-ביר גפגפה, אוגדה 31 את ביר חסנה-מתלה גידי ואוגדה 38 יועדה לציר קוסיימה. בנוסף, הוטל על חיל האוויר ליצור קו הפצצה מרוחק מהכוחות הישראליים, שינוע מערבה עם התקדמותם.[49] מהלכי האוגדות בוצעו בהצלחה רבה.[50]

בהמשך התברר לגביש שאבד הקשר עם חטיבה 520, אולם היא אותרה במתחם שבין אבו עגילה לביר חסנה. בכך נעדרה למעשה החטיבה מסדר הכוחות בפיקוד הדרום ולא השתתפה בקרבות ההבקעה. מפקד החטיבה אלחנן סלע טען שחטיבתו הייתה במרחב בעקבות מידע על התקדמות דיוויזיה 4 המצרית לעבר המתחם, אולם למידע זה לא היה כל אישוש. גביש לא קיבל את גרסתו של סלע והורה למפקד אוגדה 31 אברהם יפה להדיחו מהתפקיד. את מקומו של סלע החליף סגנו יעקב אבן. החטיבה, בפיקודו של אבן, ביצעה את משימותיה כהוגן, חסמה את דרכי המילוט של המצרים לתעלת סואץ ולחמה בקרב שבו הוכרע השריון המצרי.[51]

ביום השלישי למלחמה, 7 ביוני, החל הלחץ המדיני על ישראל להצטבר וגביש האיץ את קצב הלחימה.[52] בבוקר אותו היום כבשה אוגדה 84 את ביר חמה. בשעות הצהריים הגיעה חטיבה 7 לג'בל חותמיה, אולם חצי שעה קודם לכן פקד מפקד האוגדה ישראל טל על חטיבה 60 להתחלף עם חטיבה 7 ולהתקדם לביר תמדה. טל הורה על מתקפה אוגדתית. טנקים מצריים רבים נפגעו, כמו גם הארטילריה. בתום הקרב נערכה חטיבה 7 בג'בל חותמיה.[53]

בצהרי היום הגיעה חטיבה 99, שנפרדה מאוגדה 38, למבואות אל-עריש. אל החטיבה צורף גדוד 9 וחידשה עמו את ההתקפה על אל-עריש. כיבוש העיר הושלם למחרת.[54] בהמשך היום צירף גביש את כוחות חטיבה 8 הנותרים לאוגדה 38.[55]

בלילה שבין 7 ל-8 ביוני תקפו טנקי T-55 של דיוויזיה 4 המצרית גדוד של חטיבה 60 במקום שבו חנתה האחרונה באותה הלילה. לחטיבה נגרמו אבדות קשות. התקפה זו הייתה מפתיעה ויוצאת דופן בשל עוצמתה הרבה. אוגדה 84 שלחה פלוגת צנטוריונים מגדוד 82 של חטיבה 7 כדי לרדוף אחר הטנקים התוקפים. הפלוגה נתקלה בכוח מצרי אחר בעת שניהל קרב השהיה. מפקד הפלוגה שמאי קפלן נהרג עם לוחם נוסף ושני טנקים נפגעו. כוחות אחרים של החטיבה חברו לטנקי חטיבה 60 והמשיכו במרדף. המרדף צלח וכ-50 טנקים הושמדו. באותה העת כבשה האחרונה את ביר גפגפה ונערכה להמשך התקדמות.[56]

בשעה 11:00 אישר המטכ"ל לגביש להגיע עד לתעלת סואץ כל עוד המלחמה ממשיכה. אחר כך אישר גביש לישראל טל להמשיך בתנועה לעבר התעלה. האחרון הורה לחטיבה 7 לתקוף את המתחם המצרי בטסה והקרב הסתיים בשעה 22:00. לאחר כיבוש קנטרה, הגעת כוח גרנית (בפיקודו של ישראל גרנית, שהיווה חלק מאוגדה 84) לתעלת סואץ, תנועתו דרומה וחבירתו לטנקי חטיבה 7, תם חלקה של אוגדה 84 במלחמה. עוד קודם לכן התקדמה גם אוגדה 31 לעבר התעלה. בבוקר 8 ביוני קיבל גביש מידע מודיעיני, לפיו שתי חטיבות מצריות מדיוויזיה 6 נראו בת'מד. לפיכך הורה גביש למפקד אוגדה 38 אריאל שרון להגיע לנח'ל בהקדם האפשרי לפני שהכוח המצרי יצליח לצאת מהכיתור שם. שרון הגיע לעיירה רגעים ספורים לפני החטיבה המצרית (שהייתה בדרכה לתעלה), ויחד עם שני גדודים נוספים (52 ו-63) הצליח להשמידה.[57]

עם כיבוש מפרץ סואץ וחצי האי סיני כולו בצהרי 9 ביוני תמה הלחימה בחזית המצרית במלחמת ששת הימים. בעודו עומד על גדות תעלת סואץ שיגר גביש מברק לרמטכ"ל רבין, בו בישר לו על כיבוש חצי האי סיני.[58]

לאחר המלחמה פיקד על הקמת הביצורים (מעוזים) בסיני.[59]

מלחמת ההתשה

עריכה

ב-1 ביולי, שלושה שבועות בלבד לאחר תום המלחמה, נעשה ניסיון ראשון מצד המצרים לחצות את תעלת סואץ. התקרית נמשכה עד ליום המחרת. בהמשך התרחשו עוד שתי תקריות. באחרונה נהרגו חמישה חיילי צה"ל.[60]

ב-21 באוקטובר טובעה המשחתת אילת.[61] לאור האירוע הציע גביש לשר הביטחון דיין להפגיז את בתי הזיקוק בערי תעלת סואץ ואת מכלי הדלק בסואץ. הוא נענה בחיוב, וכעבור שלושה ימים יושמה הצעתו. בתי הזיקוק והמפעלים באזור ניזוקו קשות וכ-100 מכלי דלק עלו באש. פעולה זו נודעה בשם מבצע אבוקה.[62]

המבצע גרם לשקט יחסי באזור, שנמשך עד ל-8 בספטמבר 1968, אז הפגיזו המצרים לאורך התעלה והרגו עשרה חיילי צה"ל.[63] על אף פקודתו של גביש שלא להגיב על ההפגזה, התעלם מפקד חטיבה 401 אורי בר-און מהפקודה. חודש וחצי לאחר המתקפה עלה ג'יפ של החטיבה על מוקש מצרי. בר-און פרש פלוגת טנקים שתקפה טנקים מצריים במערב תעלת סואץ. המצרים השיבו בהפגזה ארטילרית כבדה. לאור זאת ביקש גביש להדיח את בר-און מתפקידו ונענה בחיוב, אך המהלך בוטל על ידי שר הביטחון.[64]

ב-8 במרץ 1969 פתחו המצרים במתקפה רחבה ואינטנסיבית כנגד כוחות צה"ל בסיני. בעיני רבים, ביניהם גם גביש, מתקפה זו מסמלת את תחילתה של מלחמת ההתשה. למחרת ספג הצבא המצרי מפלה, לאחר שמפקד צבא מצרים עבד אל-מונעם ריאד נהרג מאש צה"ל.[65]

עם התפתחות המלחמה החלה תופעת ה"נמרים", אנשי מילואים שהתנדבו לתגבר את המעוזים. בכל תקופת המלחמה היו כ-20 עד 30 "נמרים" במעוזים,[66] מתוך 70 "נמרים".[67]

סיום שירותו בצה"ל

עריכה

ב-24 בדצמבר 1969 סיים גביש את תפקידו והוחלף על ידי אריאל שרון.[68]

ב-1970 תמך שר הביטחון דיין במינוי גביש לסגן רמטכ"ל וראש אג"ם,[69] אך הממשלה החליטה למנות את דוד אלעזר לתפקיד.[70] הרמטכ"ל חיים בר-לב, שבישר לו על ההחלטה, ביקש מגביש להמשיך את שירותו הסדיר בצה"ל ואף הציע לו את תפקיד ראש אגף כוח האדם (אכ"א). גביש סירב, ובינואר 1970 סיים את שירותו בצה"ל.[71] לאחר סיום שירותו בצה"ל עבר לתפקידי ניהול אזרחיים.

ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים, 8 באוקטובר 1973, גויס למילואים. למחרת, ב-9 באוקטובר, הופרד אזור מרחב שלמה מפיקוד הדרום והפך לפיקוד עצמאי, פיקוד מרש"ל, בפיקודו של גביש. הפיקוד עסק בבלימת ניסיונו של הצבא המצרי להתקדם לכיוון ראס סודר, ובמרדף אחר שלושה גדודי קומנדו מצריים שהונחתו בתחומו.[72]

 
ישעיהו (שייקה) גביש נואם בכינוס יסוד דור ההמשך לפלמ"ח בבית הפלמ"ח בתל אביב, 2010

קריירה אזרחית

עריכה

ב-1970 מונה למנכ"ל "כור מתכת", חטיבת המתכת והפלדה בקונצרן כור[73] וסמנכ"ל כור. באוגוסט 1982 מונה למנכ"ל כור.

גביש תכנן שורת שינויים ארגוניים ב"כור" (דוגמת שילובו בענף הביוטכנולוגיה),[74] אולם כתוצאה מניהול שלא התאים למדיניות הכלכלית הליברלית שהנהיגה הממשלה אשר הפכה את השוק הישראלי לפתוח ותחרותי, כולל הכנסת עובדים בלתי-מאוגדים לעבודה במפעלים מתחרים והורדת מגבלות ייבוא, שהגנו על מפעלי כור, ירדו המכירות של מפעלי כור. הנהלת החברה החליטה להימנע עד כמה שניתן מפיטורי עובדים והעדיפה לשחוק את רווחיותה.[75] בשנת 1988 נקלע התאגיד לפשיטת רגל וגביש התפטר מהתפקיד ומהחברה באותה השנה.[76]

באותה השנה הצטרף לעמותת דור הפלמ"ח, וב-1991 החל לעמוד בראשה, במקומו של נחום שריג.[77] מאוחר יותר היה ממקימי מוזיאון הפלמ"ח בתל אביב.[78]

בשנת 2016 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי, "סדין אדום", בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.[79]

בשנת 2018 הדליק את משואת צה"ל בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל, יחד עם רועי לוי.[80]

בשנת 2019 הוענק לו תואר יקיר העיר רמת השרון.[81]

בשנת 2022 זכה, יחד עם האלוף עמוס חורב, בפרס חיים הרצוג על תרומה ייחודית למדינת ישראל.[82]

חיים אישיים

עריכה
 
אלופי צה"ל בשירות סדיר נושאים את ארונו של גביש בהלווייתו, 2024

גביש נישא לגיטה ב-1949,[83] אותה הכיר ב-1946, בעת ששירת בפלמ"ח. את מוטות חופתם נשאו ארבעה מאלופי צה"ל: יגאל אלון, דן לנר, אסף שמחוני ומולה כהן.[84] גיטה נפטרה ב-2023. לזוג שני בנים: עוזי וגיורא, נכדים ונינים.

ישעיהו גביש נפטר ב-3 באוקטובר 2024, ראש השנה ה'תשפ"ה, בגיל 99,[85] והובא לקבורה בבית הקברות הצבאי קריית שאול.

לקריאה נוספת

עריכה

פרי עטו

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ישעיהו גביש בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ סדין אדום - ספרו של שייקה גביש, ‏12 במרץ 2018
  2. ^ סדין אדום, עמ' 10–11.
  3. ^ סדין אדום, עמ' 11–15.
  4. ^ סדין אדום, עמ' 16.
  5. ^ סדין אדום, עמ' 18.
  6. ^ סדין אדום, עמ' 21–22.
  7. ^ סדין אדום, עמ' 22–23.
  8. ^ סדין אדום, עמ' 26–31.
  9. ^ סדין אדום, עמ' 32–33.
  10. ^ עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול!": נקודת מפנה בתש"ח, אור יהודה: הוצאת דביר, 2013, עמ' 150.
  11. ^ גל פרל, "אין תחליף במלחמה למגע הישיר בין אלוף הפיקוד למפקדי כוחות המשנה שלו", בלוג על הכוונת, 15 בספטמבר 2024.
  12. ^ עמירם אזוב, עמ' 232–236.
  13. ^ דיוויד סלע, קרבות גבורה בימין משה ובטירת צבי, באתר ישראל היום, 16 בפברואר 2018
  14. ^ סדין אדום, עמ' 34.
  15. ^ סדין אדום, עמ' 40–43.
  16. ^ סדין אדום, עמ' 46–49.
  17. ^ ירון דרוקמן, רענן בן צור, הלך לעולמו האלוף במיל' ישעיהו גביש, מפקד פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, באתר ynet, 3 באוקטובר 2024
  18. ^ סדין אדום, עמ' 53.
  19. ^ סדין אדום, עמ' 58.
  20. ^ סדין אדום, עמ' 62.
  21. ^ סדין אדום, עמ' 63–64.
  22. ^ סדין אדום, עמ' 69–71.
  23. ^ סדין אדום, עמ' 85–88.
  24. ^ סדין אדום, עמ' 89.
  25. ^ אלי לנדאו, "נוף" הפיקודים משפיע על דמות מפקדיהם, מעריב, 15 בדצמבר 1965
  26. ^ סדין אדום, עמ' 94–96.
  27. ^ מיכאל בר-זוהר, קיצור תולדות ישראל, ידיעות ספרים, 2018, עמ' 111.
  28. ^ סדין אדום, עמ' 100.
  29. ^ סדין אדום, עמ' 103.
  30. ^ סדין אדום, עמ' 108.
  31. ^ מיכאל בר-זוהר, קיצור תולדות ישראל, ידיעות ספרים, 2018, עמ' 112.
  32. ^ סדין אדום, עמ' 114.
  33. ^ סדין אדום, עמ' 118–119.
  34. ^ סדין אדום, עמ' 129–131.
  35. ^ סדין אדום, עמ' 141.
  36. ^ מאיה פולק, "נשארתי לבד. עצוב לי", באתר ישראל היום, 21 בינואר 2016
  37. ^ סדין אדום, עמ' 154–155.
  38. ^ סדין אדום, עמ' 159.
  39. ^ סדין אדום, עמ' 162.
  40. ^   עופר אדרת, שייקה גביש, אחרון המפקדים הבכירים במלחמת ששת הימים, מת בגיל 99, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2024
  41. ^ סדין אדום, עמ' 173–176.
  42. ^ סדין אדום, עמ' 184.
  43. ^ סדין אדום, עמ' 177.
  44. ^ סדין אדום, עמ' 177–179.
  45. ^ סדין אדום, עמ' 179–181.
  46. ^ סדין אדום, עמ' 182–183.
  47. ^ סדין אדום, עמ' 188–189.
  48. ^ סדין אדום, עמ' 190.
  49. ^ סדין אדום, עמ' 196–198.
  50. ^ סדין אדום, עמ' 200.
  51. ^ סדין אדום, עמ' 200–202.
  52. ^ סדין אדום, עמ' 203.
  53. ^ סדין אדום, עמ' 205.
  54. ^ סדין אדום, עמ' 206.
  55. ^ סדין אדום, עמ' 212.
  56. ^ סדין אדום, עמ' 213–214.
  57. ^ סדין אדום, עמ' 214–218.
  58. ^ סדין אדום, עמ' 220–221.
  59. ^ סדין אדום, עמ' 243–244.
  60. ^ סדין אדום, עמ' 238–239.
  61. ^ משחתת חיל הים 'אילת' טובעה על ידי המצרים מול חוף סיני, דבר, 22 באוקטובר 1967
  62. ^ השמדת בתי הזיקוק בסואץ, באתר הגבורה
  63. ^ עשרה חיילי צה"ל נהרגו ו-18 נפצעו בהתקפת־אש מצרית מתוכננת לאורך התעלה, דבר, 9 בספטמבר 1968
  64. ^ סדין אדום, עמ' 241–242.
  65. ^ סדין אדום, עמ' 247.
  66. ^ סדין אדום, עמ' 250.
  67. ^ עופר דרורי, "נמרים בתעלה", באתר הגבורה, ‏2022
  68. ^ טקסי חילופי המשמרות בפיקודי הדרום והצפון, הצופה, 24 בדצמבר 1969
  69. ^ יעקב בר-און, ‏"לצבא-כיבוש יש השפעות שליליות על כל חברה": בחזרה לראיון עם שייקה גביש, באתר מעריב אונליין, 4 באוקטובר 2024
  70. ^ יעקב ארז ואילן כפיר, שיחות עם משה דיין, הוצאת מעריב, 1981, עמ' 94.
  71. ^ סדין אדום, עמ' 256.
  72. ^ סדין אדום, עמ' 267–268.
  73. ^ סדין אדום, עמ' 259.
  74. ^ דוד ליפקין, גביש מתכנן שינויים ארגוניים בקונצרן "כור", מעריב, 26 באוגוסט 1982
  75. ^ אילן זוברג, קונצרן כור מעדיף פגיעה ברווחיות על פיטורי עובדים במפעליו, מעריב, 18 ביוני 1980
  76. ^ סדין אדום, עמ' 260–261.
  77. ^ סדין אדום, עמ' 270.
  78. ^ הקמת בית הפלמ"ח – העושים במלאכה, באתר הפלמ"ח
  79. ^   שלמה נקדימון, בחזרה לקרב הגדול של מלחמת ששת הימים, באתר הארץ, 4 באפריל 2016
  80. ^ מורן אזולאי, "אלה מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-70", באתר ynet, 8 באפריל 2018
  81. ^ יקירי העיר רמת השרון לשנת 2019
  82. ^ פרס הרצוג לתרומה ייחודית למדינה הוענק לעמוס חורב וישעיהו גביש באתר האוניברסיטה העברית בירושלים
  83. ^   עופר אדרת, גיטה גביש נפטרה, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2023
  84. ^ סדין אדום, עמ' 44.
  85. ^ בגיל 99: הלך לעולמו האלוף במיל' ישעיהו (שייקה) גביש, באתר חדשות 13, 3 באוקטובר 2024
ישעיהו גביש – תבניות ניווט
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ישעיהו_גביש&oldid=40920614"