כשל התובע

כשל התובע (prosecutor's fallacy) הוא אחד ממספר כשלים בהסקה סטטיסטית, הרווחים בטיעונים משפטיים. כשל זה מתבטא בייחוס סבירות גבוהה לטענה מסוימת על סמך ראיות שההסתברות לקבלתן היא נמוכה אם הטענה אינה נכונה.

הוא מהווה מקרה פרטי בלתי-פורמלי של כשל הסתברות קודמת.

שני מקורות של כשלים כאלה הם:

  • חוסר הבנה של הסתברות מותנית: לדוגמה, תובע המגבש חומר ראיות נגד נאשם כלשהו (כגון זיהוי על פי טביעת אצבע) ומציג דעת מומחה המעידה על סיכוי נמוך לקיומן של ראיות שכאלה אם הנאשם זכאי (למשל, אם הסיכוי שלשני אנשים יש טביעות אצבע דומות הוא נמוך). הכשל יהיה להסיק כי הסבירות שהנאשם זכאי נמוכה גם היא. טענה זו נכונה רק אם הסבירויות המיוחסות מלכתחילה להיותו זכאי או אשם הן שוות. הסבירות האמיתית לזכאות תלויה בנסיבות המקרה. אם הנאשם ידוע כעבריין סדרתי, או שהוא קושר כבר קודם למקרה על ידי ראיות נוספות, הסבירות להיותו אשם גדלה. לחלופין, אם אין ראיות אחרות המקשרות את הנאשם לפרשה, הסבירות לאשמה של נאשם זה צריכה להיגזר גם מהסבירות לביצוע העברה מתוך האוכלוסייה הכללית, שיכולה להיות נמוכה מאוד.
  • חוסר הבנה של רעיון הניסוי המרובה, כמו במקרה של השוואת הראיות מול מאגר נתונים גדול. ככל שהמאגר גדול יותר - הסיכוי הפוטנציאלי למצוא התאמה, גם אם מקרית בלבד, גבוה יותר. לדוגמה, ראיה על פי זיהוי DNA תקבל את מלוא עוצמתה רק כשההתאמה נעשית מול הנאשם באופן ישיר, בניגוד למציאתו בתוך מאגר בו יש סיכוי גבוה לקבל התאמה מקרית בלבד (סיכוי התאמה מקרית של בדיקה גנטית בין שני אנשים הוא כאחד למיליון). המחשה טובה של הכשל היא בהגרלת הפיס. הסיכוי של אדם מסוים לזכות הוא מאוד נמוך אך כמובן שניתן לחפש את הזוכה בדיעבד ואז סיכויי הזכייה הראשוניים כבר לא רלוונטיים אצלו.

המונחים "כשל התובע" ו"כשל הסנגור" נטבעו לראשונה על ידי ויליאם תומפסון ואדוארד שומן במאמרם הקלאסי העוסק בפרשנות ראיות סטטיסטיות במשפט הפלילי.[1]

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Thompson, William C., and Edward L. Schumann. Interpretation of Statistical Evidence in Criminal Trials: The Prosecutor's Fallacy and the Defense Attorney's Fallacy. Law and Human Behavior, vol. 11, no. 3, 1987, pp. 167–187. JSTOR
  ערך זה הוא קצרמר בנושא סטטיסטיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.