כיס פלוג'ה

כיס פלוג'ה היה מובלעת אויב ובה אלפי חיילים של הצבא המצרי, אשר הייתה נתונה תחת מצור של צה"ל במהלך מלחמת העצמאות בתחומי העיירה הערבית אל-פאלוג'ה, סמוך לצומת פלוגות וקריית גת של ימינו. המצור שנמשך קרוב לארבעה חודשים וחצי היווה מנוף לחץ חשוב של ישראל להביא את מצרים לחתום עמה על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות.

תוכן עניינים

תולדות הכיסעריכה

היוצרות הכיסעריכה

 
קולונל סייד טהא, מפקד החטיבה המצרית הרביעית ב"כיס פלוג'ה" בדרך למשא ומתן על כניעה. משמאל - ירוחם כהן, שלישו של יגאל אלון

צבא מצרים שנכנס לארץ ישראל בתחילת מלחמת העצמאות, התפצל לשני ראשים: כח עיקרי לאורך החוף דרך עזה שהגיע עד גשר עד הלום וכח משני שנכנס מזרחה והתמקם בפאלוג'ה. במהלך החודשים ממאי עד אוקטובר היו היישובים היהודיים בנגב שמדרום לקו אשקלון-פאלוג'ה מעבר לקו המצרי. אולם גם קוי האספקה של המצרים היו ארוכים ושבירים[1]. במבצע יואב, שהתקיים בין 15-22 באוקטובר 1948, כבשו כוחות צה"ל שטחים נרחבים בנגב ופרצו את הדרך לבאר שבע. בעקבות כיבוש משלטי הצומת, כאוכבה וחוליקאת נשארה בריגדה מצרית, החטיבה הרביעית בפיקודו של הקולונל הסודני סייד טהא שכונה הנמר הסודני, נצורה באזור קטן, סביב הכפר פאלוג'ה ומצודת עיראק סווידאן. לאחר תום המבצע המשיך צה"ל לפעול כדי להדק את הכיתור סביב כיס פלוג'ה. נעשו מספר ניסיונות לכבוש את משטרת בית ג'וברין כדי למנוע מעבר בין הכוחות המצריים בהר חברון וכיס פלוג'ה. שני הניסיונות הראשונים שנעשו על ידי גדוד 52 של חטיבת גבעתי נכשלו, אולם ניסיון שלישי, שנעשה על ידי גדוד 89 של חטיבה 8 ב-27 באוקטובר 1948, הצליח ובעקבות זאת נכנסו כוחות צה"ל לדווימה וניקו את האזור בין בית ג'וברין להרטוב[2].

בצה"ל העריכו שבעקבות הכיתור של כיס פלוג'ה המצרים במקום ייכנעו[3]. ההערכה התחזקה כאשר ב-27 באוקטובר, בעקבות כיבוש בית חנון וניתוק קוי האספקה לעיקר הכח המצרי באזור בין אשדוד למג'דל, נסוג עיקר הכח המצרי חזרה לרצועת עזה. ההערכה הייתה שכניעת המצרים בכיס פלוג'ה קרובה שכן מצבם קשה מזה של הכח באשדוד[4].

אולם משהכניעה בוששה, כבש צה"ל את משטרת עיראק סווידאן ב-9 בנובמבר 1948 והשטח שנותר בידי המצרים באזור אל-פאלוג'ה הצטמצם. בישראל דווח על חיילים מצריים שברחו מהכיס והגיעו אל קוי צה"ל כדי להיכנע. מעריב יצא בכותרת "כיס פאלוג'ה מתחסל"[5]. בשלב זה שלח מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, את שלישו, ירוחם כהן, ליצור קשר עם מפקדת ה"כיס". בבוקר ה-10 בנובמבר 1948, הוסע כהן במכונית משוריינת מצוידת בדגלים לבנים ובמגבירי קול כשהוא משמיע קריאות באנגלית ובערבית שרצונו להיפגש עם קצין מצרי. מעמדות המצרים יצאו שלושה קצינים שאחד הציג את עצמו כגמאל עבד אל נאצר, שליש הגדוד ה-6. כהן הציע להם לקיים פגישה בין מפקד החטיבה המצרית הנצורה ומפקד הכוחות הישראלים.

לאחר קבלת האישור מהמפקדה המצרית ברפיח סוכם כי הפגישה תיערך ביום ה-11 בנובמבר 1948 בקיבוץ גת הסמוך ל"כיס". יגאל אלון ביקש שהפגישה תיערך בערבית אבל סייד טהא התעקש על אנגלית. בפגישה החמיא יגאל אלון לסייד טהא על כושר הלחימה של חייליו, תיאר לו את מצבו הנואש והציע לו כניעה תוך כבוד צבאי והערכה מלאה עם אפשרות של חזרה מהירה הביתה, וזאת כדי לחסוך דם משני הצדדים וכי בנסיבות מיוחדות על המפקד במקום לקבל אחריות על החלטות כמו שעשה פרידריך פאולוס בקרב סטלינגרד. סייד טהא הודה כי מצבו קשה אולם עליו להציל את כבודו של הצבא המצרי ולכן הוא יילחם עד הכדור האחרון ועד האיש האחרון אלא אם יקבל פקודה אחרת ממשלתו. המשא ומתן נכשל.

 
קצין ישראלי צופה ממצודת עיראק סווידאן בפינוי הכוח המצרי מכיס פלוג'ה
 
סייד טהא מנהל משא ומתן על פינוי ה"כיס". מימין - יצחק רבין (27 בפברואר 1949)

לאחר כישלון המשא ומתן קיבלו הכוחות הצרים על ה"כיס" הוראה להפעיל "מצור פעיל", דהיינו לפתוח באש על המצרים בכל זמן שהדבר אפשרי על ידי סיורים אלימים וצליפות. המצרים השיבו באש ובאחת התקריות נפצע קשה אורי אבנרי. כוחות צה"ל פעלו להדק את המצור ולמנוע הגעת שיירות אספקה אל החיילים הנצורים. להערכת ישראל היא הצליחה לגלות את רוב השיירות[6].

משא ומתןעריכה

בחסותו של הגנרל ריילי התקיים משא ומתן בין ישראל למצרים על המצב בנגב. המצרים שטענו שפעילות צה"ל במבצע יואב הייתה בניגוד להחלטת האו"ם, דרשו את פירוז האזור ומתן אפשרות להעברה חופשית של אספקה לכיס. ישראל סירבה לכך בכל תוקף, ודרשה את כניעת המצרים. בחלוף הימים בחודש נובמבר התגמשה ישראל, וביקשה את כניעתם של הקצינים והסמלים בלבד, ומאוחר יותר אף ניאותה לנסיגת הכוחות המצריים ללא כניעה. אולם המצרים סירבו להצעות אלה[7]. ב-1 בדצמבר, בחסות האו"ם, יצאה לכיס שיירת אספקה מצרית מעזה[8]. לאחר שישראל גילתה תחמושת בשיירה היא סירבה לאשר שיירות נוספות לכיס[9]. ראלף באנץ' ביקש לחקור כיצד אישר האו"ם שיירה שהובילה תחמושת[10].

מבצע חיסולעריכה

  ערך מורחב – מבצע חיסול

ב-16 בדצמבר 1948 הוחלפה חטיבת גבעתי שצרה על כיס פלוג'ה בחטיבת אלכסנדרוני על מנת לאפשר לחטיבת גבעתי להשתתף במבצע חורב. על פי התוכנית הראשונית של מבצע חורב, חטיבת אלכסנדרוני הייתה אמורה להסתפק במצור בלבד. אולם בעת ביקור של דוד בן-גוריון בחזית, ב-24 בדצמבר 1948, הוא הנחה לתקוף ולחסל את הכיס, על מנת לפנות את החטיבה המרותקת למצור על פלוג'ה למשימות אחרות. הנחייתו של בן-גוריון התקבלה ללא התנגדות מצד יגאל ידין ויגאל אלון, והוראות נתנו לביצוע מבצע חיסול אשר התקיים ב-28 בדצמבר 1948 והסתיים בכישלון ובמותם של 87 חיילים, לאחר שפלוגה ג', גדוד 33 של אלכסנדרוני כותרה וחוסלה[11].[12]

פינוי הכיסעריכה

קיומו של כיס פלוג'ה היה הסיבה העיקרית לכך שהמצרים הגיעו לדיוני שביתת הנשק. הנושא הראשון שהעלו המצרים בשיחות, היה פינוי כיס פלוג'ה. ישראל סירבה לדרישה זאת ודרשה שכיס פלוג'ה יפונה רק עם חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים. במהלך השיחות הכין ריילי הסכם לפינוי כיס פלוג'ה בחמישה ימים, החל מ-23 בינואר 1949 ובלחצו חתמו נציגי ישראל ברודוס על ההסכם. אולם דוד בן-גוריון ומשה שרת דחו את ההסכם והסכימו רק לפינוי הפצועים והעברת מזון ותרופות אל הכיס[13]. הסכם שביתת הנשק נחתם ב־24 בפברואר 1949, ובעקבותיו פינו המצרים את הכיס ב-27 בפברואר 1949.

מצב הנצוריםעריכה

המצור הביא את החיילים למחסור במזון, ויטמינים, תרופות, ביגוד חם וחלקי חילוף לנשק. ניסיונות להבריח לנצורים אספקה בשיירות ליליות מעזה וחברון סוכלו ברובם. להערכת ישראל החיילים המצרים נזונו משעורה ומזון לעופות וסבלו ממחלות הנגרמות מהעדר ויטמינים[14]. ישראל אישרה לאנשי הצלב האדום להעביר אספקה רפואית לכיס, אולם העריכה שמצבם קשה ביותר[15]. בעיתונות הישראלית התפרסם שהמצרים היו נכנעים אילולא מספר קצינים גרמנים המכריחים אותם שלא להיכנע[16].

תוכניות הערבים לחילוץעריכה

מבצע דמשק היה מבצע צבאי שתוכנן ב-10 בנובמבר 1948 על ידי ראשי המטות הצבאיים של כוחות הפלישה הערביים לארץ ישראל במטרה לחלץ את החטיבה המצרית שכותרה על ידי צה"ל בכיס פאלוג'ה.

לפי התוכנית היה על כוחות ירדניים ועיראקיים לתקוף את קווי צה"ל באזור בית גוברין, וכאשר אלה יהיו מרותקים ללחימה, תשמיד החטיבה המצרית המכותרת את התותחים הכבדים ואת העמדות המבוצרות של צה"ל באזור פאלוג'ה. לאחר מכן תסתנן החטיבה בדרך הידועה לרב-סרן הבריטי לוקיט, ששירת בלגיון הירדני, ושעליו הוטל לחמוק בעוד מועד אל כיס פאלוג'ה כדי לשמש מורה דרך לנצורים.

המבצע נכנס לשלבי הכנה מעשיים, אולם אז העלה מפקד כיס פאלוג'ה התנגדות לרעיון בנימוקים שונים. הוא טען כי נסיגת ארבעת אלפים חיילים מכיס פאלוג'ה דרך קווי היהודים יש בה סכנת השמדה; כי פיצוץ התותחים יעורר את תשומת לבם של היהודים; וכי מסע נסיגה ארוך של כארבעים וחמישה קילומטרים הוא מאמץ קשה מדי לחייליו העייפים והם לא יעמדו בו.

לאור התנגדותו של המפקד המצרי, גורש לוקיט מכיס פאלוג'ה. יחד איתו יצא גם קצין מצרי, שהיה עם לוקיט בדעה אחת וחלק על מפקדו. אור ל-24 בנובמבר הצליח הקצין המצרי להחדיר לכיס פאלוג'ה שיירה גדולה שהכילה רבבות כדורים ופגזים, מצרכי מזון ותרופות. כך הוכיח כי ניתן להסתנן דרך קווי צה"ל. אולם באותו היום עצמו גילו כוחות צה"ל את עקבות השיירה (שכללה, בין היתר, עשרות גמלים) ואת מסלולה. בצה"ל הניחו כי אנשי השיירה יחזרו על מעשה ההסתננות בלילה הבא והכינו מארב. ואכן, שיירה נוספת שעברה במקום נפגעה קשה מתקיפת המארב, והיא נאלצה לסגת. כך טורפדה תוכנית המבצע עוד לפני שיצאה לפועל.

תודעהעריכה

עוד בזמן המצור על הכיס, ביטא דוד בן-גוריון ביומנו הערכה וכבוד כלפי העמידה של הנצורים. ב-6 בינואר 1949 כתב ביומנו: "המצרים למדו להילחם - גם התקווה להפסקת אש מעודדת אותם לעמידה עקשנית. פלוג'ה נהפכה לתל־חי מצרי".[17] יגאל אלון כתב: "עמידת המצרים ב'כיס פלוג'ה', ראויה להיחשב כגילוי מזהיר בהתגוננות המצרים... עקשנותם של המצרים ועמידתם במצור ממושך הן לכבוד ליחידה ולמפקדה הסודאני האמיץ".[18]

הקרב בכיס פלוג'ה נחשב לאחד משני הקרבות היחידים במלחמת העצמאות בהם הערבים שמרו על כבודם. מגיני הכיס, בהם גמאל עבד אל נאצר, הפכו גיבורים לאומיים. הנצורים בכיס פלוג'ה חזרו הביתה עם מרירות רבה על ההנהגה שלהם שלא דאגה להם ולא שחררה אותם. זו נחשבת לאחת הסיבות למרד הקצינים שהדיחה את פארוק הראשון ב-1952.[19] בעת מלחמת עיראק ב-2003, הוזכרה עמידתם האיתנה של המצרים בכיס פלוג'ה בהקבלה להתקוממות העיראקית בפלוג'ה שבעיראק נגד כוחות ארצות הברית.[20]

לקריאה נוספתעריכה

  • אברהם אילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, (הוצאת מערכות, 1963).
  • ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך, (הוצאת עמיקם, 1969).
  • אלעד בן דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, (מכון בן-גוריון לחקר ישראל הציונות)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מ. גונן, התהיה גם דרך נסיגה למצרים?, מעריב, 14 באוקטובר 1948
  2. ^ David Tal, War in Palestine, 1948, Routledge, 2004, page 393
  3. ^ בן פלר, החזית המצרית מתמוטטת, מעריב, 20 באוקטובר 1948
  4. ^ המצרים נכנעו מאשדוד עד מגדל, מעריב, 28 באוקטובר 1948
  5. ^ כיס פאלוג'ה מתחסל, מעריב, 11 בנובמבר 1948
  6. ^ הפסקת האש בתקפה; שקט בחזיתות, דבר, 9 בינואר 1949
  7. ^ בן פלר, נציגי ישראל דחו תביעות המצרים, מעריב, 25 בנובמבר 1948
  8. ^ השיירה לפאלוג'ה יצאה הבוקר, מעריב, 1 בדצמבר 1948
  9. ^ גילוי הנשק בשיירת פאלוג'ה, מעריב, 3 בדצמבר 1948
  10. ^ באנץ' חוקר את מפקחיו, מעריב, 7 בדצמבר 1948
  11. ^ Anita Shapira, Evelyn Abel, Yigal Allon, native son, University of Pennsylvania Press, 2008, page 268
  12. ^ את סיפורה של פלוגה ג', שהייתה פלוגה דתית, תיעדה אביטל רייכנר בסרט "פלוגת האלוקים".
  13. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמוד 449
  14. ^ פרשת פאלוג'ה, דבר, 20 בינואר 1949
  15. ^ פאלוג'ה - הכיס האחרון, מעריב, 12 בנובמבר 1948
  16. ^ מצב המצרים בפאלוג'ה בכל רע, מעריב, 8 בדצמבר 1948
  17. ^ דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, ג', 6.1.1949, עמ' 931.
  18. ^ יגאל אלון, מערכות פלמ"ח : מגמות ומעש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו, עמ' 278.
  19. ^ Kenneth M. Pollack, Arabs at war, page 27
  20. ^ Carol Brightman, Total insecurity, Verso, 2004, page 233