כלל שיא-סוף

על פי כלל שיא-סוף אנו שופטים את חוויות העבר שלנו כמעט אך ורק בהתאם לאיך שהרגשנו בשיאן (נעים או גרוע) וביחס לשאלה כיצד הן הסתיימו. מידע אחר אינו הולך לאיבוד, אך הוא אינו נמצא בשימוש. גורמים שאינם באים לידי ביטוי הם, בין השאר, עד כמה החוויה הייתה נעימה בממוצע ומה היה משך החוויה.

דניאל כהנמן ועמיתיו ערכו ניסוי ובו בחנו את הכלל על קבוצת נבדקים שעברה בדיקת קולונוסקופיה. בדיקה זו הסבה כאב רב לעוברים אותה והכאב מגיע לשיאו בשלב האחרון של הבדיקה. הנבדקים שהמכשור הושאר בגופם למשך דקה נוספת לאחר סיום הבדיקה דיווחו על חוויה קשה פחות לעומת אלו ששוחררו מיד בסיום הבדיקה. במחקר המשך שנערך לאחר מכן התגלה כי בקרב נבדקים שהמכשור הושאר בגופם פרק זמן נוסף, כך שהחוויה נתפסה אצלם כקשה פחות, נמצא שיעור גבוה יותר של נבדקים שהגיעו לבדיקת קולונוסקופיה נוספת, כאשר התעורר צורך לקיימה.

כהנמן טען שכלל זה קשור להיוריסטיקת הייצוגיות.

ראו גם

• רגשות וזיכרון
• הטיה קוגניטיבית