הכנס הפמיניסטי העשירי בגבעת חביבה, 1994

הכנס הפמיניסטי העשירי, שהתקיים בין ה-16–18 ביוני 1994 בגבעת חביבה, נחשב לאירוע מכונן המסמן את הולדתו של הפמיניזם המזרחי בישראל.

רקע

בשנות השמונים והתשעים המוקדמות, נעשו ניסיונות להעלות את הפמיניזם המזרחי על סדר היום הפמיניסטי בישראל, במטרה להנכיח את מכלול הנושאים הקשורים לחוויית החיים הייחודית של נשים לא לבנות. טענתן של הפמיניסטיות המזרחיות הייתה, כי הפמיניזם הישראלי, המתיימר לייצג את כלל הנשים, מייצג למעשה רק אינטרסים של נשים אשכנזיות ממעמד סוציו אקונומי גבוה, ומתעלם מהבעיות הייחודיות לנשים מזרחיות. עוד טענו הפמיניסטיות המזרחיות, כי הן סובלות מדיכוי ואפליה מהפמיניסטיות הלבנות במהלך פעילותן בתנועה הפמיניסטית. הפמיניסטיות המזרחיות דרשו הכרה באפליה ממנה הן סובלות על רקע אתני ומעמדי הן בתוך התנועה הפמיניסטית והן מחוצה לה, ניסוח סדר יום פמיניסטי חדש הכולל את הצרכים והאינטרסים של נשים מזרחיות, וכן חלוקה שוויונית של המשאבים, השליטה על קבלת ההחלטות ומוקדי הייצוג בתנועה הפמיניסטית, בה יש לפמיניסטיות האשכנזיות הגמוניה בלעדית.

מהלך הכנס

לאחר שכשלו ניסיונותיהן של הפמיניסטיות המזרחיות להעלות את הנושא המזרחי לסדר היום בכנסים ובפעילות פמיניסטיות שונות, יזמו קבוצת נשים מזרחיות, ביניהן אלה שוחט, תקווה לוי, מירה אליעזר, הנרייט דהאן-כלב, נטע עמר, ויקי שירן ואחרות את העלאת הנושא בכנס הפמיניסטי העשירי שהתקיים בגבעת חביבה בשנת 1994. הפעם, הן בחרו בדרך בה לא יתאפשרו שוב התעלמות מהנושא ודחיקתו מהדיון, גם במחיר עימות גלוי עם הפמיניסטיות האשכנזיות, דבר שנמנעו לעשות עד אז. הפמיניסטיות המזרחיות נקטו בפעולת מחאה זועמת, והתפרצו לבמה במהלך הדיון בערב האידאולוגי, תוך האשמתן של הפמיניסטיות האשכנזיות בגזענות, דיכוי והדרה כלפיהן ותיאור חוויותיהן כמזרחיות בארץ. בין היתר, סיפרו המזרחיות כיצד נלקחו מהן עם הגיען לארץ שמותיהן לטובת שמות ישראלים, על היחס המשפיל והגזענות שהייתה ועודנה מנת חלקן בארץ, יחס שהוביל אותן להתכחש לתרבותן הערבית ולשפת ארץ המוצא שלהן, על מנת להשתלב ולהתערות בחברה הישראלית. הדיון הסוער שהתפתח בכנס בעקבות פעולת הפמיניסטיות המזרחיות, אשר התנהל בטונים גבוהים ובזעם, קטע את הדיון המקורי אשר תוכנן לערב זה, והפך למאבק גלוי בין המשתתפות, שנחלקו לשתי קבוצות, על פי עמדותיהן בנושא המזרחי. האשכנזיות, כיחידות וכנציגות ארגונים כ"שדולת הנשים" ו"קול האישה" דחו בתוקף את הטענות כי הן שותפות לדיכוי הפמיניסטיות המזרחיות, וטענו כי הנושא העדתי אינו רלוונטי לפמיניזם וכי אבד עליו הכלח. מנגד, המזרחיות האשימו אותן בהשתקה, ובעיוורון להצטלבות הזהות המגדרית, האתנית והמעמדית של נשים מזרחיות ודרשו את ההכרה של האשכנזיות כי גם המאבק המזרחי והאתני משפיע על חיי הנשים ויש לשלבו לאלתר במאבק הפמיניסטי הישראלי.

השלכות מאורעות הכנס על המאבק הפמיניסטי המזרחי

לאחר מאורעות הכנס, וסירובן של הפמיניסטיות האשכנזיות להכיר בדרישותיהן של הפמיניסטיות המזרחיות, חשו חלק מן המזרחיות כי לא נותרה להן ברירה אלא להתפצל מהתנועה הפמיניסטית ולפעול בנפרד. הן ארגנו כנס פמיניסטי מזרחי ראשון, אשר התקיים ב 1996, ועסק בהיסטוריה של הדיכוי המזרחי בישראל, מילדותן ועד לכנס הפמיניסטי האחרון. המשמעויות החברתיות והפוליטיות של העיסוק בדיכוי, באפליה ובהשפלה שהיו ועודן מנת חלקן של המזרחיות פתחו את הצוהר להתפתחות התודעה הפמיניסטית המזרחית בקרב מזרחיות רבות. בשלב השני, לאחר ניסוחו של סדר יום פמיניסטי מזרחי כקבוצה נבדלת, פנו המזרחיות לפעולה בערוצים הפמיניסטיים הכללים, ולפעילות עצמאית בזירות שונות, כדוגמת הארגון הפמיניסטי "אחותי - למען נשים בישראל", אשר נוסד בשנת 2000 ופועל לאור עקרונות הפמיניזם המזרחי.

לקריאה נוספת

• הנרייט דהאן כלב, "פמיניזם בין מזרחיות לאשכנזיות", בתוך: רוזן גיא (עורך) מין מגדר פוליטיקה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 217–266.

קישורים חיצוניים

• אתר תנועת אחותי - למען נשים בישראל