כרונוגרפיה (תאופאנס המודה)

הכרונוגרפיהיוונית: Χρονογραφία) היא חיבור היסטורי שנכתב על ידי הנזיר וההיסטוריון הביזנטי תאופאנס המודה בין השנים 811–815, המתעד בסדר כרונולוגי את קורות האימפריה הרומית (ובהמשך, הביזנטית) ושכנותיה בין השנים 284–813. החיבור מהווה המשך והשלמה לכרוניקה ההיסטורית הידועה בשם "תמצית הכרונוגרפיה" (ביוונית: Ἐκλογὴ Χρονογραφίας) של הנזיר גאורגיוס סינקלוס, חברו הקרוב של תאופאנס המודה. ה"כרונוגרפיה" מהווה אחד מן המקורות החשובים ביותר לתולדות האימפריה הביזנטית מראשית המאה ה-7 ועד ראשית המאה ה-9 לספירה, והיא כוללת את התיעוד המקיף והשלם בנמצא לראשיתו וחלקו הראשון של ה"איקונוקלאזם" – המאבק בשימוש הדתי באיקונות (ביוונית: Εικονομαχία, ידוע גם כ"משבר האיקונוקלאזם") בין השנים 726–787. על אף ביקורת במחקר על אמינותה ההיסטורית, הכרונוגרפיה הייתה ועודנה בעלת השפעה מכרעת על תפישתה ומחקרה של תקופת המעבר בין העת העתיקה לימי הביניים באימפריה הרומית המזרחית.

איקונה של תאופאנס המודה

נסיבות כתיבת הכרונוגרפיה ומסירתה עריכה

על פי ההקדמה של תאופאנס, נתבקש זה על ידי חברו הקרוב גאורגיוס (הידוע בשם ׳סינקלוס׳, על שם תואר כנסייתי שנשא) ערב מותו להשלים את הכרוניקה המונומנטלית שלו, אשר נועדה לתעד את קורות העולם מראשית הבריאה, אך הספיק לכתוב רק עד שנת עלייתו של הקיסר דיוקלטיאנוס לשלטון (284 לסה״נ).[1] תחת ידו של תאופאנס, הושלמה הכרונוגרפיה עד פרישתו של הקיסר מיכאל הראשון רנגבה מן הקיסרות, בשנת 813.[2] מסינקלוס אנו למדים כי כתיבת הכרונוגרפיה שלו החלה בשנת 807/8 וכי הוא הספיק לכתוב כמחציתה עד שנת 809/10, כך שיש מקום לשער שתאופאנס החל לכתוב את השלמתו סביב שנת 811/12.[3] היות שהקיסר לאון החמישי, שפצח בסבב חדש של איקונוקלאזם בשנת 815 (אשר נמשך עד שנת 842), מוצג על ידי תאופאנס האיקונופיל באור חיובי,[4] ניתן לקבוע שנה זו כ-Terminus Post Quem של הכרונוגרפיה (התאריך המאוחר האפשרי לכתיבתה).

על אף השלמתה סמוך לשנת 815, הכרונוגרפיה לא פורסמה ברבים ככל הנראה עד לאחר שנת 842, היא שנת התבוסה הסופית של הסיעה האיקונוקלאסטית וסופו של מאבק האיקונוקלאזם באימפריה.[5] לאחר פרסומה זכתה הכרונוגרפיה לתפוצה נרחבת, דבר הנלמד בין השאר מציטוטים רבים של הטקסט בכתבים מאוחרים.[6] עם זאת, עקב השימוש הנרחב השתבש הטקסט המקורי באופן משמעותי לאורך המאה התשיעית והעשירית, כך שמעט כתבי יד שלמים ובאיכות טובה נשתמרו בידינו.[3] על מנת לשחזר את הנוסח המקורי של הכרונוגרפיה, חוקרים נאלצו להסתמך על תרגום לטיני מן המאה ה-9 של אנסטסיוס ביבליותקריוס (אנ'), שהסתמך על כתבי יד יווניים באיכות גבוהה שלא נשתמרו. בסך הכל קיימים כיום פחות מעשרים כתבי יד (כולל תרגומו של אנסטסיוס) של הכרונוגרפיה, כאשר רובם מצויים באוסף הוותיקן או באוסף הספרייה הלאומית של צרפת.[7]

מאפיינים מרכזיים של הכרונוגרפיה עריכה

אחידותה ועקביותה של הכרונוגרפיה עריכה

 
הדף הפותח של הכרונוגרפיה בכתב יד Vat.gr.155 (המאה ה-10). ניתן לראות בבירור בראש הדף את הרובריקות המפורסמות, כאשר רק זו של הפטריארך של קונסטנטינופול חסרה.

בראשית הכרונוגרפיה מצהיר תאופאנס: ״לא הוספתי דבר מעצמי, אלא [רק] בחרתי מכתבי ההיסטוריונים והסופרים העתיקים וקבעתי במקומם הנכון את אירועי כל שנה ושנה, מסודרים ללא בלבול״.[8] רוצה לומר, הכרונוגרפיה אינה יצירה אחידה מבחינה לשונית ונושאית, אלא אוסף ערוך של מספר רב של מקורות. היות שלא נשתמרו בידינו, זהותם של רבים מהמקורות עליהם הסתמך תאופאנס (וסינקלוס) נותרים בגדר השערה. עם זאת, מניתוח לשוני והצלבה עם מקורות אחרים ניתן לשחזר, ולו באופן חלקי, חלק מן המקורות עליהם מבוססת הכרונוגרפיה. מבין המקורות המזוהים ניתן למנות את "תקציר תולדות רומא" (ברוויאריום) של אוטרופיוס, "מלחמות הפרסים" ו"מלחמות הוונדלים" של פרוקופיוס, ההיסטוריות של תאופליקטוס סימוקאטה ותאודורוס לקטור (אנ'), הכרוניקה של יואנס מאנטיוכיה והפואמות של גאורגיוס מפסידיה. באופן רחב יותר, ניתן לשער כי תאופאנס הסתמך על כרוניקה של תולדות העיר אלכסנדריה, מקור שמוצאו סורי-מזרחי, ומקורות מעטים ממערב אירופה (בעיקר מסביבת כס האפיפיורות ברומא).[9] ככלל, נראה כי תאופאנס העתיק באופן נאמן את המקורות עליהם הוא הסתמך, אם כי ניתן למצוא מקומות בהם הוא משבש או מוסיף מדעתו על מקור קדום.[10] במעט מקומות מכניס תאופאנס התייחסות למאורעות בגוף ראשון, אולם מידת תרומתו לחלקיה האחרונים של הכרונוגרפיה (התקופה בה הוא עצמו חי) אינה מבוררת כל צרכה.[11] בין אם כתוצאה משימוש במספר רב של מקורות, ובין אם מחמת טעותו של עורך מאוחר יותר, הכרונוגרפיה כוללת מספר לא מועט של סתירות, כפילויות וחוסר עקביות בין קטעים שונים. כך לדוגמה, כאשר מותם של הקיסרים תאודוסיוס השני (402–450) ולאון השני (473–474) מתועדים בשתי שנים נפרדות,[12] או כאשר אחיו של הקיסר קונסטנטינוס הרביעי מודחים מן השלטון 12 שנים לאחר שהוטל בהם מום (פעולה הפוסלת אותם מנטילת חלק בממשל).[13]

מבנה כרונולוגי עריכה

אחד המאפיינים הבולטים והייחודים בכרונוגרפיה (ולא נוכח בחיבורו של סינקלוס) הוא הקטלוג הכרונולוגי בה. בראש כל שנה מוצמדת בטקסט ׳רובריקה׳ אשר כוללת אחד או יותר מתשעה מניינים שונים (לעיתים בצורה מפורטת, לרוב רק במספרים): מניין השנים לבריאת העולם (Anno Mundi), מניין השנים להתגלותו של ישו (שהן מניין השנים מבריאת העולם פחות 5500 שנים), מניין שלטונם של הקיסר הרומאי ושליט המזרח (המלך הפרסי; מן המאה ה-7 מוחמד ולאחריו הח'ליפה) וכן מניין כהונתם של חמשת הפטריארכים: של קונסטנטינופוליס, רומא (האפיפיור), אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים. מניין נוסף הנזכר לעיתים בגוף הטקסט הוא שנת ה׳אינדיקציה׳ (מלטינית indictio), מחזור של 15 שנים לצורך חישוב והערכה מחדש של מיסים.

בזמן חיבור הכרונוגרפיה לא הייתה מקובלת באימפריה שיטת מספור שנים אחידה (בדומה ללוח ההיג'רי המוסלמי לדוגמה), ובפרט לא שררה הסכמה בדבר תיארוכה של בריאת העולם,[14] כך שעל מנת לסדר את הכרונוגרפיה במסגרת כוללת של Anno Mundi, נדרש תאופאנס להתאים, לסדר ולזקק ציר כרונולוגי אחיד ממקורות אשר השתמשו במסגרות תאריכים שונות ומגוונות. כתוצאה מכך, במקרים רבים ישנן סתירות בין מניין ה-Anno Mundi למניינים האחרים, וכן חוסר עקביות בתוכו עצמו.[15]

האיקונוקלאזם הראשון (726–787) בראי הכרונוגרפיה עריכה

הכרונוגרפיה של תאופאנס היא המקור השיטתי והמקיף ביותר בידינו לנעשה באימפריה הביזנטית, ובפרט בקונסטנטינופוליס הבירה, במהלך מה שמכונה השלב הראשון של מאבק או משבר האיקונוקלאזם, תחת שלטונם של הקיסרים לאון השלישי וקונסטנטינוס החמישי בין השנים 726–787. ככזו, דרכי ההבנה והניתוח של תקופה זו תלויים במידה רבה באופני הפרשנות והניתוח של הכרונוגרפיה. אלו מעלים אתגרים לא פשוטים בפני החוקר, ולו רק מפאת שתאופאנס כותב מתוך עמדה איקונופילית (תומכת איקונות) מובהקת, ותיאורו את הקיסרים האיקונוקלאסטים ומדיניותם נגועים בבירור במגמתיות והגזמה.

מקורות האיקונוקלאזם עריכה

על פי תאופאנס, בשנת 722/3 פנה ׳מכשף יהודי׳ (Ἰoυδαἵόυς τις ὁρμῴμενος) אל הח׳ליף המוסלמי יזיד השני (שלט בשנים 720–724), עם הבטחה בפיו שאם זה ישמיד את האיקונות הנוצריות, יזכה לשלוט על הערבים ארבעים שנה. יזיד אכן ציווה על הריסת האיקונות, אך מת לאחר פחות משנה.[16] הקיסר לאון השלישי, בצוותא עם בסר, נוצרי מומר שספג ׳את דרכיהם של הערבים׳ (τοις Αραβων δογμασιν), גמר בדעתו לאמץ מדיניות איקונוקלאסטית, שהחלה בפועל לאחר מה שנראה כהתפרצות הר געש בים האגאי, שהתפרשה על ידי הקיסר כראיה לתמיכה אלוהית בצעדיו.[17]

קטעים אלו אצל תאופאנס, התולים את ראשית מאבק האיקונוקלאזם באימפריה הרומית המזרחית בהשפעה יהודית וערבית (תאופאנס מכנה לרוב את הקיסר σαρακηνοφρως, או Saracen-minded), עוררו מחלוקת במחקר. ישנם אלו הרואים בלב תיאור הכרונוגרפיה יסוד היסטורי, ומסכימים במידה מסוימת שמאפיינים אנטי-ייצוגיים באסלאם המוקדם, דוגמת המעבר למטבעות ללא תמונה בזמן שלטונו של הח'ליף עבד אל-מלכ (שלט בשנים 685–705), היעדר ייצוגים אנושיים בארכיטקטורה מוסלמית מוקדמת (דוגמת כיפת הסלע בירושלים או המסגד הגדול בדמשק) או הצו האיקונוקלאסטי של יזיד השני, השפיעו על פריצת מאבק האיקונוקלאזם בביזנטיון.[18] ישנם אלו מנגד הדוחים את תיאורו של תאופאנס כלא יותר מכלי ספרותי הנועד להשחיר את הקיסרים האיקונוקלאסטים ולעמעמם את עוצמת העמדה האיקונוקלאסטית בתוך הקהילה הנוצרית עצמה. חוקרים אלו מצביעים על כך שככלל האסלאם המוקדם היה רחוק מלהיות ׳איקונוקלאסטי׳ במובן הביזנטי של המושג, וכי מופעים אנטי-ייצוגים יכולים להתפרש בהקשרים שונים הזרים לסביבה הדתית/תרבותית ברומא.[19]

היקף ועוצמת האיקונוקלאזם עריכה

תאופאנס מציג את מדיניותם של לאון השלישי, וביתר שאת של בנו קונסטנטינוס החמישי, כמאבק תקיף, אלים ובלתי מתפשר. כך לדוגמה, ליאון ׳אויב האלוהים׳ (Θεομαχου) ניהל ׳מלחמת חורמה׳ נגד האיקונות, ורדף את תומכיהן במידה כזו שהובילה ל״הכחדת בתי הספר והחינוך הקדוש אשר שרר בעיר מאז ימי הקדוש קונסטנטינוס הגדול״.[20] צעדיו של לאון אף הובילו למרידה משמעותית ביוון, אשר הציבה בראשה קיסר מתחזה ואף הגיעה לחומות הבירה עצמה.[21] שלטונו של לאון התאפיין גם לפי תאופאנס בשלל אסונות טבע ופלישות אויבים (לרוב מוסלמים) מן החוץ.[22] שיא האיקונוקלאזם הקיסרי הגיע כאמור תחת שלטונו של קונסטנטינוס החמישי, המכונה על ידי תאופאנס ״איש הגללים״ (Κοπρώνυμος, באנגלית ״Dung-Named״), עקב כך שלכאורה עשה את צרכיו בקערת הטבילה בהיותו תינוק.[23] על פי תאופאנס, קונסטנטינוס רדף באכזריות את תומכי האיקונות. רדיפות אלו כללו השפלות, עינויים והוצאות להורג פומביות בהיפודרום. כך לדוגמה, הורה הקיסר על הריגתו הפומבית בהצלפה של הנזיר אנדריאס, וזריקת גופתו לבוספורוס (דבר שנמנע על ידי אחיותיו של ההרוג),[24] או מאוחר יותר על גרירת אחד סטפנוס ברחבי העיר, הוראה שמשרתי המלך פירשו באופן נרחב כאשר לאחר ההשפלה קרעו את סטפנוס לגזרים וזרקו את גופתו במקום משכנם של הרוגי המלכות.[25] באחד ממפגני הכח הבולטים של שלטונו, ציווה הקיסר שכל נזירי העיר יצעדו שלובי יד עם נשים לקול מצהלות ההיפודרום, השפלה פומבית וחריפה של מוסד הנזורה.[3] תאופאנס מדגיש שרדיפות אלו לא היו תחומות לקונסטנטינופוליס, אלא זלגו, במצוות הקיסר או בהשראתו, לרחבי האימפריה. תאופאנס מתאונן כי עוולותיהם של המושלים האיקונוקלאסטים בפרובינציות (או במינוח הביזנטי, תמות) היו כה רבות, עד כי ״אם אחד היה מעוניין לכתוב את כל מעלליהם שעשו במטרה לזכות בטובת הקיסר, לא יהיה זה מופרך לומר בשם כתבי הקודש כי כל העולם כולו לא יכיל את הספרים שיכתבו״.[26]

בעקבות תאופאנס, חוקרים רבים ראו את מאבק האיקונוקלאזם (או לכל הפחות חלקו הראשון) כוויכוח תאולוגי-דוקטרינרי במהותו; כמאבק מר ואלים אשר כלל רדיפות חמורות והרס המוני של איקונות; וכמאבק רחב, אשר התחולל ברחבי האימפריה והשפיע על שכבות רבות של האוכלוסייה.[27] עם זאת, ישנם כאלו הנוקטים גישה ביקורתית יותר כלפי תאופאנס, ודרכו כלפי מאבק האיקונוקלאזם בכללותו. בולטת בהקשר זה לזלי ברובייקר (Leslie Brubaker), אשר מבקשת להציע תיאור רוויזיוניסטי חלופי של כל התקופה. לדעת ברובייקר ואחרים, אף אחד מן המאפיינים שנמנו לעיל לא היה מרכזי למאבק האיקונוקלאזם. לגישתם, סוגיית האיקונוקלאזם הייתה ויכוח פוליטי במהותו בין חצר הקיסרות לחוגים מסוימים בקרב הנזורה; אין ראיות כי הקיסרים האיקונוקלאסטים הורו על הרס המוני של איקונות, או רדיפות נרחבות הקשורות באופן בלעדי לשאלה הדתית (להבדיל ממאבקים פוליטיים); מדובר בסוגיה שגבולותיה היו תחומים הן מבחינה חברתית הן מבחינה גאוגרפית, כאשר השפעת המאבק מחוץ לאליטה הקונסטנטינופוליטנית קטן יחסית.[28]

ביבליוגרפיה עריכה

  • Brubaker, Leslie & John Haldon. Byzantium in the Iconoclast Era, c. 680-850: A History. Cambridge: Cambridge University Press, 2011.
  • Brubaker, Leslie. Inventing Byzantine Iconoclasm. London: Bristol Classical Press, 2012.
  • Bryer, Anthony and Judith Herrin eds. Iconoclasm: Papers Given at the 9th Spring Symposium of Byzantine Studies. Birmingham: Centre for Byzantine Studies, University of Birmingham, 1977.
  • Gregory, Timothy E. A History of Byzantium. Hoboken, NJ: Wiley-Blackwell, 2005.
  • Humphreys, Mike ed. A Companion to Byzantine Iconoclasm. Leiden & Boston: Brill, 2021)
  • Jakowiak, Marek and Federico Montinaro eds. Studies in Theophanes. Paris: Association des Amis du Centre d’Historie es Civilisation de Byzance, 2015.
  • King. G.R.D. “Islam, Iconoclasm, and the Declaration of Doctrine”. Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London 48, no. 2, 1985.
  • Mango, Cyril & Roger Scott. The Chronography of Theophanes Confessor: Byzantine and Near Eastern History, AD 284-813. Oxford: Clarendon Press, 1997.
  • Mango, Cyril editor. The Oxford History of Byzantium. Oxford: Oxford University Press, 2002.
  • Sahner, Christian C. “The First Iconoclasm in Islam: A New History of the Edict of Yazid II”. Der Islam 94 (2017).
  • Treadgold, Warren. History of Byzantine State and Society. Stanford: Stanford University Press, 1997

לקריאה נוספת עריכה

  • Brubaker, Leslie & John Haldon. Byzantium in the Iconoclast Era, c 680-850: The Sources. Aldershot & Burlington: Ashgate Publishing, 2001.
  • Kazhdan, Alexander. A History of Byzantine Literature I (650-850). Athens: The National Hellenic Research Foundation, Institute For Byzantine Research,1999.
  • Treadgold, Warren. The Middle Byzantine Historians. London: Palgrave-Macmilan, 2013.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Cyril Mango & Roger Scott trans. & eds., The Chronography of Theophanes Confessor: Byzantine and Near Eastern History, AD 284-813, (Oxford: Clarendon Press, 1997), 1.
  2. ^ Mango & Scott, Chronographia, AM 6305 (p. 681)
  3. ^ 1 2 3 Mango & Scott, Chronographia, ibid.
  4. ^ Mango & Scott, Chronographia, AM 6306, (p. 675)
  5. ^ Mango & Scott, Chronographia, lxiv
  6. ^ Mango & Scott, Chronographia, xcviii Alexander Kazhdan, A History of Byzantine Literature I (650-850), (Athens: The National Hellenic Research Foundation, Institute for Byzantine Research, 1999), 205.
  7. ^ Mango & Scott, Chronographia, xcv-xcvi
  8. ^ Mango & Scott, Chronographia, 2 (preface)
  9. ^ Mango & Scott, Chronographia, lxxii-xcv בעניין מקורות של תיאופנס, ראו גם: Marek Jakowiak & Federico Montinaro eds., Studies in Theophanes, (Paris: Association des Amis du Centre d’Historie es Civilisation de Byzance, 2015), 269-279;355-365;365-383;383-401.
  10. ^ Mango & Scott, Chronographia, xci-xcv
  11. ^ Mango & Scott, Chronographia, lxi; AM 6255 (p.601); AM 6258 (p. 607); AM 6303 (p. 672) ראו גם Lee Mordechai, “The Last Century of Theophanes’ Chronicle: A Statistical Approach“, in Jakowiak & Montinaro, Studies, 446-466. ;
  12. ^ Mango & Scott, Chronographia, AM 5892-3; 5966-7
  13. ^ Mango & Scott, Chronographia, AM 6161,6173
  14. ^ Mango & Scott, Chronographia, lxiv
  15. ^ Mango & Scott, Chronographia, lxv
  16. ^ על הצו של יזיד ראו: Christian C. Sahner, “The First Iconoclasm in Islam: A New History of the Edict of Yazīd II (AH 104/AD 723)” Der Islam 94 (2017), 5-56., על הקשר לאיקונוקלאזם הביזנטי: Christian C. Sahner, “Images and Iconoclasm in Islam, ca. 600-850”, in A Companion to Byzantine Iconoclasm (Mike Humphreys ed., Leiden & Boston: Brill, 2021), 497-537.
  17. ^ Mango & Scott, Chronographia, AM 6218 (p. 559-600)
  18. ^ לדוגמה: G. R. D. King,“Islam, Iconoclasm, and the Declaration of Doctrine.” Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London 48, no. 2 (1985): 267–277.
  19. ^ ראו לדוגמה: Oleg Grabar, “Islam and Iconoclasm” in Iconoclasm: Papers Given At the 9th Spring Symposium of Byzantine Studies, (Anthony Bryer & Judith Herrin eds., Birmingham: Centre for Byzantine Studies, University of Birmingham, 1977), 45-53. Leslie Brubaker & John Haldon, Byzantium in the Iconoclast Era, c. 680-850: A History, (Cambridge: Cambridge University Press, 2011), 105-117
  20. ^ Mango & Scott, Chronographia, AM 6218 (p. 560)
  21. ^ Mango & Scott, Chronographia, ibid
  22. ^ ראו לדוגמה Mango & Scott, Chronographia, AM 6232 (p. 572);AM 6223 (p.567)
  23. ^ Mango & Scott, Chronographia, AM 6211 (p. 551-552)
  24. ^ Mango & Scott, Chronographia, AM 6253 (p. 598)
  25. ^ Mango & Scott, Chronographia, AM 6257 (p. 604)
  26. ^ Mango & Scott, Chronographia, AM 6258
  27. ^ ראו Timothy E. Gregory, A History of Byzantium, (Hoboken, NJ: Wiley-Blackell, 2005); Warren Treadgold, A History of Byzantine State and Society, (Stanford: Stanford University Press, 1997),
  28. ^ ראו: Leslie Brubaker & John Haldon, Byzantium in the Iconoclast Era, c. 680-850: A History, (Cambridge: Cambridge University Press, 2011); Leslie Brubaker, Inventing Byzantine Iconoclasm, London: Bristol Classical Press, 2012); Cyril Mango ed. The Oxford History of Byzantium, (Oxford, Oxford University Press, 2002);