לאה פלדבלום
לאה פלדבלום (Laja (Léa) Feldblum; 1 ביולי 1918 בוורשה, פולין - 1989 בתל אביב) הייתה ניצולת השואה היחידה מהמעון שבו עבדה, ובו היו ילדי איזיו, לאחר שבחרה להתלוות לילדים בדרכם למחנה השמדה.
 | |
| עדות במשפט קלאוס ברבי בדרכן לבית המשפט. לאה פלדבלום הראשונה מימין בשורה הקדמית | |
| לידה |
1 ביולי 1918 ורשה, ממלכת פולין  |
|---|---|
| פטירה |
1989 (בגיל 70 בערך) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
פולין |
  | |
קורות חיים עריכה
לאה פלדבלום נולדה בוורשה למשפחה יהודית בה היו לה עוד אח ואחות. בשנת 1929 עברה המשפחה לאנטוורפן שבבלגיה, שם הייתה פלדבלום חברה בתנועת השומר הצעיר. לאחר שגרמניה הנאצית כבשה את בלגיה, נמלטה המשפחה לצרפת והתגוררה ב-Le Bousquet-d'Orb שבקרבת מונפלייה בדרום צרפת. הוריה נפטרו בנפרד כשמונה חודשים לאחר מכן. אחיה ואחותה גורשו לאושוויץ ב-12 בספטמבר 1942.
פלדבלום החלה לעבוד כמורה וכיועצת במעונות של OSE, ותקופה מסוימת גם במטה של OSE בשאמברי שבאזור האיטלקי. בסופו של דבר הצטרפה לסגל המעון באיזיו(אנ').
ילדי איזיו עריכה
ערך מורחב – ילדי איזיו
בשנת 1944 עבדה פלדבלום במעון לילדים יהודים באיזיו(צר') שבמחוז איין, 70 ק"מ מזרחית לליון, למרגלות הדרומיים של הרי היורה. היא עבדה שם תחת השם Marie-Louise Decoste. דיירי המעון היו בני 5 עד 17, כולם יהודים שרוב הוריהם גורשו, ועברו לטיפול הארגון היהודי OSE. על מנת להסתיר אותם מסר אותם OSE למעון. פלדבלום נקשרה לחניכים שהיו בטיפולה. היא גורשה מתחנת בוביני(צר') למחנה הריכוז דראנסי ומשם לאושוויץ בשיירה מספר 71 מיום 13 באפריל 1944(צר') (אותה השיירה שבה גורשה סימון וייל) יחד עם 44 ילדים(צר') ושישה מטפלים נוספים מאותו המעון, ובכלל זה המנהל מירון זלטין. ברשותה של פלדבלום היו מסמכים מזויפים שאיפשרו לה להינצל מהגירוש לאושוויץ. לאחר שפעמיים סירבה לנצל הזדמנויות לעבור לשווייץ, היא העדיפה לחשוף בתחנת המעבר בדראנסי את זהותה האמיתית, כדי להישאר עם חניכי המעון. ב-15 באפריל 1944 הם הגיעו לאושוויץ. היא הובילה את טור הילדים לנקודת הסלקציה, אך כשהודיעה לאנשי ה-SS שאלה ילדי מעון, היא הופרדה מהם. הילדים נשלחו להשמדה, והיא נשלחה למחנה האסירים. היא נבחרה לעבור ניסויים רפואיים, שגרמו לה נזקים רבים. הפרידה הפתאומית מהילדים, המחשבות על גורלם האכזר, וחייה הקשים במחנה הותירו את רישומם הקשה עליה עד סוף ימיה.
לאחר השואה עריכה
פלדבלום הייתה היחידה מבין הילדים והמטפלים במעון הילדים באיזיו שניצלה. בינואר 1945 היא שוחררה וחזרה לצרפת דרך אודסה. ב-1946 היא עלתה לארץ ישראל, ובאותה שנה התחתנה. שנתיים לאחר מכן התאלמנה, כשבעלה נהרג במלחמת העצמאות.
פלדבלום נשאה בתוכה את זכרם של אותם 44 הילדים עד יום פטירתה. בשנת 1987, במשפטו של מי שהיה מפקד הגסטפו בליון קלאוס ברבי, שהוביל את פשיטת הגסטפו על המעון, היא מסרה עדות מרגשת מאוד ומזעזעת על גירושם וגורלם של הילדים מהמעון באיזיו.[1] בין היתר אמרה: "זוהי חובתי להעיד נגד קלאוס ברבי בשם 44 הילדים שלי שנרצחו באושוויץ, משום שמדי לילה הם עומדים מול עיני".[2]
הנצחה עריכה
סיפורה מופיע בסרט הטלוויזיה הצרפתי "La Dame d'Izieu".
הסרט ״סבתא לילי״, בבימויו של זיו רובינשטיין, מספר את סיפורה של פלדבלום.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- הלן גורגיאל, לאה (לילית) פלדבלום, גיבורה אלמונית, בתוך "ילקוט מורשת לחקר השואה והאנטישמיות", חוברת 53, גיליון נ"ג, עמודים 155 - 159, מרחשון תשנ"ג, 1 בנובמבר 1992[3].
- Guide des lieux de mémoire 2012 עמ' 224 (בצרפתית)
קישורים חיצוניים עריכה
- לאה פלדבלום: הניצולה היחידה מבית הילדים איזיו בצרפת, אתר "ילדים בשואה – מיזם תיעוד"
- Survivre (בצרפתית)
- Escapades autour de Lyon 2012-2013, עמ' 30 (בצרפתית)
הערות שוליים עריכה
- ^ הערך מבוסס בעיקר על הדברים שנכתבו עליה באתר Jewish Virtual Library, באתר הוצאת "מורשת" וב אתר יד ושם.
- ^ בית הילדים באיזיו (MAISON D'IZIEU), באתר יד ושם: בתי ילדים בצרפת בתקופת השואה
- ^ ראו באתר ההוצאה.