מניכאיזם

דת גנוסטית-דואליסטית עתיקה
(הופנה מהדף כת המניכאים)

מניכאיזם היא דת גנוסטית-דואליסטית עתיקה שפרחה בין המאה הרביעית לשישית ונקראה על שם נביאה-מייסדה, מַני (אנ'). מניכאיזם כוללת שילוב של השפעות נוצריות, גנוסטיות ודת זרתוסתרא; מעיקריה: דואליזם ופרישות. היא השפיעה על הפאוליקיאנים (אנ'), הבוגומולים והאלביגנזים. לתקופה מסוימת, מניכאיזם היוותה את המתחרה העיקרית לנצרות בהחלפת הפאגאניזם עד לעליית האסלאם. יש שטוענים שהמניכאיזם היא המקור למושג "מין" (כופר) ביהדות. [1]

מניכאיזם
שורשים, סיווג והנהגה
דת גנוסיס
זרם דת עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך סיום המאה ה־14, המאה ה־13 עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד מאני עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ גנוסיס, זורואסטריות, אלכסאים, נצרות, בודהיזם, מנדעים עריכת הנתון בוויקינתונים
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
טקסט מכונן שאפורגאן, Fundamental Epistle, ארז'נג, הבשורה של מאני, Kephalaia of the Teacher עריכת הנתון בוויקינתונים
מאפיינים סינקרטיזם, אסכטולוגיה, מוסר אוניברסלי, קוסמולוגיה דואליסטית, מיתוס האדם הראשון, דואליזם, בריאתנות, צמחונות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כתב יד ובו כמרים מניכאיסטים כותבים בשולחנות שלהם, ממזרח סין

מייסד הדת עריכה

מייסד הדת נקרא מַני (אנ') או מנס (Μάνης), הוא נולד בקטסיפון שבבבל בשנת 216 לספירה ומת ב-276, לאחר שהמלך הסאסאני בהראם פקד לכלוא אותו[2]. מגילת קלף שנתגלתה בשנת 1970 אישרה את המסורות הערביות, לפיהן התחנך הנביא מני בקרב כת האלכסאים, כת-נטבלים יהודית-נוצרית, ששמה ללעג את עולם השדים הפרסי. בשנת 1930 נמצאו אלפי דפים של טקסטים מניכאיים הכתובים בקופטית, ואוסף מאוחר נוסף נמצא בטורקסטן הסינית.

מני נולד במסופוטמיה והיה שייך לבית המלוכה הפרתי, בעודו צעיר נכבשה הממלכה הפרתית על ידי הממלכה הסאסאנית. מגיל 12 טען כי מלאך מתגלה אליו, ובגיל 24 החל להטיף נגד מנהג הטבילה והטיף לגאולה על ידי הידיעה הנסתרת.

בנוסף טען שהמלאך ציווה עליו לבשר על הדת החדשה. מני שהיה צייר מחונן (במסורת הפרסית שמו שימש לתאר יכולות ציור עילאיות גם לאחר השתלטות האסלאם ולמעשה עד המודרנה), ביטא את עיקרי תורתו בתמונות, ובכך יסד את זרם המיניאטורות בפרס. כמו כן חיבר שבעה ספרים, ביניהם השאבורהרגאן, שהוקדש למלך שאפור, ואת ספר הבשורה החיה, שבו הכריז על עצמו כעל רוח הקודש, שעליה דיבר ישו. מני היה גם מוזיקאי מוכשר, ופיתח את האלפבית המניכאי, שנעשה בו שימוש גם על ידי לא-מניכאים.

הוא ביקר בהודו ובפרס במשך שנה ונהנה מחסות המלך הססני-פרסי שאפור הראשון, אך בנו של שאפור, המלך ברהאם הראשון (274–277), בהשפעת הכוהנים של זורואסטר, רדף אותו עד שלבסוף השיגו, העמיד אותו למשפט כבול בשלשלאות, והכניס אותו לכלא, שם מת לאחר 26 ימים.

מאפייני הדת עריכה

מני חפץ לשלב בין הדתות של כל הנביאים הקודמים, בעיקר זרתוסתרא, הבודהה וישו (משה לא הוזכר, והדת הייתה עוינת במידה מסוימת ליהדות). לפי מני נביאים אלו היו נביאי אמת, אך ממשיכיהם סילפו את תורתם.

תאולוגיה עריכה

עיקרה של המניכאיזם מבוסס על מאבק בין "שני עקרונות גדולים", בדומה לייצוגים נפוצים (ולעיתים קרובות שגויים) של הדת הזורואסטרית כדואליזם של מאבק מתמיד בין הטוב והרע, החושך לאור, כאשר העולם נוצר כתוצאה ממאבק בין מלכות החושך למלכות האור.

במניכאיות, המצב דומה במידה ניכרת: שני העקרונות מתוארים על פני היסטוריה הכוללת שלושה "זמנים" – טרום-בריאה, הווה, ואחר-בריאה. אלו אינם מקבילים לעבר-הווה-עתיד המקובלים, אלא משקפים את המצב היסודי של העולם, בו מלכות החושך והאור מתקיימות זה בצד זה, לאחר מכן את זמן העירוב ביניהן (כוחות החושך גילו במקרה את מלכות האור, וחשקו בה ובאור), וזמן השיבה המלאה לקיום הבלתי מעורב. המלחמה בין החושך והאור מתקיימת בזמן האמצעי, וכוחות האור ניצחו בה (אם כי לא בנקל, להלן). התהליך המתקיים כעת, בהווה של הזמן האמצעי, הוא של חילוץ מספר מצומצם של ניצוצות אור הכלואים בתוך החשכה, או מעורבים איתה, לאחר שהוקרבו באופן זמני על ידי כוחות האור במסגרת המאבק להשבת המצב הקודם.

מיתולוגיה עריכה

אל-האור יצר את האדם הקדמון כדי שיסייע לו במלחמתו נגד אל-החושך. האדם הקדמון הוא אל בעל חמשת יסודות האור: אור, רוח, אוויר קל, אש ומים. במהלך המלחמה נפל האדם הקדמון וחמשת היסודות שלו נבלעו על ידי בני החושך שנקראים ארכונטים.

אולם לא היה זה הפסד גמור, שכן האדם הקדמון שימש כסוס טרויאני בגופם של כוחות החושך. הוא קרא לעזרה לאל-האור וזה שלח לעזרתו שלושה גורמים שייצר במיוחד לשם כך: חביב האורות, הבנאי הגדול והרוח החי. הבנאי הגדול בנה חומה גדולה שבה נלכדו הארכונטים; הרוח החי החזיק את העולם בעזרת 5 כוחות: מחזיק הזיו (או ישו הזיוני), שמחזיק את העולם תלוי כנברשת, מלך הכבוד, אדמס, מלך היקר והסבל, שעל גבו נמצא העולם.

כוחות הרוח ביקשו מאל האור לסייע להם בחילוץ כוחות האור, שנבלעו בתוך הארכונטים ולשם כך יצר אל האור את עמוד היקר, שהוא שביל החלב בו עובר האור הטהור בדרכו מהעולם אל הירח. איתו ברא אל האור את ישו והבתולה.

מגופם של הארכונטים נברא העולם, מעורם נעשה הרקיע, מצוֹאתם האדמה, מעצמותיהם ההרים ומהאור שפלטו – השמש והירח. הורדת הגשם והטל וצמיחת כלל הצמחייה, משחררים אור רב מן האדמה. התמלאות הלבנה והתרוקנותה במהלך החודש, מעידים על תהליך מחזורי שבו האור עולה מן האדמה על ידי הצמחייה דרך עמוד היקר, משם אל הירח ודרכו לשמש.

גם אל-החושך ברא אדם הראשון ואתו ברא את חווה. תפקידם היה לאצור בתוכם את האור של ממלכת החושך. ישו נשלח כדי לחלץ את האור מן האדם, על ידי חשיפת מהותו ותפקידיו האמיתיים של האדם.

מצוות הדת המניכאית עריכה

המניכאים האמינו כי על האדם לעורר את תודעת הרוח שבתוכו ולשחרר את האור שנמצא בתוכו ובעולם. לאחר שייגמר תהליך הטיהור על ידי האדם, תעלה האדמה באש שתבער במשך 1,468 שנה עד שיטוהר כל האור שבה. הרשעים ואנשי החושך ייאספו לערימת חומר, ובכך יבוא סוף העולם.

המניכאים לא אכלו בשר, וראשי הדת שלהם לא שתו יין, התנזרו מנשים, לא החזיקו רכוש ונדדו ממקום למקום. המניכאים פשוטי העם (שנקראו 'השומעים'), היו צריכים לדאוג למחסורם של ראשי הדת. פירות וירקות (מלפפונים ומלונים) היו המועדפים, שכן נחשבו למחזיקי אור. על השומעים נאסר לעבוד אלילים, לשקר, לרצוח, לנאוף, לכשף, להתרשל בעבודה, להטיל ספק ולחמוד. מלבד אלו, היה עליהם להתפלל בין 4 ל-7 פעמים ביום.

ספריהם וחגם עריכה

בין ספרי המניכאים ניתן למנות את האוונגיליון החי, אוצר החיים, פרגמטיה, ספר הרזים וספר הענקים.

המניכאים חגגו את חג הבֶמה (=כיסא הכבוד; מלשון במה), שחל בסוף השנה שלהם (בחודש מרץ); לפני החג הם צמו כל החודש.

התפשטות המניכאיות עריכה

בקיסרות הרומית המאוחרת עריכה

הדת התפשטה בתחילה בארץ ישראל ובמצרים, וכבר במאה ה-4 נפוצה בכל רחבי האימפריה הרומית, אם כי בדלילות ותוך שימוש במבנה של תאים חשאיים במידה רבה. המניכאים נרדפו על ידי הקיסרות לפני המרתה לנצרות. מוסדות הנצרות נלחמו במניכאיות בתחילה על בסיס מקומי, ועם הזמן על יסוד חקיקה שיטתית כנגד כפירות: בחקיקה זו בולטים המניכאים, המוזכרים פעמים רבות יותר מכל כפירה אחרת (כגון הכתות הגנוסטיות, וקבוצות אחרות). כתוצאה מדחיקת המניכאיזם על ידי הנצרות, עברו מרכזי הדת למזרח – להודו, לטיבט ולסין.

באסלאם עריכה

המניכאיות נקראה זנדיק בערבית, ונחשבה לביטוי של דואליזם של שני-עקרונות-גדולים ונצחיים, שבממשקם נוצר העולם (כמתואר לעיל, מדובר בתיאור חלקי בלבד), תאנאוויה בערבית ובערבית-יהודית (השווה מורה נבוכים ב' ל"א). החל מימי הח'ליף אל מאמון המניכאים נרדפו בבגדאד, וגורשו ממנה מספר פעמים (מספר מצומצם המשיך לחיות בבגדאד באופן דיסקרטי, ושימש כמקור להיסטוריונים מוסלמים במאה התשיעית והעשירית). ידועות מספר עלילות דם כנגד מניכאים, בעיקר על רקע שימוש (על פי כל העדויות – מדומיין) בקורבנות אדם פולחניים. מנגד, מדווח כי לאחר עליית השושלת הפאטימיתשיעית) במצרים, נערכו לעיתים קרובות דיונים תאולוגיים בחסות החליף עצמו, וכי מניכאים השתתפו בדיונים אלו[3].

באימפריה האויגורית עריכה

  ערך מורחב – האימפריה האויגורית

ההצלחה המסיונרית הגדולה ביותר של המניכאים התרחשה במאה השמינית בסין, כאשר שליט העם האוגורי המיר את דתו למניכאיות, ובעקבותיו האצולה והעם. האויגורים שלטו באותה עת על מונגוליה, שטח בגודלה של סין, אם כי מועט בתושבים. האימפריה האויגורית התמוטטה באמצע המאה התשיעית כתוצאה מתככים פנימיים, בצורת, והתקפה חיצונית על ידי קירגיזים (אנ'). האויגורים גלו לרחבי אסיה, תוך שהם משמרים את המניכאיות למשך מספר מאות שנים (הכתבים המניכאים שהתגלו במרכז אסיה מקורם בממלכה אויגורית בצפון מזרח סין). עם עליית המונגולים, הממלכה האויגורית בצפון-מזרח סין נכנעה, והוכרה כבעלת ברית חשובה של המונגולים, שאף אימצו את האלפבית האויגורי.

בסין הביניימית והמודרנית עריכה

בסין גופה המניכאים נרדפו לעיתים קרובות החל מהגעתם לקיסרות בסוף המאה השביעית. עם המרת האויגורים היחס כלפיהם השתנה לחיוב, ועם נפילת האימפריה חודשו הרדיפות. עם זאת, המניכאים שרדו בסין. תחת שושלת יואן המונגולית המניכאיות הותרה בסין. במאה ה 14 מניכאים היו דומיננטיים במרד הטורבנים האדומים, שהוביל לנפילת השושלת. תחת שושלת מינג, שהוקמה על ידי מנהיג המרד, המניכאים נרדפו שוב (יחד עם מספר אגודות חשאיות אחרות שהובילו את המרד). המניכאיות בסין התפוגגה לאיטה, ואינה מוזכרת בכרוניקות סיניות מעבר למאה ה 16. עם זאת, עדויות שנחשפו מצביעות על כך ששרידים של הפולחן המניכאי התקיימו בסין, בצורה מורכבת, עד תחילת המאה העשרים. המקדש שנחשף בגואנגג'ואו הוכר על ידי אונסק"ו כשריד מורשת עולמית.

השפעות על אירופה הביניימית עריכה

כתות מסוימות, כגון הקתרים, הפאוליקנים והבוגומילים, תוארו כ'מניכאים', למרות שתורותיהם היו שונות. הפאוליקנים (אנ'), למשל, שללו את המניכאיות באופן מפורש ונחרץ, שהיה ידוע לנוצרים בני זמנם, ועם זאת עדיין נרדפו כמניכאים. המניכאיות נחשבה למייצגת את תאולוגיית שני-העקרונות-הגדולים, והכתות הנזכרות אכן נטו, לעיתים קרובות, לכיוון זה (בכל אחת משלוש הכתות המוזכרות התקיימו במקביל מספר מערכות תאולוגיות, לעיתים שונות וסותרות). המניכאיות שיקפה קטגוריה משפטית שהתירה וחייבה רדיפה דתית, בכפוף לקריטריוני התאמה תאולוגיים, וייתכן שמכאן השימוש העיקש במונח.

הקתרים נרדפו והושמדו במהלך מאה ה-13, ומספר קהילות שרדו כנראה עד למאה ה-15, הבוגומילים נעלמו עם הכיבוש העות'מאני של הבלקן, והפאוליקנים המירו את דתם לאסלאם סוני או נצרות קתולית, בתהליך איטי שהסתיים בתחילת המאה ה-19.

אוגוסטינוס והמניכאים עריכה

אוגוסטינוס מעיד בספרו "וידויים" כי היה מניכאי במשך תשע שנים, אם כי לא הגיע לדרגות הגבוהות בהיררכיה. לאחר חזרתו לנצרות הפך לאויב נחוש למניכאיות, התיר את רדיפתה והשתתף כעד מומחה במשפטים נגד מניכאים שנלכדו. התנגדותו למניכאיות לבשה פנים רבות. בין היתר, הוא מתנגד להשקפה זו משום שתפיסת החטא שלו שונה ורדיקלית יותר, נאו-פלטונית שלפיה הטוב והרע מעורבים זה בזה (אפילו מבחינה לשונית – פילולוגית), על האדם מוטלת האחריות של ההימנעות מן החטא והכפרה עליו. עם זאת, כבר בזמנו העיר יוליאן מאקלנום כי תיזת "שתי ערי האלוהים" של אוגוסטינוס היא בבואה של תאולוגיה מניכאית. בעקבות הבחנה זו נפתח דיון בשאלת ההשפעות המניכאיות על אוגוסטינוס, ודרכו על הנצרות והמערביות בכלל, דיון שעדיין מתקיים.

לקריאה נוספת עריכה

  • אוגוסטינוס, וידויים, ידיעות אחרונות 2001, תל אביב.
  • ברטרנד ראסל, הפילוסופיה והתאולוגיה של אוגוסטינוס הקדוש, בתוך "תולדות המחשבה המדינית", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מניכאיזם בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ רבי יוסף אלבו / ספר העיקרים, באתר www.daat.ac.il
  2. ^ תמר עילם גינדין, ‏הטוב, הרע והעולם: מסע לאיראן הטרום-אסלאמית, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2011, עמ' 112
  3. ^ חווה לצארוס יפה, עולמות שזורים, עמ' 136