לאופולד לעף
הרב יהודה לייב [לאופולד] לעף, מאוית לעיתים גם לב או לף או לו (גרמנית: Leopold Löw, הונגרית: Lőw Lipót; 22 במאי 1811 – 13 באוקטובר 1875) היה רב הקהילה היהודית בסגד, תאולוג והיסטוריון הונגרי יליד מוראביה, מהבולטים במלומדי חכמת ישראל. במשך מרבית שנותיו היה קרוב לאסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, אך בערוב ימיו נטה לרפורמים. הוא היה הרב המשפיע והבולט ביותר בקרב הציבור הנאולוגי בארצו.
 | |
| לאופולד לעף בשנות ה-70 של המאה ה-19. | |
| לידה |
22 במאי 1811 צ'רנה הורה, מוראביה |
|---|---|
| פטירה |
13 באוקטובר 1875 (בגיל 64) סגד |
| מדינה |
הונגריה, האימפריה האוסטרית  |
| מקום פעילות | ממלכת הונגריה |
| תקופת הפעילות |
1835 – 13 באוקטובר 1875 (כ־40 שנה) |
| השתייכות | יהדות נאולוגית |
| תחומי עיסוק | חקר התלמוד, ארכאולוגיה, היסטוריה |
| רבותיו | ליב שוואב, שי"ר, חיים דייטשמן |
| תלמידיו | עמנואל לעף, אברהם הוכמוט |
| צאצאים | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
ראשית חייו עריכה
יהודה לייב לעף[1] נולד ב-1811 בצ'רנה הורה(אנ') שבמוראביה, למשפחה היהודית היחידה בכפר. מצד אביו , משה (מוזס) לב, הוא היה דור עשירי למהר"ל מפראג , ומצד אמו, ברברה לבית מאייר, [2] היה צאצא של הרב מנחם מנדל קרוכמל.[3] בני משפחתו הקפידו לאיית את שמם כ'לעף'.[4] בגיל שלוש-עשרה עזב את הבית לטובת לימודים בישיבתו של הרב חיים דייטשמן, אב"ד טרביץ'. בנוסף שהה גם בישיבות קולין, ליפניק ואייזנשטט.
ב-1830 נסע לפרוסניץ, מרכז ההשכלה במוראביה, שם המשיך בלימודיו אצל רב העיר ליב שוואב. הלה נודע כנאור וכתומך במשכילים, והיה מושא לעוינותם של החת"ם סופר ומהר"ם בנט. בשנים הבאות עסק בלימודי חול ורכש שליטה בשפות אירופאיות ובספרות. באותה תקופה החל גם בהתכתבות ענפה עם הרב אהרן חורין מאראד, מהבולטים שהטיפו לרפורמה דתית. ב-1834 סירב הרב הראשי של מוראביה, נחום טרייביטש, לאשר להעניק לו היתר הוראה מאחר שהיה משכיל מדי. בעקבות זאת היגר ב-1835 לממלכת הונגריה, שם נסמך לרבנות על ידי שוואב, דייטשמן, חורין ושי"ר. באותה תקופה מונה שוואב לאב"ד פשט. בחמש השנים הבאות למד לעף מגוון רחב של נושאים – מתמטיקה, פילוסופיה, תאולוגיה, היסטוריה, ארכאולוגיה ועוד רבים – בגימנסיה הלותרנית של פרשבורג ובאוניברסיטאות פשט ווינה, ובמקביל התפרנס כמורה פרטי.
רבנות עריכה
ב-10 בספטמבר 1841 הוזמן לכהן כרב בעיר נג'קניז'ה, וביוני 1842 נשא לאישה את לאונטין, בתו של הרב שוואב. הוא רכש שליטה בהונגרית וב-1844 היה הרב הראשון במדינה לשאת את דרשותיו בה. הוא הפך למוביל המאבק עבור אמנציפציה ליהודים בהונגריה. הוא שוכנע כי המפתח לכך הוא באימוץ הלאומיות המדיארית ולכן טיפח קשרי ידידות עם פרנץ דיאק ואחרים מהחוגים הלאומיים. באותה שנה התפלמס עם לאיוש קושוט הליברלי כשזה קרא ליהודים לבטל איסורים דתיים כמו כשרות ולהתבולל כתנאי להשוואת מעמדם האזרחי. הוא הקים בנג'קניז'ה בית-ספר ועודד הכשרה מקצועית. באמצע שנות ה-40, בעת הוועידות שקבעו את מסלולה של היהדות הרפורמית בנסיכויות הגרמניות, תמך ברב זכריה פרנקל השמרן, מייסד האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית. פועלו כרב הפך אותו לדמות המשפיעה ביותר ביהדות הנאולוגית המתפתחת של הונגריה, שהושפעה רבות מהתפישה הפוזיטיבית-היסטורית של פרנקל. תרומתו לחכמת ישראל הייתה רבה: בין היתר, קבע כי טקס הבר מצווה הופיע לראשונה בגרמניה במאה ה-14, והיה הראשון לחקור את מקורות עזרת הנשים ולהצביע על כך שבבתי-כנסת מהעת העתיקה אין ראיות לקיומה.
עמדותיו הפכו אותו למושא לעוינות עזה מצד האורתודוקסים. ב-1846, כשקיבל את הרבנות בפאפה, ניסו הגורמים השמרניים בקהילה למנוע את מינויו באמצעות פנייה לשלטונות, אך לא הצליחו. בכל תקופת כהונתו בעיר נמשך העימות עמם. ב-1848, כשפרצה המהפכה ההונגרית נגד השלטון ההבסבורגי, הצטרף לעף לצבא המתקוממים כרב צבאי ויצא לחזית הדראווה, בה לחמו המורדים במלוכנים הקרואטים, שם נשא דרשות בפני החיילים היהודים.[5] במהלך ההתקוממות תמך בקריאתו החריפה של שוואב נגד "אגודת הרפורמה של פשט" בראשות יצחק איינהורן, שניסה לקדם תיקונים דתיים נרחבים בהשראת מורהו הרדיקלי, שמואל הולדהיים. לאחר שהאוסטרים הביסו את המורדים ב-1849 נעצרו הוא ושוואב על ידי הרשויות; בעקבות פנייתה של לאונטין לברונית סינה, ממשפחתו של הבנקאי הוינאי רב-ההשפעה גאורגיוס סינה, חנן אותם הגנרל האוסטרי יוליוס יאקוב פון היינאו ב-14 בדצמבר. לעף שוחרר, אך נותר בפיקוח צמוד של השלטונות.
ב-1850 עזב את פאפה לטובת העיר הגדולה סגד, בה כיהן עד מותו. הוא הוסיף להיות דמות מרכזית במאבק לאמנציפציה. ב-1851 זומן על ידי האוסטרים לעמוד בראש וועדה שניסתה, לשווא, לקבוע חוקת קהילות אחידה לציבור היהודי בהונגריה. באותה שנה הגיע למדינה הרב הגרמני האורתודוקסי עזריאל הילדסהיימר, שדגל ברעיון של תורה עם דרך ארץ. לעף ראה בשיטתו ניסיון לאמץ חזות מודרנית תוך סירוב לבחינה מדעית כנה של הדת, והם נעשו ליריבים מרים. התנגדותו לרפורמה קוממה עליו רבים מיהודי פשט שהשתייכו אליה, ומנעה ממנו לרשת את חמיו עם מות הלה ב-1857.
אחרית ימיו עריכה
ב-1858 ערך הרב לעף ופרסם כתב-עת בגרמנית "בן חנניה",[6] על תאולוגיה יהודית, החיים בקהילה, בית הכנסת ובית הספר, שהיה לבמה המרכזית לפרסומים במדעי היהדות בהונגריה. בשנת 1960 הוא הזמין את ישראל באק ללמד בבית ספר יהודים של העיר. ב-1861, בעת שהתנהל פולמוס גדול סביב חיבורו של פרנקל "דרכי המשנה" – האורתודוקסים ראו בספר ערעור על מקורה האלוהי של התורה שבעל פה ותקפו את המחבר כשנמנע מלאשר כי הוא אכן מאמין בכך – חיבר לעף טור בעילום שם נגד מורו שי"ר, שהצטרף לגינויים. הוא כתב כי הלה, שקיבל בעצמו את תזת ישעיהו השני, אינו יכול להטיח האשמות בפרנקל.[7] ב-1863 הצטרף לעף לעוד סכסוך בין הפוזיטיבים-היסטוריים לאורתודוקסים, כשהילדסהיימר ארגן מסע מחאה נגד היינריך גרץ שפירש את ישעיהו נ"ג כמטאפורה להיגאלות עם ישראל ולא נבואה על ביאת המשיח. הוא והמקורבים לו הגנו על גרץ וטענו שהילדסהיימר הוא קנאי דתי העוסק באפולוגטיקה גרידא.
ב-1860, חצי שנה לאחר שהגיע לסגד, מתה אשתו לאונטין. הוא נישא שנית לבאבט רדליך, ובסך הכל היו לו ארבעה-עשר ילדים. ב-1863 שימש בהזמנה מיוחדת של משפחת הרצל כמסדר הקידושין בחתונתה של קתרינה, אחותו של יעקב, אביו של תאודור הרצל.[8]
בשנות ה-60 החל לעף לנטות יותר לכיוון רעיונותיו של אברהם גייגר. עוד ב-1857 שיבח את ספרו המהפכני "המקרא ותרגומיו". לימים, שיבח אותו גייגר באומרו שמחקריו הוכיחו כי "הפרשנים ופוסקי ההלכה מעולם לא הכפיפו את דעתם לדעת כותבי התלמוד." ב-1868, ערב הקונגרס הכללי, הוא התנגד להצעת ראש קהילת פשט איגנאץ הירשלר לכונן הנהגה מרכזית עבור כלל הציבור והתריע כי היהודים מפולגים מדי. הוא עצמו החרים את דיוני הקונגרס ולאחר מכן, בעת שהאורתודוקסים פרשו ממנו וחתרו לייסד ארגון עצמאי, הביע תמיכה בהם. כשהקהילות הנאולוגיות התארגנו ב'לשכה היהודית הארצית', הלך וגדל הפער בין לעף לעסקנים שהנהיגו אותה, ששאפו למזער את החיכוך הדתי עם האורתודוקסים. לא הוצעה לו משרת הוראה בבית המדרש לרבנים בבודפשט. הוא השתתף בוועידת לייפציג ובוועידת אאוגסבורג, שאורגנו על ידי הרפורמים.
ב-1873 הכליל אותו המשכיל הרוסי אליעזר צווייפל, בניתוחו על הזרמים היהודיים בזמנו, לא במחנה "ההשקפה השלישית" של "ד"ר פראנקל וד"ר גרעטץ" אלא מנה את "ד"ר לעף" מיד אחרי גייגר בין "המתקנים".[9] הרב לעף הוסיף לחבר ספרים רבים, שחלקם יצאו לאור רק אחרי מותו. ספר השנה של כינוס הרבנים הרפורמים בארצות הברית ב-1911 תיאר בהערכה את פועלו, אך ציין כי אף על פי שהיה ”רפורמטור נחרץ בתאוריה” לא הייתה לעבודתו השפעה על בני ארצו; ”לשאלה אילו תיקונים (ברוח הרפורמים) הנהיג בפועל, עלינו לענות באכזבה: שום דבר”.[10]
בהלווייתו ב-1875 השתתפו נציגים מכל רחבי הארץ, וראש הממשלה קלמן טיסה ולאיוש קושוט פרסמו הודעות אבל. בנו עמנואל לעף ירש אותו בתפקידו כרב הנאולוגי של סגד כעבור שלוש שנים.
לקריאה נוספת עריכה
- יהודה מרטון (Eo') (יה. מ.), "לף (לעף), לאופולד", האנציקלופדיה העברית (כרך כא, עמ' 1004 - 1006), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ט.
- ליבש לעף ובנו עמנואל, רשויות, מכתמים וכתבות, ירושלים: דפוס המערב, תרצ"ח
קישורים חיצוניים עריכה
- רשימת הפרסומים של לאופולד לעף, בקטלוג הספרייה הלאומית
- Leopold Loew באנציקלופדיה יודאיקה
- כתבי לאופולד לעף בפרויקט בן-יהודה
- מיכאל סילבר, Leopold Löw. אנציקלופדיית ייווא ליהודי מזרח אירופה.
- ויליאם לעף, Leopold Loew: A Biography.
- עמנואל שרייבר, Leopold Loew. התפרסם בתוך: Reformed Judaism and its Pioneers, ספוקיין, 1892.
- לאופולד לעף ב-JewishEncyclopedia (באנגלית)
- כל עבודותיו של לעף סרוקות במאגר המידע של אוניברסיטת גתה בפרנקפורט דמיין.
- "לֶעוו, לֵיאוֹפּוֹלד", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 56–57, באתר היברובוקס
- הרב, שהכריז על עצמאותה של הונגריה (A rabbi, aki kihirdette a független Magyarországot) - מאמר בפורטל ההונגרי INDEX.HU מאת קריסטיאן ניארי (Nyáry Krisztián) (בהונגרית)
לאופולד לעף (1811-1875), דף שער בספרייה הלאומית- ארכיון עמנואל לעף(לאופולד לעף), בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ באגרותיו, שד"ל פונה אליו כ'יהודה ליבש לעף' ('אגרות שד"ל, כרך 2', עמ' 1254.) בכרך השני של 'ספר שרגאי', עמ' 34, הוא נזכר על ידי מרדכי אליאב ויצחק רפאל כ'יהודה לייב-לייבוש לעף'.
- ^ באתר הגניאלוגי Geni
- ^ שמעון פדרבוש (עורך), חכמת ישראל במערב אירופה, הוצאת מ. ניומן, 1958. עמ' 314.
- ^ נורית גוברין, כתיבת הארץ: ארצות וערים על מפת הספרות העברית, כרמל 1998. עמ' 368.
- ^ "אלוהים עמנו - נאום של הרב לאופולד לעף ב-1848" (בהונגרית).
- ^ Ben-Chananja Zeitschrift für Theologie und für jüd. Leben in Gemeinde, Synagoge und Schule. (1858-1867)
- ^ חיים לנדרר. R’ Shlomo Yehuda Rapoport (Shir), Champion of Jewish Unity in the Modern Era. עמ' 118 (למטה).
- ^ איגניאס שלנג, הרצל ואבותיו מזימון, העולם, גלין מ"ג ה'ת"ש.
- ^ 1=Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. עמ' 38 (למטה: הערת שוליים 25.) מקור: אלעזר זועיפל, שלום על ישראל: כרך ג', ז'יטומיר 1873. עמ' 33, 38.
- ^ CCAR Yearbook 1911, עמ' 225, 228.