כופר (הלכה)
בהלכה, כופר הוא חיוב כספי המוטל על אדם ששור מועד שבבעלותו הרג אדם. שור מועד הוא שור שכבר הרג שלושה אנשים קודם לכן.
מלבד חיוב כופר מוטל על הבעלים, השור מתחייב סקילה, מיד בפעם הראשונה שהרג. בתלמוד העלו כמה אפשריות לכך שישנו מקרה של מועד שהורג, כגון במקרה שברח מבית בעליו ולכך לא נהרג לאחר הפעם הראשונה.
מקור עריכה
דין כופר נזכר בתורה בפרשת משפטים: ”וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה: הַשּׁוֹר יִסָּקֵל, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו: וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-יוּשַׁת עָלָיו” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוקים כ"ט–ל').
על אף שפסוק כתוב שבעל השור חייב מיתה ”השור יסקל וגם בעליו יומת”, חז"ל במסכת בבא קמא סבורים שהכוונה לתשלום כופר, המופיע בפסוק הסמוך ("אם כופר יושת עליו").
חז"ל מנמקים את דעתם, שלא ייתכן להרוג אדם על הריגת שורו, בהסתמך על דרשה אחרת המופיע במסכת סנהדרין שאדם חייב מיתה רק על מעשה רציחה שנעשה על ידו, אך לא ברציחת שעל ידי שורו. כופר זה הוא כעין פדיון נפש לחיוב מיתה בידי שמים הראויה לו מחמת שפשע ולא שמר את השור.
כאמור חיוב זה הוא בשור מועד בלבד, אך בשור הוא תם, אין בעליו מתחייבים בתשלום, כפי שמסיים הפסוק”וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי”[1].
במקרה של שור שהרג עבד כנעני, בעל השור ההורג צריך לשלם 30 שקלים לאדון העבד: ”אִם-עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר, אוֹ אָמָה: כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל”[2].
מהות התשלום עריכה
בתלמוד[3] נחלקו תנאים במשמעות דברי הפסוק ”וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ”:
- תנא קמא סבור כי הכוונה לפדיון נפשו של הנרצח, ויש לשום כמה היה שווה, וזהו סכום הכופר שישלם.
- לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, הכוונה היא לפדיון נפשו של הרוצח, וישלם כפי שוויו.
הכופר מוגדר בהלכה כקנס ולכן אם בעל השור יודה על רציחת שורו הוא יפטר מתשלום כדין כל מודה בקנס שפטור.
שור הנסקל עריכה
ערך מורחב – שור הנסקל
מלבד חיוב כופר על בעל השור, חייבה התורה את בית הדין לסקול שור שהרג אדם. בניגוד לחיוב כופר שחיובו הוא רק בשור המועד שהרג. חיוב סקילה הוא אף על שור תם שהרג אדם. בתלמוד נאמרו כמה מקרים בהם אין השור מתחייב סקילה, כגון שלא התכוון להרוג, או 'שור האצטדין' - שור של מחלמת שוורים, שכיון שאינו נוגח מעצמו אלא מחמת שלמדהו ליגח, אינו מתחייב בסקילה.