לאו"ר

תנועה ציונית רעיונית

תנועת לאו"ר היא תנועה ציונית רעיונית אשר הוקמה בשנת 1979. שמה של התנועה נגזר מראשי התיבות "לב אחד ורוח חדשה".[1] לאו"ר השתתפה פעמיים במערכות הבחירות, בפעם הראשונה במסגרת הבחירות לכנסת השתים עשרה בשם לאו"ר ובפעם השנייה במסגרת הבחירות לכנסת השמונה עשרה בשם "אחריות – לב אחד ורוח חדשה".[2] בשתי ההתמודדויות התנועה לא עברה את אחוז החסימה ולפיכך לא נכנסה לכנסת.

לאו"ר
תקופת הפעילות 1979–הווה (כ־45 שנים)

יו"ר התנועה מאז הקמתה הוא יעקב חסדאי.

לאו"ר כתנועה לא הצליחה להפיץ את רעיונותיה בציבור וניסיונותיה לתקן את החברה לא נחלו הצלחה רבה. לאו"ר מתכנסת בפורום רחב לאורך השנים בשני כנסים גדולים הנערכים מדי שנה, כנס סוכות וכנס פסח.

רקע היסטורי עריכה

 
עטיפת החוברת הכחולה

שורשי התנועה נעוצים במלחמת יום הכיפורים. מייסד התנועה יעקב חסדאי היה עקב חבר בוועדת אגרנט, בה נחשף חסדאי לחומרי חקירה מסווגים שבעקבותיהם התוודע לכשלים בכל רמות הפיקוד. חסדאי קיים דיונים עם אחרים שעתידים להיות ממייסדי התנועה מאמצע שנות ה-70 ואילך. הדחיפה העיקרית להפיכתו של החוג לתנועה הייתה הכישלון של ד"ש. חוסר הצלחתה לקדם את רעיונותיה, אשר הוצגו לבוחר במערכת הבחירות, גרם לביקורת וספקנות מצד הציבור לגבי תנועות חדשות.

בינואר 1979 קיבל חסדאי מכתב מקצין שהיה תחת פיקודו בצבא, שבו הסביר מדוע ירד מהארץ. בתגובה למכתב זה פרסם חסדאי מכתב תשובה ארוך שכלל בתוכו התייחסות לשחיקתה של ד"ש. המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "עמוד והילחם".[3] המאמר עורר תגובה ציבורית נרחבת וגרר אחריו כ-300 מכתבי תשובה.

בשנת 1979 הוחלט על כינוס מכונן של חסדאי וחבריו לחזון, באותו הכנס הונחו היסודות של תנועת לאו"ר. המסר המרכזי בכנס זה היה כי הבעיה של החברה הישראלית אינה מושפעת מסוגיות של שטחים ושלום אלא נובעת מתהליך פנימי של משבר חברתי עמוק בכל תחומי החיים.[4] לפיכך יש להקים תנועה אשר תגדיר את הבעיות של מדינת ישראל בצורה מדויקת ומתוך ראייה לטווח רחוק, תציע פתרונות לבעיות ותפעל להפצתן בציבור. לאחר כשנתיים הוציאה התנועה מניפסט בכותרת "חיים של אחריות ובחירה", בו מתוארת התפיסה הכוללת של התנועה.[5]

שנות השמונים עריכה

תנועת לאו"ר התמודדה בבחירות לכנסת השתים עשרה תחת השם לאו"ר (אותיות ענף). לאו"ר הכריזה כי לא תצטרף לשום קואליציה ותהווה אופוזיציה בכנסת.[6] לאו"ר קיבלה 4182 קולות ולא עברה את אחוז החסימה. רשימת המועמדים של המפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה-12[7] :יעקב חסדאי, ישעיה בן-יהודה, ברכה יהושפט-רונן, אילנה שמש, אריה בוסק, חיים אטיאס, יעקב וימן, יוסף שיף, יעקב גילת, רפאל בוגנים, משה אבלס.

בג"ץ לאו"ר עריכה

בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק[8] ביקשה תנועת לאו"ר לבטל את החלטת ועדת הכספים של הכנסת, להוסיף רטרואקטיבית כחמישים אחוזים לתקציב הבחירות של המפלגות. העתירה הופנתה נגד ועדת הכספים ונגד כל המפלגות שאמורות לקבל את התוספת. תנועת לאו"ר ביקשה להוציא צו ביניים אשר ימנע את תשלום הכסף בתקופה שעד לסיום הדיון המשפטי. צו הביניים ניתן, ובסופו של דבר בג"ץ ביטל את החוק, לאחר שקבע שתהליך חקיקתו לא ענה על דרישת סעיף משוריין בחוק יסוד: הכנסת.[9]

שנות התשעים עריכה

לאחר הפרשה הפוליטית הידועה בתור "התרגיל המסריח" יצאו חברי לאו"ר במחאה על התופעה הפוליטית. חברי לאו"ר, ובראשם יעקב חסדאי, היו שותפים בניסוח האמנה של "התנועה לשינוי שיטת הממשל" אולם פרשו ממנה לאחר כניסת פוליטיקאים מקצועיים לתנועת המחאה.

אנשי לאו"ר בין היוזמים והפעילים עם פרופ' דב יזרעאלי בניסיון לאחד תנועות שונות תחת קורת גג אחת: "מירקמי ישראל לאחריות חברתית".

חברים רבים מתנועת לאו"ר פעלו יחד עם אורי גורדון, ראש מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית, בתכנון ויישום הקונגרס הציוני-ישראלי הראשון שהתקיים בשנת 2000.

אזרחים למען חוק משאל עם עריכה

בתוך תנועת לאו"ר פעלו מספר חברים בניסיון לקדם חוק משאל עם, ואף הקימו עמותה נפרדת לקידום הנושא. הקווים המנחים היו כי מי שיוכל להציע שאילתא למשאל עם יהיה: נשיא מדינת ישראל, שליש מחברי הכנסת או עשרה אחוזים מבעלי זכות הבחירה.

חוק שיתקבל במשאל עם יהווה חוק יסוד שאינו ניתן לשינוי מהותי או ביטול על ידי הכנסת. שינוי חוק שכזה יצריך משאל עם חוזר לאחר פרק זמן מינימלי שיקבע בחוק. משאל העם יכריע רק בשאלות עקרונית, יקבע כללים בלבד וישאיר לממשלה חופש בקביעת מדיניות וניהול שוטף. תיקבע שיטה לניסוח האלטרנטיבות לבוחר וכל שאלה תהיה חייבת אישור של בית המשפט העליון. בסופו של דבר הרעיון לא יצא אל הפועל ולאחר 8 שנים הפסיקה העמותה את פעילותה.

המינהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים עריכה

אחד מן החברים המובילים בתנועת לאו"ר הוא אורי עמדי. על פי הערכים והעקרונות של התנועה הקים עמדי את מודל הקהילה ברובע "לב העיר" בירושלים אשר כולל את שכונות ה"נחלאות", שוק מחנה יהודה והאזורים המסחריים בסביבתם. רובע זה סבל בשנות ה-80 מנטישה של אוכלוסייה והזנחה סביבתית גדולה. קהילה זו מורכבת מאוכלוסייה דתית, חרדית וחילונית, צעירים וקשישים, ותיקים ועולים, אשכנזים ובני עדות המזרח, סטודנטים ועובדים יהודים וערבים הפועלים כולם במרחב גאוגרפי מוגדר. פעולתו של עמדי הייתה בניגוד לדעתו של ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, שטען כי הרס המרכז הישן הוא תהליך טבעי בכל העולם. כמו כן לא האמין קולק שסוחרי השוק יסכימו לשתף פעולה עם הממסד. בסיום הפעולה, שנמשכה שנים רבות, הפך שוק מחנה יהודה למקום חדש ואטרקטיבי ו"לב העיר", בעיקר שכונות הנחלאות, הפך מוקד משיכה לאוכלוסייה חדשה ולתיירות.[דרוש מקור]

המאה ה-21 / מפלגת "אחריות-לב אחד ורוח חדשה" עריכה

לאו"ר החליטה להתמודד בשנית כמפלגה בבחירות לכנסת ה-18, והפעם בשם אחריות - לב אחד ורוח חדשה[10]" (השם לאו"ר לא היה מתקבל על ידי ועדת הבחירות המרכזית לכנסת היות שהייתה רשומה כבר מפלגה בשם "אור", ולכן החליטה מזכירות התנועה להתמודד תחת השם אשר מבטא את הערך המרכזי ברעיונותיה). "אחריות" (אותיות נפ) קיבלה בבחירות אלו 802 קולות בלבד ולא עברה את אחוז החסימה. רשימת המועמדים של המפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה-18[11] :יעקב חסדאי, יעקב וימן, חיים ספיריה, לאוניד טוקרסקי, נעמי כהן-טל, נחמיה ראם, ייבגני ויינשטיין, אליהו ולינסקי, יחזקאל שנאן, גאולה צרויה, ברוך גרוס, אריה תמם, רחל טורפוסמן, אבי רוזנסל, יוסף רגב.

בשנת 2015, בבחירות לכנסת ה-20, שימשה אחריות מפלגת מדף לפעילותה של "ובזכותן – חרדיות עושות שינוי". מפלגה זו שמה לה למטרה לפעול למען טובתה ורווחתה של האישה החרדית אשר אינה יכולה להשתלב במפלגות קיימות מן המגזר החרדי, ולכן, נושאים שונים החשובים לאישה החרדית אינם זוכים לטיפול ולקידום על ידי מפלגות אלו.

הנקודות העיקריות עליהן שמה דגש המפלגה.

  • הבטחת תשלום שכר על פי חוק לגננות ומורות חרדיות ומאבק ב"מעשרות" הנגבות מהגננות כבר בתלוש השכר.
  • קידום הכרה בתארים של משרד החינוך במוסדות החינוך העצמאי הממומנים על ידי המדינה לצורך תשלום גמולים.
  • רפורמה כוללת בבתי הדין הרבניים.
  • קידום תוכנית אשר תמגר את אפליית הבנות הספרדיות בקבלה למוסדות לימוד אשכנזיים.
  • הקמת מקלטים לנשים מוכות עבור נשים חרדיות.

רשימת המועמדים של מפלגת "ובזכותן" לקראת הבחירות לכנסת ה-20[12]:רות קוליאן, שרה נעה ארז, תמר בלוי, גילה ישר, שלמה מורציאנו, גילה וייס, נתן דוד לנגר, מרב אלישבע יצחקי, שרה יזדי.


"ובזכותן-חרדיות עושות שינוי" (אותיות נז) קיבלה בבחירות אלו 1802 קולות בלבד ולא עברה את אחוז החסימה.

אידאולוגיה עריכה

תנועת לאו"ר טוענת כי הבעיה העיקרית של מדינת ישראל הן הבעיות הפנימיות ובראשן מבנה החברה, המשטר וחלוקת הסמכויות בין האזרח לשלטון. התנועה חותרת להדגשת ערכי כבוד, אחריות ובחירה, בניית שיטת משטר המחלקת אחריות וסמכות בין השלטון המרכזי לקהילות, והפעלת יסודות של שותפות ותחרות באופן מאוזן בחיי החברה תוך בנייה של מעורבות אישית בחיי הקהילה.

התנועה הציעה שינוי המערכת הפוליטית בישראל, כאשר הרשות המבצעת תורכב ממוסד הנשיאות ומהממשלה. הנשיאות אחראית לעיצוב מדיניות לאומית ולהתוויית מגמות לטווח ארוך. הממשלה אחראית לניהול השוטף של המדינה. הנשיא ייבחר בבחירות ישירות, ולידו תפעלנה ארבע מועצות: המועצה לביטחון לאומי, המועצה לענייני תרבות, חינוך וחברה, המועצה לענייני משק וכלכלה, והמועצה לחוק ולמינהל. נשיא המדינה ימנה את ראש הממשלה וראש הממשלה יבחר את שריו.

על פי הצעת התנועה, הכנסת תורכב משני בתים: בית תחתון ובית עליון. הבית התחתון יהיה אחראי לחקיקה רגילה, לפיקוח על הפעילות השוטפת של הממשלה ולקביעת תקציב המדינה. חבריו ייבחרו בבחירות כלליות ויחסיות. הם יהיו אמורים לייצג את הכוחות והקבוצות השונים הפועלים בחברה ולבטא את הנטיות העכשוויות של הציבור. משך הכהונה של חברי הבית התחתון ייקבע באופן שימנע הצמדות לכיסאות, אך יאפשר צבירת ניסיון לחברי הכנסת הנהנים מאמון רחב. הבית העליון יעסוק בנושאים של עיצוב מדיניות, בהתוויית מגמות חברתיות, בהכרעה בשאלות חוקתיות ובבקרת מוסדות השלטון. תימסרנה לו סמכויות בנושאים המחייבים את המדינה לטווח ארוך, כגון הסכמים בינלאומיים או הלוואות לטווח ארוך של המדינה, וכן בשאלות הקשורות בחלוקת אחריות בין השלטון המרכזי לבין הקהילות. מספר חברי הבית העליון לא יעלה על ארבעים והם ייבחרו על בסיס אישי בבחירות בלתי-ישירות, כלומר על ידי נציגי הציבור. ייקבע גיל מינימום לכניסה לבית העליון, כל נבחר יתחייב להפסיק כל פעילות פוליטית ועסקית, הוא יכהן תקופה ארוכה אחת בלבד. לאחר מכן לא ישוב למלא תפקידים פוליטיים.

חלוקת תחומי הפעולה בין הקהילות והשלטון המרכזי, מערכת הסמכויות והיחסים בין הנשיא, הממשלה, הבית העליון והתחתון, יוגדרו בחוקה. החוקה תובא לאישור משאל עם. לאחר אישור החוקה יוקם, במסגרת הבית העליון, בית-דין שישמש פרשן לחוקה.

ישראל בהגדרתה היא מדינה יהודית ודמוקרטית ועל כן, להשקפת תנועת לאו"ר, אי-אפשר להפריד בין המדינה לדת. כדי למנוע סתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין הגדרת זהותה היהודית של המדינה, וכדי להבטיח שהכרעות בעלות אופי תרבותי-יהודי תהיינה בעלות גיבוי דמוקרטי, מציעה תנועת לאו"ר שתי דרכים: ניתוק הקשר בין דת לפוליטיקה וקביעה כי הכרעה בשאלות דתיות תיעשה במשאל עם (לאומי או אזורי, לפי אופי העניין) שיהיה מחוץ לזירה הפוליטית. הקטנת תלותם של מוסדות דתיים במערכות השלטון, הן מבחינת התקציב והן מבחינת מינוי בעלי התפקידים למוסדות הדתיים.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ספר יחזקאל, פרק י"א, פסוק י"ט
  2. ^ מפלגת אחריות – בחירות 2009
  3. ^ יעקב חסדאי, בעט ברזל, קבוצת לאו"ר ירושלים, 1983,(עמ' 23-13)
  4. ^ יעקב חסדאי,אמת בצל המלחמה, זמורה, ביתן, מודן 1979 (עמ' 21-10)
  5. ^ חסדאי, 1983, עמ' 187
  6. ^ תשדירי בחירות 1988: מי זוכר את תנועת לאו"ר?, באתר וואלה
  7. ^ פרסום רשמי של רשימות המועמדים לכנסת ה-12 https://www.nevo.co.il/law_html/Law10/YALKUT-3588.pdf
  8. ^ בג"ץ 142/89 תנועת לאו"ר - לב אחד ורוח חדשה נ. יושב ראש הכנסת ו-16 אחרים, ניתן ב-1 ביולי 1990 פ"ד מד (3) 529.
  9. ^ ענבל בר-און, בג"צ לאור נ' יו"ר הכנסת, באתר News1 מחלקה ראשונה, 25 ביולי 2009
  10. ^ פרטים נוספים על מפלגת "אחריות" בתקופת הבחירות ניתן למצוא בקישור לדף המפלגה באתר תנועת לאו"ר
  11. ^ פרסום רשמי של רשימות המועמדים לכנסת ה-18 https://bechirot24.bechirot.gov.il/election/about/Documents/yalkut_5909.pdf
  12. ^ רשימות המועמדים לכנסת ה-20 של "ובזכותן – חרדיות עושות שינוי"