פתיחת התפריט הראשי

כל לא ידענא פשיעותא היא

במשפט העברי, כל לא ידענא פשיעותא היאארמית: כל איני יודע - פשיעה היא) הוא עיקרון הקובע כי שומר פיקדון ששכח היכן הניח את הפיקדון - נחשב כפושע ולא כשוגג, ועל כן הוא מחויב לשלם את שווי הפיקדון גם אם היה שומר חינם, זאת מאחר שהיה מוטל עליו לתת את דעתו ולזכור.

כל לא ידענא פשיעותא היא
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ה, עמוד א'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מקור הדיןעריכה

מקור הדברים בסוגיה בתלמוד הבבלי[1] הדנה במקרה בו הפקיד אדם תכשיטים ביד חברו, ושומר הפיקדון שכח היכן הניחם. רב נחמן פסק על פי כלל זה שעל שומר הפיקדון לשלם את שוויו מאחר שפשע בשמירתו. דין זה נתקבל להלכה בדברי הרמב"ם:

המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות, ואמר לו תן לי פקדוני, ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה, או באי זה מקום קברתי הכספים, המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד

משנה תורה‫ - הלכות שאלה ופקדון פרק ד' הלכה ז'

בנוסף לחיוב בעבור הפיקדון שאבד, השומר אינו יכול לבקש זמן נוסף כדי לחפש אחר הפיקדון, והוא מחויב לשלם מיד עם התביעה (אם יימצא הפיקדון בעתיד, עליו להחזירו לבעליו ולקבל תמורתו את הסכום ששילם).

השוואה לדינים הלכתיים אחריםעריכה

יש מהאחרונים שהקשו על סתירה לכאורה בין ההתייחסות לשכחה כפשיעה במקרה זה, מול מקרים אחרים בהלכה בהם שכחה נחשבת כשגגה או כאונס, לדוגמה, לגבי נזקי אדם[2], לגבי שבועת ביטוי[3], ולגבי עירוב תבשילין[4] (במקרה אחר, דווקא מתייחסים לשכחה שמנעה הנחת עירוב תבשילין כאל פשיעה[5]).

בשו"ת נחפה בכסף[6] ביאר באופן פשוט שחמורים דיני ממונות מאיסורים, משום שקבלת השמירה על הפיקדון היא על דעת שלא יבא לידי שכחת המקום בו הטמין את הפקדון ולכן השכחה היא פשיעה. עקרון זה משתמע גם מלשון המאירי שכתב: שכל שהשליך פקדונו אחרי גוו כל כך עד ששכח אין לך פשיעה גדולה מזו, שאין לך מקום המשתמר שלא יהא צריך לנתינת לב עליו תמיד. וכן כתב הריטב"א[7], ששומר הפיקדון היה מחויב להניחו במקום שיוכל לקחתו ממנו כשיתבענו ממנו.

בספר אמרי שפר הסיק מדין זה שאם השכחה לא הייתה נוגעת לעצם השמירה, לדוגמה שומר ששכח למכור את החמץ שהופקד אצלו קודם הפסח - פטור, משום שעצם השמירה הייתה כראוי, רק שכחה מלמכור גרמה לדבר לאבד את ערכו, אך לא היה זה פשיעה בטיב השמירה, כאמור.

‫זמן הפשיעהעריכה

רבי עקיבא איגר[8] הסתפק ממתי מתחילה הפשיעה, אם משעה שנמסר ליד השומר, דבר שלכאורה לא ייתכן משום שעדיין לא פשע[דרושה הבהרה], וייתכן, הוא אומר, שבזמן שהניחו במקום שיוכל להיות שישכח את מקומו נחשב מעשה כזה שכתוצאה ממנו עלול לקרות נזק, כפשיעה ולמרות שהנזק עדיין לא נגרם. אך האור שמח[9] הסיק אחרת שאין כל פשיעה בזמן ההנחה, אז נהג כשורה, אלא בשעת השכחה, וזהו שומר שפשע וחייב.


הערות שולייםעריכה

  1. ^ ‫מסכת בבא מציעא דף לה, א, וכן בדף מב, א.‬
  2. ^ נפסק שאם הייתה מונחת אבן בחיקו של אדם ולא הכיר בה וכאשר עמד נפלה ופגעה באדם אחר, האדם חייב בתשלומי נזק, (היות שאדם מועד לעולם), אולם לעניין תשלומי צער ריפוי שבת ובושת פטור, מאחר שאין חייבים עליהם אלא במזיד ולא בשוגג, הרי ששכחה נחשבת לשגגה ולא למזיד (‫תלמוד בבלי בבא קמא דף כו, א.)
  3. ^ בדברי התלמוד מובא (‫שבועות דף כו, א) כי הנשבע בדבר נכונות טענה מסוימת היות שהיה משוכנע באמיתותה - אינו מתחייב משום שבועת שקר, לדוגמה שני תלמידים החולקים בדבר דעת רבם, ונשבעו כל אחד על אמיתות דעתו.
  4. ^ בדברי התלמוד מובא (‫ביצה דף טז, ב.) כי בפעם ראשונה שאדם שכח מלערב הוא יכול להסתמך על עירוב תבשילין שהניח רב העיר לטובת אלו ששכחו לערב, ורק אם שכח בפעם שנייה הוא נחשב לפושע, ואינו יכול להסתמך עוד על עירוב זה.)
  5. ^ ביצה טו‫,‬ ב‫.‬
  6. ^ ‫חו"מ סימן כג.‬
  7. ^ החדשים, ב"מ שם הובא בשיטמ"ק.
  8. ^ ‫ספר הזיכרון 'וזאת ליהודה' הגהות רע"א ב"מ דל"ה‬.
  9. ^ ‫שו"ת אור שמח ח"ב סי' ט"ו בעניין הנ"ל.‬