פתיחת התפריט הראשי

לאה מיזל

עיתונאית וסאטיריקנית חרדית
אין תמונה חופשית

לֵאָה מַיְזֶל (נולדה בשנת תשכ"א, 1961) היא עיתונאית וסאטיריקנית חרדית. ידועה בשם העט עליזה, שבו כתבה במשך שנים במוסף הנשים של עיתון "משפחה", "בתוך המשפחה".

ביוגרפיהעריכה

נולדה בירושלים לרב אריה פינקל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, ולאסתר גיטל, בתו של הרב שמואל אהרן יודלביץ. היא מתגוררת בירושלים ונשואה לרב סער מיזל, מראשי מערכת האנציקלופדיה התלמודית. לבני הזוג חמישה עשר ילדים.

כתיבה בעיתון משפחהעריכה

במשך שנים פרסמה מיזל טור סאטירי שבועי בשם "עליזה" במוסף לנשים של העיתון "משפחה". בטור מתחה לעיתים ביקורת על נושאים הקשורים לציבור החרדי. חלק מן הטורים הופיעו בשני ספרים הנושאים אותו שם. בהמשך החלה לכתוב בשמה האמיתי כתבות במגזין העיתון.

קינה לאישה החרדיתעריכה

בינואר 2007 פרסמה מיזל ב"משפחה" שיר סאטירי תחת הכותרת קינה לאישה חרדית. השיר מבקר את מדיניות הרבנים בציבור שבו נשים נדרשות לעבוד כדי לפרנס את בעליהן, אך מאידך הן מוגבלות למקצועות מסורתיים ונאסר עליהן ללמוד מקצועות רווחיים.[1] מיזל משתמשת בשיר בסגנון הלקוח משירו המפורסם של אבן עזרא: אשכים לבית השר. השיר עורר סערה, ו"יתד נאמן" פרסם מאמר תגובה של העורך יצחק רוט שבו הוא משווה את הביקורת של מיזל לביקורתו של קורח נגד משה רבנו.[2] שבוע לאחר מכן פרסם העיתון "משפחה" התנצלות וטען שהמסר בשיר הוצא מהקשרו.[1]

ספריהעריכה

  • ברצינות
  • עוד קצת ברצינות
  • עדיין ברצינות

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 אבישי בן חיים, קינה לאישה החרדית העובדת, באתר nrg‏, 22 בינואר 2007
  2. ^ "התחיל [קורח] לומר לפניהם דברי ליצנות, אמר להן: אלמנה אחת הייתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת, באה לחרוש, אמר לה משה: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו'. באה לזרוע, אמר לה: 'שדך לא תזרע כלאים'. באה לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט שכחה ופאה. באה לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות... הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה: תני לי ראשית הגז... אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחר ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, ואמרה: הרי הן עלי חרם. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: 'כל חרם בישראל לך יהיה'. נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה" (ילקוט שמעוני, רמז תשנ).