פתיחת התפריט הראשי

כלי טיס בלתי מאוישים בישראל

כלי טיס בלתי מאוישים (כט"במים) מיוצרים באופן נרחב בישראל, ומשרתים בצבאה.

מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 נחשבת מדינת ישראל כמובילה עולמית בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים, וב-2013 הייתה ליצואנית הכטב"מים הגדולה בעולם, עם מכירות של כ-4.62 מיליארד דולר בשמונה השנים האחרונות.[1]

הסיבות להצלחתה של ישראל בתחום זה:

  • חוסר אמון של מדינות אחרות בנושא זה, שנחשב קרוב יותר לעולם החובבני של טיסנאות ולא לעולם הצבאי.
  • אמינות נמוכה באותן שנים של המערכות הקריטיות של כלי טיס בלתי מאוישים, כמו מנועים, מערכות בקרה ועוד.[דרושה הבהרה]
  • התמקדות המעצמות (ארצות הברית וברית המועצות), וכן מדינות מובילות נוספות בתחום הנדסת אווירונאוטיקה (כמו צרפת ובריטניה) בתחומים שקשורים יותר למרוץ החימוש של המלחמה הקרה.
  • מחסור בתקציבים במדינת ישראל לפיתוח כלי טיס מאוישים, כפי שבא לידי ביטוי בסגירת פרויקט הלביא.

תוכן עניינים

יצרני כטב"מיםעריכה

בישראל פועלים יצרנים אחדים של כטב"מים, שהעיקריים שבהם:

 
סיכת "מפעיל כטב"ם" בחיל האוויר הישראלי
 
כטב"ם הרמס 450 תוצרת "חץ הכסף", חברה בת של אלביט מערכות, בשירות משמר הגבול של ארצות הברית

שימוש בצה"לעריכה

שימוש מוקדםעריכה

את רעיון המזל"ט הגה אל אליס, מהנדס אלקטרוניקה שעלה מארצות הברית ונתקבל לעבודה בתעשייה האווירית (אליס גם השתתף במלחמת העצמאות כמתנדב מח"ל). אליס עבד בחברה לבניית מטוסים ללא טייס לפני שעלה מארצות הברית. לאחר מלחמת יום הכיפורים חשב אליס שניתן לבנות מטוס ללא טייס, שהוא קטן ואיטי יחסית, טס במהירות של כ-100 קמ"ש, ומאפשר לא רק צילומים של תמונות בודדות אלא צילום וידאו בזמן אמת של שדה הקרב. עד אז למטוסים ללא טייס לא הייתה יכולת כזאת. אליס סיפר על הרעיון למהנדס יהודה מנור, בוגר קורס הטיס הראשון של חיל האויר, שהציע לעזור. השניים החליטו לבנות את המזל"ט בעצמם, כפיתוח של טיסן, ונעזרו בשני טייסים מומחים לבניית טיסנים והטסתם אלוף-משנה עזרא דותן ושלמה ברק. הארבעה הקימו חברה למימוש הרעיון ובנו את המזל"ט בזמנם הפנוי. בניית המזל"ט הראשון נמשכה כחצי שנה והוא היה מוכן לטיסת ניסוי ב-1974. המזל"ט היה בנוי מעץ בלזה ויריעות פלסטיק, יכול היה לטוס בגובה קילומטר, במהירות של כ-100 קמ"ש 60) קשר) ולמרחק של עד כ-50 קילומטר. הוא צויד במצלמת טלוויזיה קטנה ששידרה תמונות למקלט טלוויזיה. טיסות הניסוי בוצעו בהצלחה במחנה סירקין[2].

אל אליס פנה לאל שווימר, מנכ"ל התעשייה האווירית, אך הוא דחה את הרעיון כלא כלכלי מאחר שדובר על מכירת המזל"ט במחיר נמוך. אליס ששירת עם שווימר במח"ל במלחמת העצמאות, זעם על תגובתו הפוגעת של חברו, פרש מתע"א ופנה לעקיבא מאיר מחברת תדיראן, שגם נחך בטיסת הניסוי הראשונה, לצורך קידום הנושא[2]. תדיראן הסכימה לרכוש את זכויות הפיתוח והייצור של המזל"ט תמורת ארבעה אחוז ממחזור המכירות בסוף שנת 1974. אולם במשך השנים הראשונות לא נמכר המזל"ט ואל אליס חזר לארצות הברית. רק ב-1978 נקלט לראשונה המזל"ט מתוצרת תדיראן, המסטיף, בחיל האוויר וקיבל את הכינוי "סייר". המסטיף יצא מהשירות בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20[2].

ב-1979 נקלט ה"זהבן", הופעלו באופן נרחב במלחמת לבנון, ואף נרשמה לזכות הטייסת הפלה של מטוס מיג 21 סורי שהתרסק לאחר שניסה ללא הצלחה ליירט את הכלי. ב-1992 נכנס לשירות הכטב"ם הישראלי סרצ'ר שזכה לכינוי "חוגלה" וב-1998 דור ההמשך שלו בכינוי "כוכב לבן".

עם תחילת הפיתוח של נושא המזל"ט בתדיראן, הורה סמנכ"ל התעשייה האווירית לשיווק משה קרת לחטיבת הנדסה לפתח את המזל"ט הראשון בשיתוף בין חטיבת הנדסה וחטיבת מטוסים, באחריותו של ראש המינהל, רפי לאופרט, ובניהולו של המהנדס ר. רפפורט. בשנת 1979 הציגה תעשייה האווירית את נושא השבחת מטוסי הקרב בסלון האווירי בפריס ואת התמונות של המזל"ט הראשון מתוצרתה, בשנות ה-80 איחדו תדיראן והתעשייה האווירית את עסקי המזל"טים. תדיראן התמקדה בתחום התקשורת בין הקרון והמזל"ט על פי ההנחיות שקבלה מתע"א.

צה"ל נמנע מלרכוש מזל"טים עקב וויכוח בין חיל המודעין וחיל האוויר, לגבי מי יהיה אחראי לתפעול של המזל"ט, וכן העדפת התצ"א ופיענוחם על צילומי "טלוויזיה" של המזל"ט לפי מקורות בכירים בחיל האוויר.

המזל"ט המבצעי הראשון נמכר למדינה זרה, ותופעל בהצלחה מרבית על ידי לקוח זה בסיוע של צוות מתע"א הן בהדרכה והן בתפעול מבצעי באוגוסט בשנת 1981. (הסיוע שניתן ללקוח גרם לסערה בכנסת עקב תלונתו של אחד מאנשי הצוות שסבל מהלם קרב ביום הכיפורים ולא מצא זאת לנכון לסייע ללקוח גם בתחום המבצעי). ההצלחה בפעילות בשטח הייתה הטריגר ששכנע את צה"ל להתחיל לרכוש את המזל"ט מתע"א.

ההצלחה של המזל"ט בפעילות מבצעית גררה בעקבותיה הזמנה רחבת ממדים של הלקוח הנ"ל מתע"א לתוכנית השבחה של מטוסי הקרב שלו, על כל דגמיהם וכן סימולטור לאימון טייסי קרב במטוסים המושבחים, הסימולטור שהוזמן דמה בעיקרון לתצוגה שהייתה בסלון פריס שנתיים קודם, ונמכרה ללקוח אחר ביבשת אחרת.

המצוין בהמשך עד סוף פיסקה זו, אינו תואם כלל וכלל את המציאות או את לו"ז שהיו בפועל. במהלך ביקורו של שבתאי בריל, קצין בחיל המודיעין, בארצות הברית, עלה על דעתו לצייד טיסני צעצוע מונחי רדיו במצלמות לצרכים צבאיים. הוא שכנע את רמ"ח איסוף, אברהם ארנן, להקצות 1,000 דולר לניסוי. בכסף נרכשו שלשה טיסנים וחמישה מנועים והותקנה מצלמה מדגם פשוט בגחונו של הטיסן. הניסוי הראשון נערך בכפר סירקין והוכתר כהצלחה.

בהמשך בוצעו ניסויים מבצעיים בטיסנים אלו בצה"ל, לראשונה ב-1969, על ידי אגף המודיעין לצילום מוצבים מצריים וירדניים במהלך מלחמת ההתשה. המטיס הפעיל את הכלי ממגדל שהוקם בסמוך לאתר ההטסה, ופיקח על הכלי באמצעות משקפת. התמונות שהתקבלו היו באיכות טובה, וסימנו את המשך הדרך.

בעקבות הצלחת הניסוי הוקמה יחידה קבועה במחלקת האיסוף להפעלת הכלים, נרכשו טיסנים משוכללים ועל המזל"טים הותקנה מצלמת טלוויזיה. הוקם מפעל לפיתוח וייצור מזל"טים, בבעלות משותפת של התעשייה האווירית ותדיראן. בשנת 2000 הועברה פעילות הכטב"מים של אגף המודיעין לחיל האוויר.[3]

חיל האוויר הישראלי החל לקלוט לשורותיו מל"טים לצורכי מודיעין בעקבות האיום הגובר של טילי קרקע-אוויר והפלת מטוסי F-4 פנטום בשלהי מלחמת ההתשה. הדגמים הראשונים שהופעלו היו "פיירבי" מתוצרת חברת טלדיין-ראיין האמריקאית, שעברו התאמה לצורכי צה"ל וקיבלו את הכינוי "מב"ט (מטוס בלי טיס)". אחריהם נרכשו מל"טים מדגם צ'אקר מתוצרת חברת נורתרופ, שייעודם המקורי היה כמטרות אימונים, בצה"ל קיבלו את הכינוי "תלם" ושימשו להטעות את סוללות טילי הנ"מ. אחד מהמל"טים הנ"ל נפל בשלמותו בעת גיחת צילום במצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים והוצג לראווה במוזיאון השלל המצרי. התלם שימש את צה"ל גם במלחמת לבנון הראשונה במבצע ערצב 19 ויצא משימוש ב-1990.

לוחמה בטרור ושימוש מודרניעריכה

ב-1992 נעשה לראשונה שימוש בכטב"ם במסגרת סיכול ממוקד, כאשר מפעילי טייסת 200 עקבו אחר שיירה בה נסע מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי וסימנו את המטרה לקראת תקיפת מסוקי חיל האוויר. במבצע ענבי זעם החלו הכטב"מים לסמן לראשונה מטרות בלייזר עבור פצצות מונחות שהוטלו על ידי מטוסי חיל האוויר.[4]

צה"ל עושה שימוש נרחב ביותר בכטב"מים במסגרת הלחימה בארגוני הטרור: הכטב"ם מספק תמונת וידאו איכותית ומדויקת, בזמן אמת, שמסייעת לכוחות הלוחמים ולאנשי המודיעין. היתרון העיקרי של הכטב"ם הוא עובדת היותו בלתי מאויש (אין סכנה לאובדן חיי הטייס), ומידותיו הקטנות מקשות על הפגיעה בו. עוד יתרון משמעותי הוא שכטב"ם הרבה יותר זול ממטוס, הן בעלויות הבנייה והכשרת הצוות והן בתפעול השוטף.

הכטב"מים הישראליים הופעלו באופן אינטנסיבי במהלך האינתיפאדה השנייה ולקחו חלק ניכר בפעילות האווירית של ישראל, בעיקר במודיעין קרבי - איתור מטרות לכוחות התוקפים, ריגול ותצפית. לכטב"מים היה חלק חשוב מאוד בביצוע הסיכולים הממוקדים[5] ונוכחותם המתמדת מעל שמי רצועת עזה גרמה לפחד רב בקרב ארגוני הטרור. הגידול בפעילות חייב הכנסה למערך של כטב"מים מדגמים מתקדמים יותר ולשירות הוכנס הכטב"ם הישראלי הרון 1 תחת הכינוי "שובל".

המפעילים בחיל האוויר הישראלי הם לרוב פורשי קורס טיס בעלי ותק בקורס של שנה לפחות (לאחר טיסות "צ'ק קרב" בסיום שלב "בסיסי") והם מתחייבים מראש למספר שנות שירות קבע בחיל האוויר. מתוך ראיית העתיד, פעל חיל האוויר לקידום מעמדם של מפעילי הכטב"ם בשנים האחרונות, ותנאי השירות שלהם הושוו לאלה של טייסי המטוסים המאוישים.

בשנים האחרונות, היקף הפעילות המבצעית של מפעילי הכטב"ם, גדל פי עשרה בהשוואה להיקף הפעילות של טייסי המטוסים המאוישים, במיוחד במסגרת המלחמה בטרור ברצועת עזה ובמקומות אחרים. על פי פרסומים בעיתונות, חיסולם של מנהיגי החמאס אחמד יאסין, ועבד אל-עזיז אל-רנתיסי (שניהם ב-2004), וכן פעולות דומות רבות נוספות, בוצעו בסיוע כלי טיס בלתי מאויש של חיל האוויר.[6]

לאחר מלחמת לבנון השנייה הופיעו בעיתונות ניתוחים מפורטים בדבר יכולת התקיפה של הכטב"מים הישראליים, מיקום טייסת כטב"ם-התקיפה בבסיס חיל האוויר בפלמחים, שיקוליו של צה"ל בהמשך האיפול בנושא ופרטים אחרים הנתונים כיום תחת איפול צה"לי. לטענת מקורות אלו הכטב"ם הישראלי הרמס 450 חמוש בטילים מסוג הלפייר ומשמש ככטב"ם תקיפה.[7] נטען כי כטב"מים אלו משמשים גם לחיסול פעילי טרור פלסטינים במסגרת מדיניות ה"סיכולים הממוקדים".[8]

כמו כן דווח בחודש אוגוסט 2006 כי חיל האוויר הישראלי הפעיל כטב"ם תקיפה (UCAV) חדש, הגדול פי 4 מההרון 1, בשם "איתן", בעל יכולת תקיפה מן האוויר והשמדת טילים בליסטיים בשלב ההאצה. האיתן שייך למשפחת כטב"מים המשמשים "שכבה גבוהה" למשימות שהייה ארוכה. אלו פלטפורמות חדשות שיחליפו בשנים הבאות את המטוסים המאוישים במגוון משימות, בהן תצפית וסיור. ככלי טיס רב משימתי הוא אמון על איסוף מודיעין כללי, סימון מטרות נקודתיות לצורך תקיפה של כלי אחר, צילום מטרות מטווחים רחוקים ומשימות רבות אחרות המבוצעות כיום על ידי מטוסים מאוישים. הכטב"מים מהסוג של האיתן מסוגלים לשהות באוויר מעל ליממה וכך להשלים את משימתם מבלי שמתעורר צורך להחזירם לקרקע לצורך תדלוק וכו'. כמו כן, משמש האיתן את חיל האוויר במגוון רחב של מטרות וצפוי להוסיף ליכולות הכטב"מים הקיימים ונמצאים בשירות מבצעי בצה"ל.[9]

בינואר 2011 אמר האלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר, ש-25% מטיסות החיל נעשות בכטב"מים.[10]

חיל התותחנים הישראלי מפעיל אף הוא מערך כטב"מים, החל מ"רוכב שמיים", מיני-כטב"ם טקטי שמשמש את הדרג הגדודי, יחידת זיק המפעילה כטב"מים מסוג הרמס 450 בדרג האוגדתי והפיקודי, ופיתוח של כטב"מים למערך השנ"י (שכבה נמוכה יבשתית) שישמשו את הדרג החטיבתי.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה