כאפייה
כאפייה (באנגלית: Keffiyeh) (בערבית: كُوفِيَّة, תעתיק מדויק: כּוּפִיַּה, מן כופה שבעיראק); נקראת גם "חַטַּה" (בערבית: حَطَّة) היא כיסוי ראש מסורתי באזור המזרח התיכון, אשר נפוץ בעיקר בירדן, בעיראק, בחצי האי ערב ובסיני, במדינות הערביות והמוסלמיות באזור המפרץ הפרסי כולל איראן, ובקרב הפלסטינים והבדואים. הוא עשוי בדרך כלל מכותנה או מפשתן. הכאפייה מלופפת סביב הראש באופנים שונים, בעיקר כדי לספק הגנה מפני חשיפה לשמש. באזורים מדבריים הכאפייה גם יעילה במיוחד משום שהיא מספקת הגנה על אזור הפה והעיניים מאבק ומחול. משום כך, הכאפייה נפוצה בעיקר באזורי אקלים מדברי.
הכאפייה מוצמדת לראש באמצעות פתיל בצורת טבעת (בדרך כלל מחבל כותנה) הנקרא "עִקַאל" בערבית, או "עָקָל" בעברית. מידת העיטור של העקל (כמו גם השימוש בעקל כפול ואף משולש) משמשת לראיה למעמדו של החובש.
צבעי הכאפייה, הדוגמה שעליה וקיום שנצים מעידים לרוב על שיוך שבטי או מדיני. בירדן, למשל, נפוצות כאפיות בצבע אדום על בד לבן, באיחוד האמירויות הערביות נפוצות הכאפיות הלבנות ללא צבע בולט אחר ואילו בשטחי הרשות הפלסטינית - בשחור על בד לבן.
כאפייה לבנה עם עקל וסמל צה"ל הייתה חלק ממדי א' של חיילים דרוזים ובדואים בצבא ההגנה לישראל בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל (ראה תמונה בגלריה).
מקור
עריכההמקור וההיסטוריה של הכאפייה עדיין בסימני שאלה. עם זאת ישנם דיווחים שהכאפייה מקורה בציוויליזציה המסופוטמית לפני האסלאם, והיא נלבשה על ידי כוהנים בבליים לפני כ-5,000 שנה.[1]
הכאפיה, הידועה בשמות שונים כמו כופיה במצרים, ע֫'וּתְרַה (غترة) בערב הסעודית ושֶׁמַ֫אע' (شماغ) בעיראק, הייתה חלק מהתרבות המזרח תיכונית במשך מאות שנים. היא שימשה את עובדי הכפר ושבטים נוודים כדי להגן על עצמם מפני השמש וסופות החול בעת עבודה בחוץ. המילה "כאפיה" מקושרת לעיר כופה בעיראק, וישנם דיווחים היסטוריים המקשרים את הכאפיה לקרבות בקרבת כופה במאה השביעית, שבהם כוחות ערביים השתמשו בה כדי לזהות אחד את השני במהלך הקרב.[1]
בעבר, גאוגרפיה ומעמד חברתי היו קשורים לכיסויי ראש, ומכאן תפקידה של הכאפייה בסימן המעמד החברתי. כיסויי הראש ציינו אם הגברים הם תושבי ערים, כפריים או בדואים, והצביעו על השתייכותם הדתית ומעמדם הסוציו-אקונומי. הכאפייה הייתה סמן של מעמד נמוך, והבדילה בין הפלח - האיכר - לבין האפנדי - אנשי המעמד הבינוני המשכילים של העיירה, שלבשו תרבוש או פז בצבע אדום.[2]
דימויי כאפייה באמנות ובאופנה הישראליים
עריכהדימויי הכאפייה מופיעים באמנות ובאופנה הישראליים ואצל אמנים רבים, כגון ציבי גבע,[3] שאף צייר סדרה של כאפיות.[4]
בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, יצרה האופנאית רוז'י בן יוסף סדרת שמלות עשויות מבד כאפייה. ב-2008 השיקה חברת קסטרו הישראלית סדרה של צעיפים שנראו ככאפיות.[5]
גלריה
עריכה-
יהודים בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני חובשים כאפייה -
קצינים דרוזים בצה"ל חובשים כאפייה, בשנת 1949 -
יאסר ערפאת נהג לחבוש כאפיית רשת שחורה, כשהיא תלויה על כתפו הימנית -
צעירים בדואים בבאר שבע, 1960 -
סלמאן, מלך ערב הסעודית חבוש בכאפייה -
אישה עטופה בכאפיית רשת שחורה -
.jpg)
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
איל שגיא ביזאוי, מירי רגב, בואי תִלמדי כמה דברים על הכאפייה, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2014- איתי יעקב, הכאפייה היא שלנו? הפריט הטעון במזרח התיכון חוזר לאופנה בישראל, באתר Xnet, 25 ביוני 2015
- חיכמה - בית הספר ללימודי המזרח התיכון, כאפייה או כופייה? אדומה או שחורה?
- ד"ר ירון פרידמן, על הכאפייה, סמל הערביות, והקשר לסוגיה הפלסטינית, באתר זמן ישראל, 28 בספטמבר 2021
- שיר אהרון ברם, יהודים עם כאפייה? סיפורו של כיסוי ראש שהפך לסמל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2022איתי יעקב, האם המפגינים הפרו-פלסטיניים מודעים למשמעות הכאפייה? מאחורי הסמל, באתר ynet, 13 בנובמבר 2023
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Sitti Zulaihah, Keffiyeh trend on social media as a form of solidarity for Palestine, Digital Theory, Culture & Society 1(2), 2023, עמ' 135-144
- ^ Joseph Donica, Chapter 9 Head Coverings, Arab Identity, and New Materialism, All Things Arabia Chapter 9, 2020, עמ' 163–176
- ^ הילה שקולניק-ברנר, מאחורי הסורגים של ציבי גבע, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2008
- ^ מוניקה לביא, דברים שרואים מכאן, רשום ברשת, דימויי סריג בציור הישראלי, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2002, עמ' 23, מסת"ב 965-7230-01-2. (בעברית, אנגלית)
- ^ איתי יעקב, הכאפייה היא שלנו? הפריט הטעון במזרח התיכון חוזר לאופנה בישראל, באתר Xnet, 25 ביוני 2015