כיבושי יוסטיניאנוס
כיבושי יוסטיניאנוס היו אוסף של מלחמות ומערכות שניהל הקיסר יוסטיניאנוס הראשון במאה השישית לספירה, במטרה לכבוש מחדש שטחים שהשתייכו לאימפריה הרומית המערבית בטרם עליית הממלכות הברבריות. במהלך המלחמות האלו כבשו הכוחות הביזנטיים תחת הגנרל בליסאריוס אזורים נרחבים בצפון אפריקה, באיטליה ואף בספרד של ימינו. לאורך שש-עשרה שנות לחימה העיר רומא, הבירה המקורית של האימפריה, נכבשה חמש פעמים[1]. אך היקף הכיבושים הנרחב עלה במחיר יקר לאימפריה הביזנטית, שלא יכלה לעמוד במחיר החזקת השליטה הצבאית בשטחים האלו לאורך זמן[2].
רקע עריכה
לאחר חלוקת האימפריה הרומית למזרח ולמערב בשנת 395, החלה האימפריה הרומית המערבית להתפורר. לאורך המאה החמישית לספירה, נדידת העמים הביאה להקמתן של ממלכות ברבריות בשטחים המערביים. האימפריה המערבית התפרקה סופית עם הדחתו של הקיסר האחרון בשנת 476 בידי אודואקר האוסטרוגותי. החל משלב זה נותר רק הקיסר הרומי המזרחי בקונסטנטינופוליס, אך למרות היריבות עם הממלכות הברבריות, הוא עדיין הוכר כקיסר הרומי הלגיטימי, שמתיימר לשלוט באויקומנה - בעולם התרבותי[3]. אך גם אם הממלכות הברבריות הכירו בעליונותו עליהן, הן לא העלו לו מיסים כפי שהיו עושות לו היו נותרות תחת השלטון הרומי.
חרף עליונותו של הקיסר המזרחי על השליטים הברבריים, יוסטיניאנוס לא ויתר על האפשרות להשיב לאימפריה את הטריטוריות שאבדו לה, ובמיוחד את העיר רומא עצמה.
המלחמה בוונדלים עריכה
ההזדמנות שלה חיכה יוסטיניאנוס לצאת לכיבושים הופיעה בשנת 530, לאחר הפיכה כנגד השליט הוונדלי הילדריך. הפלתו בידי גלימר, שנטה יותר לנצרות האריאנית לעומת הילדריך (שהפסיק את רדיפת הקתולים בארצו) סיפקה תירוץ לפלישה מצד הקיסר. בשנת 533, לאחר שנחתם הסכם שלום מול האימפריה הסאסאנית, הצי הביזנטי יצא לדרך ועצר באי סיציליה שהיה תחת שליטת האוסטרוגותים. שם גילה בליסאריוס, המצביא הביזנטי, שהוונדלים אינם מצפים כלל להתקפה. לאורך מסעו של הצי הביזנטי על חופי אפריקה לעבר קרתגו, בליסאריוס אסר על ביזה ומיקד את הצבא בתקיפת הכוחות שנגדו בלבד. גלימר, אכן מופתע מהופעת הצבא בשעריו, שלח את כוחותיו בניסיון לאגף את הצבא הביזנטי. אך בליסאריוס ניצח את צבאותיו באוסף של מערכות ממוקדות והכניע את העיר[4].
הצי יצא לעיר קרתגו עצמה, והתושבים הברברים שלחו אליהם נציגים להישבע אמונים ליוסטיניאנוס. ב-17 בספטמבר הצבא הביזנטי בראשות בליסאריוס נכנס בשערי העיר. גלימר חזר ואסף את כוחותיו מחוץ לקרתגו למשך כשלושה חודשים, אך לבסוף הובס בקרב וברח עם שארית אנשיו, מותיר מאחור את כל אוצרותיהם של הוונדלים במחנה הנטוש. הלוחמים הביזנטים בזזו את האוצר הזה מיד עם הגעתם למחנה. גלימר הובא לקונסטנטינופוליס וקיבל חנינה ואדמות בגלטיה מיוסטיניאנוס[5].
המלחמות באיטליה עריכה
היעד הבא של יוסטיניאנוס – והיה זה יעדו המרכזי – היה העיר רומא. הייתה זו בירתה העתיקה של האימפריה, והעובדה שיוסטיניאנוס הזדהה כקיסר הרומי מבלי להחזיק בעיר הביכה אותו[6]. בשנת 534, תירוץ דומה לזה שהביא את הביזנטים לאפריקה אירע באיטליה האוסטרוגותית: הפיכה שארגן המלך תיאודהאד כנגד השליטה העוצרת אמלסינתה (Amalasuintha). וכך בשנת 535 הגיעו לאיטליה הכוחות הביזנטים בראשות בליסאריוס. אך לעומת אפריקה שנפלה במהירות יחסית, הערים האיטלקיות הראו נאמנות מפתיעה לגותים. התושבים לא ששו להצטרף ולחסות שוב תחת שלטונו של הקיסר הרומי – שלטון שהתאפיין במלחמות אזרחים ומרידות לקראת נפילת האימפריה המערבית, לעומת השקט היחסי שאפיין את חצי המאה תחת אודואקר ותיאודוריך[7].
למרות ההתנגדות כבשו הביזנטים שטחים רבים בדרום איטליה ואת העיר רומא עצמה, אך במחיר כבד לאוכלוסייה המקומית. נזק רב נגרם לתשתיות העיר רומא ולאקוודוקטים. המלחמות באיטליה נמשכו כשש-עשרה שנים ובמהלכן החליפה העיר ידיים לא פחות מחמש פעמים. כאשר הלומברדים פלשו לשטחי איטליה המפוררת בשנת 568, כבר לא נותרו בחצי האי כוחות מאורגנים שיוכלו להם[8].
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Marion Kruise, The Politics of Roman Memory: From the Fall of the Western Empire to the Age of Justinian, p.148
- ^ Walter Pohl, Justinian and the Barbarian Kingdoms, in The Cambridge Companion to the Age of Justinian, p.448-449
- ^ J. A. S. Evans, The Age of Justinian: The Circumstances of Imperial Power, p.49
- ^ Evans, p.75-76
- ^ Evans, p.76-78
- ^ Kruise, p.149
- ^ Pohl, p. 457
- ^ Pohl, p.463-464