כריסטופר היצ'נס

כריסטופר אריק היצ'נס (באנגלית: Christopher Eric Hitchens; ‏13 באפריל 1949 - 15 בדצמבר 2011) היה עיתונאי וסופר אמריקאי יליד אנגליה ממוצא יהודי, שכתביו וספריו רבי המכר ומעוררי המחלוקת עשוהו לפרשן ולמתדיין פופולרי.

כריסטופר היצ'נס
Christopher Eric Hitchens

לידה	13 באפריל 1949 פורטסמות', בריטניה
פטירה	15 בדצמבר 2011 (בגיל 62) יוסטון, ארצות הברית
שם לידה	Christopher Eric Hitchens
מדינה	הממלכה המאוחדת, ארצות הברית
לאום	בריטי (1949 - 2011), אמריקאי (2007 - 2011)
עיסוק	עיתונאי, סופר
מקום לימודים	אוניברסיטת אוקספורד, The Leys School, בייליול קולג'
שפות היצירה	אנגלית
סוגה	ספרות פוליטית, ביקורת ספרות, ביוגרפיות, חיבורים פילוסופיים
נושאי כתיבה	דת, אתאיזם, פוליטיקה, היסטוריה
יצירות בולטות	Letters to a Young Contrarian, Mortality, Hitch-22, The Missionary Position: Mother Teresa in Theory and Practice, אלוהים אינו גדול, No One Left to Lie To
הושפע מ	ג'ורג' אורוול, ולדימיר נבוקוב, סלמאן רושדי, קולם טובין, אדוארד סעיד, ג'ורג' אליוט, תומאס פיין, תומאס ג'פרסון, לאון טרוצקי, אלבר קאמי
השפיע על	ריצ'רד דוקינס, ג'יימס פנטון, סם האריס, גד סעד
בן או בת זוג	Eleni Meleagrou Carol Blue
צאצאים	Alexander Meleagrou-Hitchens
פרסים והוקרה	פרס לנן לספרות ‏ (1991), פרס ריצ'רד דוקינס ‏, (2011), פרס אורוול ‏ (2012)
חתימה

ביוגרפיה

היצ'נס נולד בפורטסמות'. אביו שירת כקצין בחיל הים המלכותי ובהמשך עבד כמנהל חשבונות. אמו התעקשה שילמד בבתי ספר פרטיים למרות שמעמדם הכלכלי לא היה גבוה. מגיל צעיר מאוד התעניין והתמצא בפוליטיקה.

היצ'נס גדל באנגליה ולמד פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'. הושפע מג'ורג' אורוול ותומאס פיין, עליהם גם כתב ביוגרפיות. ביוגרפיה נוספת כתב על תומאס ג'פרסון. הוא הצטרף למפלגת הלייבור, אך סולק ממנה ב-1967, בעקבות תמיכתו של ראש הממשלה הרולד וילסון במלחמת וייטנאם. היצ'נס היה באותה עת טרוצקיסט. בשנות השבעים עבד כעיתונאי בניו סטייטסמן, ותקף בחריפות את הנרי קיסינג'ר (תוך שהוא מאשים אותו ברצח עם), את מלחמת וייטנאם ואת הכנסייה הקתולית.

הוריו התגרשו, ובשנת 1973 התאבדה אמו באתונה שביוון עם בן זוגה. לאחר שהגיע ליוון, הוא גילה עניין במדינה, החל לדווח ממנה, ואף הוציא את ספרו הראשון שעסק בקפריסין. לאחר מות אביו ב-1987, גילה שאמו הסתירה מאביו וממנו שהייתה יהודייה.

ב-1981 היגר לארצות הברית. שם פרסם מאמרי דעה וביקורת ספרות במגזינים שונים, בהם סלייט, The Atlantic ו-Vanity Fair. בספטמבר 2008 היה לעמית מחקר במכון הובר. הוא היה משתתף חשוב בתוכניות אירוח בטלוויזיה וברדיו והפך למרצה מבוקש. בשנת 2005 נבחר על ידי כתבי העת פוריין פוליסי ופרוספקט לאינטלקטואל החמישי בחשיבותו בעולם.

עם השנים, דעותיו של היצ'נס השתנו. על אף שנשאר מרקסיסט, החל להיות יותר ביקורתי כלפי האסלאם הרדיקלי ולהפנות זאת למרכז החשיבה הפוליטית שלו, במיוחד לאחר פרשת הפתווה על ידידו סלמאן רושדי. על אף ביקורתו כלפי האסלאם, תמך בלאומיות הפלסטינית והצהיר שהציונות הייתה טעות אפילו אם לא היה קיים העם הפלסטיני. הוא טען שבמקום לתמוך בציונות, על היהודים לסייע בקידום חילון וביצוע רפורמות בקהילות שלהם וש"אלא אם כן אתה דתי, מה לעזאזל יש לך לחפש באזור ירושלים המורחבת מלכתחילה?". כמו כן הצהיר שלו היה הדבר אפשרי היה מריץ אחורה את הקלטת על מנת למנוע מהרצל להשמיע את הדמגוגיה השקרית בדבר היותה של ארץ ישראל "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" (אמירה שהשמיע למעשה ישראל זנגוויל). מאידך, תקף את סטפן וולט וג'ון מירשהיימר על ספרם "הלובי הישראלי ומדיניות ארצות הברית" כשהוא טוען נגדם שהתאוריה שלהם "חלקית מטעה וחלקית מבחילה". בנוסף, האשים את חמאס באנטישמיות ולאחר מותו של יאסר ערפאת כינה אותו "רוצח", "מושחת", "דיקטטור" ו"אופורטוניסט".

היצ'נס תמך במלחמת עיראק והוסיף לתמוך בה זמן רב לאחר שהיא נזנחה על ידי רוב תומכיה. בערוב ימיו נחשב לאחד מחברי ה"נִצים הליברלים", קבוצה של אנשי שמאל אשר בניגוד לאנשי שמאל מסורתיים מתנגדים לעמדות אנטי אמריקניות (נצים ליברליים אחרים הם נורמן גראס, ניק כהן ופול ברמן).

בשנת 2010, פרסם היצ'נס אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית בשם "היטץ'-22" (משחק מילים באנגלית על "מלכוד 22"). כן השתתף בשנה זו בפולמוס פומבי עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר.

ב-15 בדצמבר 2011 נפטר מסיבוכים של דלקת ריאות שנגרמו כתוצאה ממחלת סרטן הוושט ממנה סבל.

להיצ'נס שני ילדים מאשתו הראשונה ומנישואיו השניים הוא אב לבת.

דעותיו של היצ'נס בנושאי דת

היצ'נס דגל באתאיזם ושלל את קיומו של כל אל ואת נכונותה של כל דת. ספרו "אלוהים אינו גדול" (משחק מילים על התרגום לאנגלית של הברכה הערבית 'אללה אכבר') הפך לרב-מכר והציב אותו בחזית של האתאיסטים החדשים, ביחד עם ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט וסם האריס. הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן בשנת 2009. ספר קודם של היצ'נס, "התנוחה המסיונרית", תקף את האם תרזה. היצ'נס שילב בין דעותיו הניציות והאתאיזם שלו בהגנתו על אייאן חירסי עלי, ההולנדית ממוצא סומלי אשר כפרה באסלאם, ואשר חייה הועמדו בסכנה כתוצאה מכפירתה.

היצ'נס ממקד את ביקורתו בדתות התאיסטיות בארבעה הסברים שלדעתו מהווים את ההצדקה שבאמונה:

• הדת כהסבר לתופעות טבע – היצ'נס רואה את הדת כשלב בהתפתחות האדם, בתקופה שבה לא היו למין האנושי הבנה בשאלות כגון מהי הארץ – דיסק או כדור, מהם הגורמים למחלות, כיצד נוצר האדם ועוד. האדם הוא יצור המבקש פתרונות, וגם פתרון שגוי עדיף בעיני האדם על חוסר הידיעה. הדת היא התשובה הנוחה אך השגויה לשאלות עליהן לא מצאה האנושות תשובה בעת ההיא. בעקבות המהפכה המדעית, עם ההבנה שקיבלה האנושות הודות למדע, אנו יודעים כי היקום לא נוצר למען האדם - האדם מאכלס שטח זעיר מן היקום ואדם נוצר כחלק מתהליך האבולוציה בן מיליארדי השנים. לפיכך אין עוד תועלת בהעמדת פנים שעל ידי סגידה לישות על טבעית בני האדם יכולים לשנות את גורלם. העמדת הפנים הזאת מרעילה לדעתו של היצ'נס את הדיון הציבורי והמחקרי. לא פלא, לכן, שהדת התנגדה לכל התקדמות משמעותית במחקר מימי גלילאו גליליי ועד לחקר תאי הגזע בימינו. הדת תמיד תתרץ את התנגדותה למחקר בטענה שהמחקר חותר תחת חוקי הטבע.
• הקשר בין מוסר לאלוהים – על פי אנשי הדת קיומו של מוסר תלוי באלוהים אשר נתן לאדם את מצוותיו. היצ'נס טוען כי קיומה של חברה אנושית מחייב התנהגות סולידרית בין בני החברה. כך, אינדיבידואלים החיים בחברה פרימיטיבית נטולת מוסר וקודים חברתיים, יהיו חייבים להמציא קודים שכאלו על מנת לאפשר את הישרדותם. לפיכך כללים כגון לא תגנוב, לא תרצח ולא תענה ברעך עד שקר – אין מקורם בכוח על טבעי אלא מקורם בקודים חברתיים הנחוצים להתגבשותה של חברה. מי שאינם מקבלים את הקודים החברתיים הללו הם או סוציופתים שאינם מבינים מדוע יש להתחשב במישהו פרט להם, או פסיכופתים המפיקים הנאה מסבלם של אחרים. על מנת להבהיר את חוסר החשיבות של הדת להתנהגות מוסרית הציב היצ'נס אתגר לכוהני דת מכל הדתות: "הראו לי מעשה מוסרי שנעשה על ידי אדם דתי ולא היה יכול להיעשות על ידי אדם שאינו דתי". היצ'נס טען כי מעולם לא קיבל תשובה טובה לאתגר זה. לעומת זאת, ישנן דוגמאות רבות למקרים בהם דת גרמה לאנשים לנהוג בחוסר מוסריות משווע כלפי אנשים אחרים.
• הפחד מן החירות – סיבה מרכזית לקיומן של דתות, לדעת היצ'נס, היא הפחד מן החופש הטבוע באדם, פחד הבא לידי ביטוי ברצון שיחליטו עבורו מה לעשות - השאיפה לדמות אב מגן, מחנך ומעניש. הדת, לפי תפיסה זאת, היא ביטוי לרצון להיות עבד – ישות על טבעית בעלת כוונות טובות המשגיחה עלינו מרגע ההפריה ועד עולם, ישות המורה לנו על הדרך הנכונה לפעול והמרשיעה אותנו אפילו על פשעי מחשבה.
• האסתטיקה שבדת – בימי הביניים ובראשית העת החדשה היו הכנסיות והטקסים שנוהלו בהן, המוקד היחידי עבור רובו הגדול של הציבור לאסתטיקה וריגוש. אך בימינו, כאשר אנו מסוגלים בעזרת טלסקופ חלל לצפות למרחק מיליארדי שנות אור לחלל, ובעזרת מיקרוסקופים אנו מסוגלים לצפות במולקולות יחידות, אנו רואים כי יופיו של עולם הטבע גדול כל כך עד כי אין עוד צורך בגירוי אסתטי של סיפורי הסנה הבוער, או בגיבובי האסטרולוגיה.

תערו של היצ'נס

תערו של היצ'נס הוא תער אפיסטמולוגי שטוען שנטל ההוכחה בדיון הוא על מי ששוטח את הטענה. אם הצד הנושא בנטל לא מימש את חובת ההוכחה שעליו, טענתו לא מבוססת והצד השני לא צריך להתווכח איתה. השם, שמטרתו ככל הנראה להשמע כמו עקרון תערו של אוקאם, הומצא על ידי היצ'נס שכתב בשנת 2003: "מה שניתן לטעון ללא הוכחות ניתן גם להפריך ללא ראיות". תערו של היצ'נס הוא למעשה תרגום של משפט לטיני, בו עשו שימוש רב מאז תחילת המאה ה־19, אך העיבוד של היצ'נס לאנגלית הפך את המשפט למוכר יותר במאה ה־21.

גינוי האם תרזה

האם תרזה הייתה נזירה אלבנית שפעלה בכלכותה שבהודו, לכאורה על מנת לסייע ליתומים. היצ'נס טען שהיא רמאית, ולמעשה הייתה תומכת נלהבת בקידום העוני. היא האמינה שעוני הוא מתנה מאלוהים ושהסבל מאציל בני אדם, אך לטענת היצ'נס לא יישמה את אמונותיה על עצמה; היא לקחה מיליוני דולרים מתורמים שונים ברחבי העולם ובכללם משפחת דובליה מהאיטי וממגוון של עשירים מושחתים ברחבי העולם, ובכסף השתמשה כדי לבנות מאות מנזרים על שמה שיהללו אותה ואת פועלה. בכסף לא נעשה שימוש לטובת עניי הודו, לא נבנו בתי ספר מקצועיים, בתי חולים או מוסדות למיגור העוני.

אחרי מותה של תרזה דיווחה אישה מבנגל כי היא הניחה את תמונת הנזירה המנוחה על גידול סרטני ממנו סבלה והגידול נעלם. בהמשך הוכרזה תרזה כמבורכת על ידי האפיפיור. היצ'נס גינה את ההכרזה, אותה תיאר כעידוד לרפואה אלילית ושרלטנית כתחליף לרפואה המערבית המבוססת על הוכחות מדעיות.

ביבליוגרפיה נבחרת

בתרגום לעברית

• אלוהים אינו גדול: איך הדת מרעילה את העולם, תרגום: אורי שגיא, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2009.

באנגלית

• 1984 Cyprus. Quartet. Revised editions as Hostage to History: Cyprus from the Ottomans to Kissinger, 1989 (Farrar, Straus & Giroux) and 1997 (Verso). ISBN 978-0-704-32436-7
• 1987 Imperial Spoils: The Curious Case of the Elgin Marbles. Chatto and Windus (UK)/Hill and Wang (US, 1988) / 1997 UK Verso edition as The Elgin Marbles: Should They Be Returned to Greece? (with essays by Robert Browning and Graham Binns). Reissued and updated 2008 as The Parthenon Marbles: The Case for Reunification, Verso. ISBN 978-0-809-04189-3
• 1990 Blood, Class, and Nostalgia: Anglo-American Ironies. Farrar, Straus & Giroux. Reissued 2004, with a new introduction, as Blood, Class and Empire: The Enduring Anglo-American Relationship, Nation Books, ISBN 1-56025-592-7
• 1999 No One Left to Lie To: The Triangulations of William Jefferson Clinton. Verso. Reissued as No One Left to Lie To: The Values of the Worst Family in 2000. ISBN 978-1-859-84736-7
• 2001 The Trial of Henry Kissinger. Verso. ISBN 1-85984-631-9
• 2001 Letters to a Young Contrarian. Basic Books. ISBN 0-465-03033-5
• 2002 Why Orwell Matters, Basic Books ISBN 0-465-03050-5. (US edition)

• as UK edition: Orwell's Victory, Allen Lane/Penguin Press. ISBN 0-713-99-584-X

• 2005 Thomas Jefferson: Author of America. Eminent Lives/Atlas Books/HarperCollins Publishers, ISBN 0-06-059896-4
• 2006 Thomas Paine's "Rights of Man": A Biography. Books That Shook the World/Atlantic Books, ISBN 1-84354-513-6
• 2007 God Is Not Great: How Religion Poisons Everything. Twelve/Hachette Book Group USA/Warner Books, ISBN 0-446-57980-7 / Published in the UK as God Is Not Great: The Case Against Religion. Atlantic Books, ISBN 978-1-84354-586-6
• 2010 Hitch-22 Some Confessions and Contradictions: A Memoir . Hachette Book Group. ISBN 978-0-446-54033-9 (published by Allen and Unwin in Australia in May 2010 with the shorter title: Hitch-22. A Memoir.) ISBN 978-1-74175-962-4
• 2012 Mortality. Atlantic.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כריסטופר היצ'נס בוויקישיתוף

• כריסטופר היצ'נס, ברשת החברתית Goodreads
• אלי שאלתיאל, ספרו האחרון של כריסטופר היצ'נס מאיר את סוד קסמו, באתר הארץ, 18 בינואר 2012
• אליה ליבוביץ, קשרים אדוקים, המלחמה בדת של כריסטופר היצ'נס, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2009
• אנשיל פפר, כריסטופר היצ'נס, 2011-1949: פרידה מהעיתונאי האולטימטיבי, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2011
• הניו יורק טיימס, כוהן האתאיזם כריסטופר היצ'נס מת בגיל 62, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2011
• דורון רוזנבלום, "הכיתוב, שיום אחד יהיה נכון", באתר הארץ, 23 בדצמבר 2011
• Chomsky is voted world's top public intellectual, הגארדיאן, 18 באוקטובר 2005
• מאמריו של היצ'נס ב-The Atlantic
• כתביו של היצ'נס באתר הגארדיאן
• כריסטופר היצ'נס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כריסטופר היצ'נס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כריסטופר היצ'נס, דף שער בספרייה הלאומית