ישעיה אשר זליג מרגליות

ישעיה אשר זליג מרגליות
לידה	23 באוגוסט 1893
פטירה	15 באפריל 1969 (בגיל 75)
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
השקפה דתית	יהדות

רבי יְשַׁעְיָה אָשֵׁר זֶלִיג (זעליג) מַרְגָּלִיּוֹת (מכונה גם הריא"ז; י"א באלול תרנ"ג, 23 באוגוסט 1893 – כ"ז בניסן תשכ"ט, 15 באפריל 1969) היה תלמיד חכם ירושלמי, מקובל ומחבר ספרים.

ביוגרפיה עריכה

נולד בשנת תרנ"ג בעיר חלם (אז תחת שלטון אוסטרו-הונגרי), למעני רעכיל ור' יעקב צבי מחסידי בעלז^[1]. בשנת 1906 שלח אותו אביו, לאחר שנועץ באדמו"ר מבעלז, לארץ ישראל. בירושלים למד בתלמוד תורה חיי עולם, ובגיל 16 נישא לחנה דבורה. התגורר זמן מה בחברון, ולמד בישיבת תורת אמת של חסידות חב"ד^[2].

באותה תקופה התקרב לרבי אברהם שמחה הורוביץ, האדמו"ר מבארנוב, והיה שליח ציבור בבית מדרשו בשכונת בית ישראל. הוא שימש את הרב מבארנוב עד פטירת האחרון בט"ו באדר א' תרע"ו.

רבו השני היה הרב חיים שאול הכהן דוויק, בישיבתו (ישיבת רחובות הנהר), שבשכונת הבוכרים, למד קבלה. מרגליות הכיר לרבו את הפירוש הקבלי על התורה "היכל ברכה", מאת האדמו"ר מהרי"א ספרין מקומרנא, והוא תכנן להוציאו לאור מחדש, אולם מלחמת העולם הראשונה גדעה את תוכניותיו. בשנת תרפ"ה, בשליחות רבו זה, נסע מרגליות לדמשק והשתטח שם על קבר רבי חיים ויטאל.

בימי מלחמת העולם הראשונה גורש למצרים בידי שלטונות העות'מאנים, יחד עם כל הנתינים הזרים, ושם הצטרף ל"ישיבת ארץ ישראל" באלכסנדריה, בראשותם של רבי מנחם מנדל נאה ובנו הגרא"ח נאה.

בשנת תר"פ (1919) שבו כל הגולים, ובתוכם מרגליות, לירושלים. באותה תקופה התקרב לרבו השלישי רבי שלמה אליעזר אלפנדרי ("הסבא קדישא"). מרגליות קישר בין הרב אלפנדרי לבין רבי חיים אלעזר שפירא ממונקטש^[3]. כן פעל להוציא לאור את תשובותיו של הרב אלפנדרי, ופרסם את תולדותיו בהקדמה לשו"ת.

היה ממייסדי ומראשי ישיבת "דברי חיים" של הרב יעקב הלברשטאם האדמו"ר מטשאקאווא, ולימד בה קבלה^[4]. עמד בקשר הדוק עם החזון איש, והחליף עמו מכתבים. כן התכתב והתיידד עם האדמו"ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים.

מרגליות היה ידוע במלחמתו נגד הראי"ה קוק. בשנת תרצ"ג, במהלך הלווייתו של הרב חיים שאול הכהן דוויק, הפריע לרב קוק להספיד את הנפטר, נאסר בידי משטרת המנדט ושוחרר בערבות^[5]^[6]. כן תקף מרגליות בחריפות קשה את תלמידי וראשי ישיבת חברון, אשר "ייבאו" ארצה לבוש מודרני^[7]. מרגליות שלח אגרת תקיפה אל הרבי מגור "האמרי אמת", בו הוכיח את האדמו"ר על לבושה של אשת אחיו ר' נחמיה, אשר חבשה כובע ולא מטפחת^[8].

נפטר ביום כ"ז בניסן ה'תשכ"ט ונטמן בהר הזיתים.

בתו נישאה לרבי יחיאל פישל אייזנבאך, ראש ישיבת המקובלים שער השמים. בת נוספת נישאה לר' דב (בערל) חנון, חסיד חב"ד. נכדו הוא רבי אברהם שמחה חנון, האדמו"ר מקהל חסידי ירושלים.

מירון והילולת ל"ג בעומר עריכה

מרגליות היה קשור בכל נימי נפשו למירון ולרבי שמעון בר יוחאי, והיה מגיע לקברו מספר פעמים בשנה. את יום ל"ג בעומר חגג כיום טוב, לבוש בשטריימל ובגדים חגיגיים^[9]. אהב את מנהג החלאקה, ובאמצעות מספרי כסף שהיו קשורות לצווארו בשרשרת זהב ביצע את הטקס לאלפי ילדים, תוך כדי שהתזמורת מנגנת את "אושר זעליג'ס ניגען" (ביידיש: ניגונו של אשר זעליג, מוכר כניגון "משה אמת" של חסידי ברסלב). בין הספרים שחיבר, מספר ספרים על רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו.

אידאולוגיה קנאית עריכה

בכתביו ניסה הרב מרגליות להתוות אידאולוגיה לעדה החרדית כולה. עם זאת הוא אינו דמות אופיינית לעדה, ואף נתגלעו חיכוכים בינו לבין אנשים מתוכה^[10].

פרופ' יהודה ליבס מצא במחקריו דמיון בין תורתו של מרגליות לבין דרכה של כת מדבר יהודה, באופן מפתיע. ליבס אינו משווה בין תורת מרגליות לזו של כת מדבר יהודה^{[דרושה הבהרה]}, כהוכחה ליישום רעיונות קודמים במציאות פוליטית מאוחרת, בהתפתחות המסורת היהודית. בין הנקודות אשר מציין ליבס:

חלוקה לישראל ולערב רב – מרגליות מחלק את עם ישראל לשני חלקים - "ישראל" ו"ערב רב", שביניהם הוא מבחין באופן מובהק, בדומה לחלוקה במגילות ים המלח, ל"בני אור" ו"בני חושך". גורלה של היהדות החרדית המתבדלת ("ישראל") – לגן עדן, ולעומתה שאר העם ("ערב רב") – לגיהנום. קריאת שם ישראל על "ערב רב" היא סילוף גמור: "שכל מיני הכתות הם ועוזריהם המה מערב רב, וממצרים באו, ואין להם שום שייכות לעם ישראל"^[11], וכן "אינם מכלל שורש נשמת ישראל"^[12]. גם הכלל "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"^[13] אינו חל עליהם^[14]. מרגליות ציטט את תפילת היעב"ץ, בה כונתה התנועה השבתאית "ערב רב", והשתמש בה כנגד היהדות הלא חרדית של דורו, שלפי שיטתו גם היא נכללת בהגדרה "ערב רב"^[15]. מרגליות סבור גם שדרך התשובה חסומה בפני חלק הארי של העם, ונוקט כלפי כל מי שאינו בן העדה בלשון "אינו חוזר לחזקתו לעולם" או "אין לו תקנה"^[16].
קנאות פסיבית: היבדלות – אליבא דמרגליות, על "ישראל" להיסגר בתוך עצמם, להיבדל מן ה"ערב רב" ולא להשתתף עמם בשום נושא – לא של קדושה ולא של חולין:^[17] אין להעלות אותם לתורה, לאכול ממאכליהם, להינשא עמהם, לסחור עמהם ולדבר בשפתם (עברית). לשיטתו, חייב אדם להתנכר לחלוטין אפילו לבני משפחתו הקרובים, אם הם נמנים עם ה"ערב רב"^[18]; אם אחד מהם רוצה לשוב ולהסתפח ל"ישראל", יש לנהוג בו כגוי שבא להתגייר, ואף על פי שהוא נימול יש לחזור ולהטיף ממנו דם הברית^[19].
קנאות אקטיבית: שנאה – בני ישראל מצווים לשנוא את ה"ערב רב", ואין בכך עבירה כלל^[20]. מצווה גדולה היא לקלל את ה"ערב רב"^[21]. בספרו על תיקון חצות, הוסיף מרגליות תפילה מיוחדת כנגד ה"ערב רב"^[22]. לגישתו מצווה גדולה היא להתבזות ולהתענות מידי ה"ערב רב", וזה בדרגת קידוש השם^[23] כן מצווה להילחם בהם, לריב ולהתקוטט איתם^[24]. האידאולוגיה הקנאית מתייחסת באופן שלילי לדתיים "מתונים" המקרבים את ה"ערב רב" ואינם נוטלים חלק בחובת הריב והקטטה איתם. לדעתם, כל המתחבר ל"ערב רב", שורש נשמתו מהם^[25]. על כן שופכים הדוגלים בה את חמתם על רבני ומנהיגי "המזרחי"; אך יותר מכל כעסם מופנה כלפי אלו הלבושים כחרדים, מתנהגים כמותם, אך משנים ממנהגי אבות^[26].

ספריו עריכה

מרגליות הדפיס כ-30 ספרים. רוב ספריו הם ליקוטים מספרים אחרים בליווי הערותיו, הבהרותיו והסבריו.

קומי רני – ירושלים תרפ"ה^[27]
ביאור השיר בר יוחאי – ירושלים תש"ב. נערך מחדש בשנת 2014 בספר "פניני הריא"ז" מחולק לשלושה חלקים: פשט; סוד המובן לכל אחד; סוד המובן לחכמי הרז^[28]^[29]
כוחו דרבי אלעזר בן רשב"י – ירושלים תש"י
ספר שבחין דרשב"י
מידות רשב"י, כל מאמרי רשב"י מכל התורה כולה, עם מראה הזוהר (חלק א, חלק ב) – הקבלות ממאמרים בזוה"ק למאמרי רשב"י בש"ס (הוא ערך זאת בשבתו תקופות ארוכות - ללא ספרים - בקבר רשב"י שהיה שומם באותן שנים), ירושלים תרצ"ז
אשרי האיש – ירושלים תרפ"ז^[30]
קומי אורי – על ענייני ביאת משיח והגאולה, ירושלים תשל"א
עמודי ארזים – על חובת גידול זקן ונישואים בגיל צעיר^[31]^[32]
אומר קרא – על חשיבות לימוד הקבלה בתקופה לפני הגאולה.
דעת הקדושה – ליקוט מאמרים על ענייני אישות
קונטרס כל הנקרא בשמי – רשימת שמות מלאכים ושמות קדושים
תקון חצות – מסודר לפי סידור הרש"ש ושמות נוספים, ירושלים תרפ"ה
מאמרי רבי אלעזר ברשב"י – ירושלים תרצ"ז-ת"ש
כיסא אליהו הנביא – ענייני ברית מילה, ירושלים תשכ"ג

לקריאה נוספת עריכה

שמעון מרגליות, אזמ"ר בשבחין – תולדות הרב החסיד המקובל ר' ישעיה אשר זעליג מרגליות זצ"ל, ירושלים ה'תשס"ג
מנחם פרידמן, חברה ודת: האורתודוקסיה הלא-ציונית בארץ-ישראל ה'תרע"ח-ה'תרצ"ו 1936-1918, הוצאת יד יצחק בן-צבי 1978

קישורים חיצוניים עריכה

יהודה ליבס, העדה החרדית בירושלים וכת מדבר יהודה, (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, חוברת ג'), האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למדעי הרוח - המכון למדעי היהדות, ה'תשמ"ב.
ישעיה אשר זליג בן יעקב צבי מרגליות (1893-1969), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים עריכה

^ חיים אלעזר שפירא, מסעות ירושלים,
^ שניאור זלמן ברגר, "תורת אמת" נתן לנו, באתר חב"ד אינפו (כתבה סרוקה מגיליון "בית משיח", 790), ‏א' סיון ה'תשע"א
^ מוטי ענברי, אקטיוויזם משיחי בפועלו ובהגותו של הרב חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בין שתי מלחמות עולם, קתדרה 149, תשרי תשע"ד, עמ' 77-104.
^ חגיגת שמחת מצווה בירושלים, הצופה, 14 במאי 1941; ישיבת "דברי חיים" בירושלים, הצופה, 5 ביוני 1942; שמחת-מצווה בישיבת "דברי חיים", הצופה, 10 באוגוסט 1942
^ נפטר רב מקובל, דבר, 4 בינואר 1933.
^ הרב מנחם מנדל פרוש תיאר את האירוע במילים אלה: "כשהתחיל הרב [קוק] להספידו ברחוב יפו, במקום שהיו המון רב מכל הגוונים, לא יכלו לעצור [הקנאים] ברוחם הפראית. בייחוד קנאי מבוהל ידוע [מרגליות], ששירת את הנפטר, התפרץ אל הרב בקריאות של בוז להפריע את הספדו של הרב. וכמובן שנמצאו בין הקהל אלה שלא עמדו מנגד, ואחזו בהפורעים, וסתמו את פיהם והשליכו אותם מחוץ להקהל. אך מהם נמצאו פוחזים שהתחילו בצעקות. והדבר הגיע לידי הכאות משני הצדדים, והיה הכרח להשתמש בשוטרים להשקיט אותם, עד שהרב המשיך בהספדו. התנפלות פומבית וגסה כל כך שעוד לא היה כמוה!" (בתוך החומות, ירושלים תש"ח, עמ' 239).
^ עמודי ארזים, החל מעמ' מה (באריכות רבה)
^ מנשה אונגר, המחלוקת "לשם שמים" בירושלים, הארץ, 26 ביולי 1927.
^ חיים פיקרש, זקני מירון בהילולא, הצופה, 13 במאי 1960.
^ מן ההוי של מאה שערים, המשקיף, 6 במרץ 1941, עמ' 4; השתוללות קנאי "אגודת-ישראל" בירושלים, הארץ, 6 במרץ 1941, עמ' 1; "גוזזי הזקנים" פונים לציבור בכרוזי הסברה, הבוקר, 7 במרץ 1941, עמ' 8.
^ אשרי האיש ס"ה עמוד ב'.
^ אשרי האיש כ"ד עמוד ב'
^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ד, עמוד א'
^ מרגליות, אשרי האיש, דף כ"ה, עמ' א.
^ מרגליות, אשרי האיש, דף ו, עמ' ב.
^ מרגליות, אשרי האיש, דף כג ואילך.
^ מרגליות, אשרי האיש, דף ו.
^ מרגליות, קומי רוני, דף כט, עמ' ב.
^ מרגליות, אשרי האיש, דף עז, עמ' א.
^ מרגליות, אשרי האיש, פרק ו'.
^ מרגליות, אשרי האיש, כא.
^ מרגליות, קומי רוני, כב-כה.
^ מרגליות, אשרי האיש, פרק ד', ביאור השיר ו.
^ מרגליות, אשרי האיש, פרק ז'.
^ מרגליות, קומי רוני, כז, עמ' ב., וכן מעין זה כתב הגר"א בספר קול התור
^ מרגליות, אשרי האיש, כח, כט, מה, מט.
^ ספרו "קומי רני", ירושלים ה'תרפ"ה, באתר היברובוקס.
^ על ידי נכדו יעקב צבי אייזנבך בן הרב יחיאל פישל אייזנבך.
^ ספרו "ביאור השיר בר יוחאי", ירושלים תש"ב, באתר היברובוקס.
^ ספרו "אשרי האיש" בעניין התחברות לרשעים, ירושלים, באתר היברובוקס.
^ ראו בשו"ת יבי"ע אומר ח"ט, יו"ד סי' י' (אות ז' והלאה) תגובתו החריפה של הרב עובדיה יוסף לקונטרס זה.
^ ספרו "עמודי ארזים", ירושלים תרצ"ז, באתר היברובוקס.

[1] חיים אלעזר שפירא, מסעות ירושלים,

[2] שניאור זלמן ברגר, "תורת אמת" נתן לנו, באתר חב"ד אינפו (כתבה סרוקה מגיליון "בית משיח", 790), ‏א' סיון ה'תשע"א

[3] מוטי ענברי, אקטיוויזם משיחי בפועלו ובהגותו של הרב חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בין שתי מלחמות עולם, קתדרה 149, תשרי תשע"ד, עמ' 77-104.

[4] חגיגת שמחת מצווה בירושלים, הצופה, 14 במאי 1941; ישיבת "דברי חיים" בירושלים, הצופה, 5 ביוני 1942; שמחת-מצווה בישיבת "דברי חיים", הצופה, 10 באוגוסט 1942

[5] נפטר רב מקובל, דבר, 4 בינואר 1933.

[6] הרב מנחם מנדל פרוש תיאר את האירוע במילים אלה: "כשהתחיל הרב [קוק] להספידו ברחוב יפו, במקום שהיו המון רב מכל הגוונים, לא יכלו לעצור [הקנאים] ברוחם הפראית. בייחוד קנאי מבוהל ידוע [מרגליות], ששירת את הנפטר, התפרץ אל הרב בקריאות של בוז להפריע את הספדו של הרב. וכמובן שנמצאו בין הקהל אלה שלא עמדו מנגד, ואחזו בהפורעים, וסתמו את פיהם והשליכו אותם מחוץ להקהל. אך מהם נמצאו פוחזים שהתחילו בצעקות. והדבר הגיע לידי הכאות משני הצדדים, והיה הכרח להשתמש בשוטרים להשקיט אותם, עד שהרב המשיך בהספדו. התנפלות פומבית וגסה כל כך שעוד לא היה כמוה!" (בתוך החומות, ירושלים תש"ח, עמ' 239).

[7] עמודי ארזים, החל מעמ' מה (באריכות רבה)

[8] מנשה אונגר, המחלוקת "לשם שמים" בירושלים, הארץ, 26 ביולי 1927.

[9] חיים פיקרש, זקני מירון בהילולא, הצופה, 13 במאי 1960.

[10] מן ההוי של מאה שערים, המשקיף, 6 במרץ 1941, עמ' 4; השתוללות קנאי "אגודת-ישראל" בירושלים, הארץ, 6 במרץ 1941, עמ' 1; "גוזזי הזקנים" פונים לציבור בכרוזי הסברה, הבוקר, 7 במרץ 1941, עמ' 8.

[11] אשרי האיש ס"ה עמוד ב'.

[12] אשרי האיש כ"ד עמוד ב'

[13] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ד, עמוד א'

[14] מרגליות, אשרי האיש, דף כ"ה, עמ' א.

[15] מרגליות, אשרי האיש, דף ו, עמ' ב.

[16] מרגליות, אשרי האיש, דף כג ואילך.

[17] מרגליות, אשרי האיש, דף ו.

[18] מרגליות, קומי רוני, דף כט, עמ' ב.

[19] מרגליות, אשרי האיש, דף עז, עמ' א.

[20] מרגליות, אשרי האיש, פרק ו'.

[21] מרגליות, אשרי האיש, כא.

[22] מרגליות, קומי רוני, כב-כה.

[23] מרגליות, אשרי האיש, פרק ד', ביאור השיר ו.

[24] מרגליות, אשרי האיש, פרק ז'.

[25] מרגליות, קומי רוני, כז, עמ' ב., וכן מעין זה כתב הגר"א בספר קול התור

[26] מרגליות, אשרי האיש, כח, כט, מה, מט.

[27] ספרו "קומי רני", ירושלים ה'תרפ"ה, באתר היברובוקס.

[28] על ידי נכדו יעקב צבי אייזנבך בן הרב יחיאל פישל אייזנבך.

[29] ספרו "ביאור השיר בר יוחאי", ירושלים תש"ב, באתר היברובוקס.

[30] ספרו "אשרי האיש" בעניין התחברות לרשעים, ירושלים, באתר היברובוקס.

[31] ראו בשו"ת יבי"ע אומר ח"ט, יו"ד סי' י' (אות ז' והלאה) תגובתו החריפה של הרב עובדיה יוסף לקונטרס זה.

[32] ספרו "עמודי ארזים", ירושלים תרצ"ז, באתר היברובוקס.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]