לאיוש הראשון, מלך הונגריה

לאיוש הראשון (הגדול), מלך הונגריה, או בפולין לודוויק ההונגרי, מלך פולין (בהונגרית: Első Lajos magyar király וגם Nagy Lajos, כלומר "לאיוש הגדול"; בפולנית: Ludwik Węgierski; ‏1326 – 1382) היה מלך הונגריה ופולין משושלת אנז'ו ומצאצאי איג קאפה, ובנו של המלך קארוי רוברט. הוא הוכתר למלך הונגריה בשנת 1342, ולמלך פולין בשנת 1370. לאיוש הגדול היה אחד מחשובי השליטים באירופה של ימי הביניים המאוחרים. הוא הרחיב את תחום שליטתה והשפעתה של ממלכתו מהים האדריאטי ועד לים השחור וכמעט עד לים הבלטי בצפון. עם המדינות שהיו בחסותו נמנו ממלכת בוסניה, סרביה, ולאכיה, נסיכות מולדובה ובולגריה. לאיוש השקיע זמן ממושך במלחמות עם רפובליקת ונציה והיה גם אחד הטוענים לכתר של ממלכת נאפולי. הוא היה גם אחד השליטים הראשונים באירופה שהתעמת עם העות'מאנים שנמצאו בתנופת התפשטות. בשנות שלטונו הגיעה הונגריה הימי-ביניימית לשיא השפעתה הפוליטית.

לאיוש הראשון, מלך הונגריה
לאיוש הגדול
Első Lajos magyar király
Nagy Lajos

ציור מסביבות 1360
לידה	5 במרץ 1326 וישגראד, ממלכת הונגריה
פטירה	10 בספטמבר 1382 (בגיל 56) טרנבה, ממלכת הונגריה
מדינה	ממלכת הונגריה
מקום קבורה	סקשפהרוואר, הונגריה
בן או בת זוג	Margaret of Bohemia, Queen of Hungary (1338–?) אליזבתה מבוסניה (1353–?)
שושלת בית אנז'ו
אב קארוי הראשון, מלך הונגריה אם אליזבת מפולין, מלכת הונגריה צאצאים Catherine of Hungary מריה, מלכת הונגריה ידוויגה, מלכת פולין
מלך פולין 17 בנובמבר 1370 – 10 בספטמבר 1382 (11 שנים)
פרסים והוקרה
הוורד המוזהב

לאיוש הראשון מלך הונגריה

ביוגרפיה

ראשית חייו

לודוביקוס או לאיוש לבית אנז'ו נולד ב-5 במרץ 1326 כבנם השלישי של קארוי הראשון, מלך הונגריה ושל אשתו, אלז'בייטה מפולין, מלכת הונגריה, בתו של מלך פולין, ולדיסלב הראשון (ארוך האמה) ואחותו של קז'ימייז' השלישי, מלך פולין. הוא קיבל את שמו לזכר דודו של אביו, לואי, בישוף טולוז, שהוכתר לקדוש ב-1317. הבן הבכור של הוריו, קארוי, מת לפני לידתו של לאיוש.

לאיוש קיבל חינוך מקיף בסטנדרטים של תקופתו ולמד לטינית, גרמנית וצרפתית. הוא גילה עניין מיוחד בהיסטוריה ובאסטרולוגיה. כומר מוורוצלב (ברסלאו) בשם ניקולאוס נסמיי לימד אותו את עקרונות היסוד של האמנוה הנוצרית. יחד עם זאת את קנאותו הדתית ירש לאיוש מאמו. באחד הצ'רטרים המלכותיים הזכיר לאיוש שבילדותו אחד מאבירי החצר, פטר פוהארוש, נשא אותו על כתפיו. שני המנטורים האישיים שלו, מיקלוש הראשון דרוגט ומיקלוש טפולצ'אני הצילו את חייו שלו ושל אחיו הצעיר, אנדראש כאשר ניסה פליציאן זאה לרצוח את משפחת המלוכה בווישגראד ב-17 באפריל 1330.

לאיוש היה רק בן תשע כשנחתם הסכם ברית בין אביו ליוהאן, מלך בוהמיה. שנה לאחר מכן, לאיוש ליווה את אביו בפלישה לאוסטריה. ב-1 במרץ 1338, בנו ויורשו של יוהאן מבוהמיה, קרל, מרקיז מוראביה, חתם על הסכם חדש עם קארוי הראשון, מלך הונגריה ולאיוש בווישגראד. על פי האמנה, קרל ממוראביה הכיר בזכותם של בניו של קארוי הראשון לרשת את דודם מצד אמם, קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, אם קז'ימייז' ימות ללא יורש זכר. לאיוש גם התחייב שהוא יתחתן עם בתו בת השלוש של קרל, מרגרט.

אשתו הראשונה של קז'ימייז' השלישי, אלדונה מליטא, נפטרה ב-26 במאי 1339. שני אצילים פולנים מובילים - זביגנייב, קנצלר קרקוב וספיצימיר לליוויטה - שכנעו את קז'ימייז', שלא הוליד בן, להפוך את אחותו, אלז'בייטה, וצאצאיה ליורשיו. על פי יאן דלוגוש בן המאה ה-15, קז'ימייז' ערך סיים כללי בקרקוב שבו "הפרלטים והאצילים הנאספים" הכריזו על לאיוש כיורש של קז'ימייז', אך ההתייחסות לסיים היא אנכרוניסטית. ההיסטוריון פול וו. קנול כותב שקז'ימייז' העדיף את משפחת אחותו על פני בנותיו שלו או חבר בענף זוטר של שושלת פיאסט, משום שרצה להבטיח את תמיכתו של מלך הונגריה נגד האבירים הטבטונים. אביו ודודו של לאיוש חתמו על הסכם בווישגרד ביולי לפיו קז'ימייז' השלישי הפך את לאיוש ליורשו אם ימות ללא בן. בתמורה התחייב קארוי הראשון שלאיוש יכבוש מחדש את פומרניה ואדמות פולניות אחרות שאבדו למסדר הטבטוני ללא כספים פולניים ויעסיק רק פולנים בממשל המלכותי בפולין.

לאיוש קיבל את התואר דוכס טרנסילבניה מאביו ב-1339, אך הוא לא ניהל את המחוז. על פי אמנה מלכותית מאותה שנה, כלתו של לאיוש, מרגרט מבוהמיה, התגוררה בחצר המלוכה ההונגרית. החצר הדוכסית הנפרדת של לאיוש הוזכרה לראשונה באמנה מלכותית משנת 1340.

שלטונו

השנים הראשונות (1342–1345)

קרל, מרקיז מוראביה, אביה של אשתו הראשונה של לאיוש, מרגרט מבוהמיה (מקודקס גלנהאוזן)

קארוי הראשון מת ב-16 ביולי 1342. חמישה ימים לאחר מכן, הכתיר קסנאד טלגדי, הארכיבישוף של אסטרגום, את לאיוש למלך בכתר הקדוש של הונגריה בסקשפהרוואר. למרות שלאיוש הגיע לגיל הבגרות, אמו אלז'בייטה "פעלה כמעין עוצרת" במשך עשרות שנים, משום שהפעילה עליו השפעה חזקה. לאיוש ירש אוצר עשיר מאביו, שחיזק את הסמכות המלכותית ושלט מבלי לקיים דיאטות במהלך העשורים האחרונים לשלטונו.

לאיוש הציג מערכת חדשה של מענקי קרקע, המוציאה מהמענק את אחיו של מקבל המענק וקרובי משפחה אחרים, בניגוד לחוק המקובל: אחוזות כאלה נמסרו לכתר אם צאצאיו הזכרים האחרונים של מקבל המענק מתו. מצד שני, לואי לעיתים קרובות "קידם בת לבן", כלומר אישר לבת לרשת את נחלות אביה, למרות שהחוק המקובל קבע שרכושו של אציל שנפטר ללא בנים יעבור בירושה לידי קרוביו. לאיוש העניק לעיתים קרובות את הפריבילגיה הזו לנשים האהובות עליו. לאיוש גם אישר לעיתים קרובות לבעלי קרקעות להחיל עונש מוות בנחלותיהם, תוך הגבלת סמכותם של שופטי המחוזות.

ויליאם דרוגת', יועץ רב השפעה של אביו המנוח של לאיוש, מת בספטמבר 1342. הוא הוריש את נחלותית לאחיו, ניקולס, אך לאיוש החרים את האחוזות הללו. בסוף הסתיו, לאיוש פיטר את ווייבוד טרנסילבניה של אביו, תאמאש סצ'ני, למרות שאשתו של סצ'ני הייתה בת דודה רחוקה של המלכה האם. לאיוש העדיף במיוחד את הלאקפיס: שמונה מבני המשפחה החזיקו בתפקידים בכירים במהלך שלטונו. אנדראש לאקפי היה מפקד הצבא המלכותי במהלך המלחמה הראשונה בתקופת שלטונו של לאיוש. בסוף 1342 או בתחילת 1343, הוא פלש לסרביה וחידש את באנאט מאצ'ו, שאבדה בתקופת שלטונו של אביו.

רוברטו החכם, מלך נאפולי, מת ב-20 בינואר 1343. בצוואתו, הוא הכריז על נכדתו, ג'ובאנה הראשונה, היורשת היחידה שלו, להוציא את אחיו הצעיר של לאיוש, אנדראש, בעלה של ג'ובאנה, מלהפוך לשליט שותף. לאיוש ואמו ראו בכך הפרה של הסכם קודם בין המלכים המנוחים של נאפולי והונגריה. הוא ביקר את אבי כלתו, קרל ממוראביה, בפראג כדי לשכנע אותו להתערב בשמו של אנדראש אצל המורה לשעבר של קרל, האפיפיור קלמנס השישי, האדון של ממלכת נאפולי. לאיוש גם שלח שליחים לקרוביו הנאפוליטניים ולפקידים הבכירים של הממלכה, ודחק בהם לקדם את האינטרסים של אחיו. אמם, אלז'בייטה, עזבה בקיץ לנאפולי, ולקחה עמה כמעט את כל האוצר המלכותי, כולל יותר מ-6,628 קילוגרמים (14,612 ליברות) כסף ו-5,150 קילוגרמים (11,350 ליברות) של זהב. במהלך שהותה בת שבעה חודשים באיטליה, היא הצליחה רק לשכנע את כלתה ואת האפיפיור להבטיח שאנדראש יוכתר כבעלה של ג'ובאנה.

על פי הכרוניקה הקרובה יחסית לתקופה, של יאנוש קיקיליי, פתח לאיוש במערכה הראשונה שלו נגד קבוצה של סקסונים טרנסילבנים, שסירבו לשלם מיסים, ואילץ אותם להיכנע בקיץ 1344. במהלך שהותו בטרנסילבניה, ניקולאיה אלכסנדרו - שהיה בנו של באסאראב הראשון, הנסיך השליט של ולאכיה - נשבע אמונים ללאיוש בשם אביו בעיר בקרונשטאט או בראשו (כיום בראשוב, רומניה); כך הוחזרה השליטה של המלכים ההונגרים על ולאכיה, לפחות כלפי חוץ.

לאיוש הצטרף למסע צלב נגד הליטאים האליליים בדצמבר 1344. הצלבנים - כולל יוהאן, מלך בוהמיה, קרל, מרקיז מוראביה, פייר הראשון, דוכס בורבון ווילם השני, רוזן אנו והטילו מצור על וילנה. עם זאת, פלישה ליטאית לאדמות האבירים הטבטונים אילצה אותם להסיר את המצור. לאיוש חזר להונגריה בסוף פברואר 1345. הוא שיגר את אנדראש לאקפי, רוזן הסקלרים כדי לפלוש לאדמות עדר הזהב כנקמה על פשיטות הביזה הקודמות של הטטרים נגד טרנסילבניה וחבל Szepesség (כיום ספיש, סלובקיה). לאקפי וצבאו של סקלרים בעיקר הנחילו תבוסה לצבא טטרי גדול ב-2 בפברואר 1345. לוחמים הונגרים ניצחו במסע שלהם, וערפו את ראשו של המנהיג הטטרי המקומי, האח של החאן, אטלאמיש, וגרמו לטטרים לברוח לכיוון אזור החוף. עדר הזהב נדחק מאחורי נהר הדנייסטר, לאחר מכן שליטתה של עדר הזהב בארצות שבין הקרפטים המזרחיים לים השחור נחלשה. סכסוך בין דודו וחמיו של לאיוש (קז'ימייז' השלישי, מלך פולין וקרל, מרקיז מוראביה) הוביל למלחמה בין פולין לבוהמיה באפריל. במלחמה זו תמך לואי בדודו בתגבורת בהתאם להסכם משנת 1339.

בזמן שצבאותיו של לאיוש נלחמו בפולין ונגד הטטרים, צעד לאיוש לקרואטיה ביוני 1345 וצר על קנין, מושבו לשעבר של איוון נליפאק המנוח, שהתנגד בהצלחה לאביו של לאיוש, ואילץ את אלמנתו ובנו להיכנע. גם הרוזנים של קורבאביה ואצילים קרואטים אחרים נכנעו לו במהלך שהותו בקרואטיה. אזרחי זאדאר מרדו נגד הרפובליקה של ונציה וקיבלו את שלטונו של לאיוש. לאיוש חזר בינתיים לווישגראד. הוא שלח את סטפן השני, באן בוסניה, לסייע לבורגנים של זאדאר, אך הבאן לא נלחם נגד הוונציאנים.

המערכה הנאפוליטנית (1345–1350)

ערך מורחב – המסעות הנאפוליטניים של לאיוש הגדול

המלך לאיוש על כס המלכות סביב אביריו (הכרוניקה המאוירת, 1358)

אחיו של לאיוש אנדראש נרצח באברסה ב-18 בספטמבר 1345. לאיוש ואמו האשימו את המלכה ג'ובאנה הראשונה, הנסיך רוברט מטארנטו, הדוכס שארל מדוראצ'ו וחברים נוספים בענפים הנאפוליטניים של בית קאפה-אנז'ו במזימות נגד אנדראש. במכתבו מ-15 בינואר 1346 לאפיפיור קלמנס השישי, דרש לאיוש מהאפיפיור להדיח את מלכת "רוצחת הבעל" לטובת קרלו מרטלו, דוכס קלבריה, בנה התינוק מאנדראש. לאיוש גם הגיש תביעה לעוצרות הממלכה בתקופת קטנותו של אחיינו, בהתייחסו למוצאו הפטריליניארי מבנו הבכור של אביו של רוברטו החכם, קרלו השני, מלך נאפולי. הוא אף הבטיח להגדיל את סכום המס השנתי שישלמו מלכי נאפולי לכס הקדוש. לאחר שהאפיפיור לא הצליח לחקור במלואו את רצח אנדראש, החליט לאיוש לפלוש לדרום איטליה. כהכנה לפלישה, הוא שלח את שליחיו לאנקונה ולעיירות איטלקיות אחרות לפני קיץ 1346.

גיסתו של לאיוש, ג'ובאנה הראשונה, מלכת נאפולי, שאותה ראה כ"רוצחת בעל" לאחר רצח אחיו, אנדראש, דוכס קלבריה (מתוך כתב יד של De mulieribus claris של ג'ובאני בוקאצ'ו)

בזמן ששליחיו ניהלו משא ומתן באיטליה, לאיוש צעד לדלמטיה כדי להקל על זאדאר, אך הוונציאנים שיחדו את מפקדיו. כאשר פרצו האזרחים ותקפו את הנצורים ב-1 ביולי, הצבא המלכותי לא הצליח להתערב, והוונציאנים גברו על המגינים מחוץ לחומות העיירה. לאיוש נסוג אך סירב לוותר על דלמטיה, למרות שהוונציאנים הציעו לשלם 320,000 פלורין זהב כפיצוי. אולם בהיעדר תמיכה צבאית מלאיוש, נכנעה זאדאר לוונציאנים ב-21 בדצמבר 1346.

לאיוש שלח משלחות קטנות אחת אחרי השנייה לאיטליה בתחילת מלחמתו נגד ג'ובאנה, משום שלא רצה להציק לאיטלקים שסבלו מרעב בשנה הקודמת. חייליו הראשונים יצאו בפיקודו של ניקולס ואסארי, בישוף ניוטרה (כיום ניטרה בסלובקיה), ב-24 באפריל 1347. לאיוש שכר גם שכירי חרב גרמנים. הוא עזב את וישגראד ב-11 בנובמבר. לאחר שצעד דרך אודינה, ורונה, מודנה, בולוניה, אורבינו ופרוג'ה, הוא נכנס לממלכת נאפולי ב-24 בדצמבר ליד ל'אקווילה, שנכנעה לו.

המלכה ג'ובאנה נישאה בשנית, התחתנה עם בן דודה, לואיג'י מטראנטו, וברחה למרסיי ב-11 בינואר 1348. קרוביהם האחרים, רוברטו, נסיך טראנטו וקרלו, דוכס דוראצו, ביקרו את לאיוש באוורסה כדי להיכנע לו. לאיוש קיבל אותם בידידות ושכנע אותם לשכנע את אחיהם, פיליפו השני, נסיך טארנטו ולואיג'י מדוראצו, להצטרף אליהם. לאחר הגעתם, "חיוכו של המלך לאיוש הוחלף בהבעה הקשה ביותר כאשר חשף במילים איומות את הרגשות האמיתיים שהיו לו כלפי הנסיכים ושהוסתרו עד אז", על פי הדומניקו דה גראבינה בן זמנו. הוא חזר על האשמותיו הקודמות, האשים את בני משפחתו ברצח אחיו, וכלא אותם ב-22 בינואר. למחרת נערף ראשו של קרלו מדוראצו - בעלה של אחותה של ג'ובאנה הראשונה, מריה - בהוראת לאיוש. שאר הנסיכים נשמרו בשבי ונשלחו להונגריה, יחד עם אחיינו התינוק של לאיוש, קרלו מרטלו.

לאיוש צעד לנאפולי בפברואר. האזרחים הציעו לו כניסה חגיגית, אך הוא סירב, ואיים לתת לחייליו להרוס את העיירה אם לא יעלו את המיסים. הוא אימץ את התארים המסורתיים של מלכי נאפולי - "מלך סיציליה וירושלים, דוכס אפוליה ונסיך קפואה" - וניהל את הממלכה מהקסטל נואובו, ושיכן את שכירי החרב שלו במבצרים החשובים ביותר. הוא השתמש בשיטות חקירה אכזריות בצורה יוצאת דופן כדי ללכוד את כל השותפים למותו של אחיו, לפי דומניקו דה גראבינה. רוב משפחות האצולה המקומיות (כולל בית בו ובית סאנסוורינו) סירבו לשתף עמו פעולה. האפיפיור סירב לאשר את שלטונו של לאיוש בנאפולי, מה שהיה מאחד שתי ממלכות חזקות תחת שלטונו של לאיוש. האפיפיור והקרדינלים הכריזו על המלכה ג'ובאנה חפה מפשע מרצח בעלה בפגישה רשמית של מועצת הקרדינלים.

הגעתו של המוות השחור אילצה את לואי לעזוב את איטליה במאי. הוא מינה את אולריך וולפהרדט למושל נאפולי, אך שכירי החרב שלו לא הפריעו לג'ובאנה הראשונה ולבעלה לחזור בספטמבר. לאיוש, שחתם על שביתת נשק לשמונה שנים עם ונציה ב-5 באוגוסט, שלח כוחות חדשים לנאפולי בפיקודו של אישטוואן לאקפי, הווייבוד של טרנסילבניה, בסוף 1349. לאקפי כבש מחדש את קפואה, אברסה. ומבצרים נוספים שאבדו לג'ובאנה הראשונה, אך מרד בין שכירי החרב הגרמנים שלו אילץ אותו לחזור להונגריה. המוות השחור הגיע בינתיים להונגריה. הגל הראשון של המגפה הסתיים ביוני, אך היא חזרה בספטמבר, והרגה את אשתו הראשונה של לאיוש, מרגרט. גם לאיוש חלה, אך שרד את המגפה. למרות שהמוות השחור היה פחות הרסני בהונגריה המאוכלסת בדלילות מאשר בחלקים אחרים של אירופה, היו אזורים שהתרוקנו ב-1349, והביקוש לכוח עבודה גדל בשנים שלאחר מכן.

לאיוש הציע לוותר על ממלכת נאפולי אם האפיפיור ידיח את ג'ובאנה מהשלטון. לאחר שהאפיפיור סירב, יצא לואי למערכה הנאפוליטנית השנייה שלו באפריל 1350. הוא דיכא מרד שהתרחש בין שכירי החרב שלו בזמן שהוא וחייליו המתינו לבואם של כוחות נוספים בברלטה. בזמן שצעד לכיוון נאפולי, הוא התמודד עם התנגדות בעיירות רבות משום שכוחות החלוץ שלו, שהיו בפיקודו של אישטוואן לאקפי, נודעו לשמצה באכזריותם.

במהלך המערכה, לאיוש הוביל באופן אישי תקיפות וטיפס על חומות עיר יחד עם חייליו, תוך סיכון חייו שלו. בעודו צר על קנוסה די פוליה, לאיוש נפל לתוך החפיר מסולם כאשר מגן המבצר פגע בו באבן. הוא צלל לתוך נהר ללא היסוס כדי להציל חייל צעיר שנסחף תוך כדי חיפוש מעברה בפקודתו. חץ פילח את רגלו השמאלית של לאיוש במהלך המצור על אוורסה. לאחר נפילת אוורסה בידי כוחות הונגריה ב-3 באוגוסט, שוב נמלטו המלכה ג'ובאנה ובעלה מנאפולי. עם זאת, לאיוש החליט לחזור להונגריה. לפי ההיסטוריון בן זמנו מתאו וילאני, לאיוש ניסה "לעזוב את הממלכה מבלי לאבד פנים" לאחר שנגמר לו הכסף וחווה את ההתנגדות של האוכלוסייה המקומית.

כדי לחגוג את יובל 1350, לואי ביקר ברומא במהלך מסעו חזרה להונגריה. הוא הגיע לבודה ב-25 באוקטובר 1350. בתיווכו של הכס הקדוש, שליחי לאיוש ובעלה של המלכה ג'ובאנה, לואיג'י מטרנטו, חתמו על שביתת נשק לחצי שנה. האפיפיור הבטיח ללאיוש שתפקידה של המלכה ברצח בעלה ייחקר שוב, והוא הורה לה לשלם 300,000 פלוריני זהב ככופר עבור הנסיכים הנאפוליטנים הכלואים.

התרחבות (1350–1358)

לאיוש הראשון כפי שמתואר ב-Chronica Hungarorum

קז'ימייז' השלישי, מלך פולין דחק בלאיוש להתערב במלחמתו עם הליטאים שכבשו את ברסט, וולודימיר-וולינסקי וערים חשובות אחרות בהליץ' ובלודומריה בשנים הקודמות. שני המלכים הסכימו שהליץ' ולודומריה ישולבו בממלכת הונגריה לאחר מותו של קז'ימייז'. קז'ימייז' גם אישר ללאיוש לפדות את שתי הממלכות תמורת 100,000 פלורינים אם לקז'ימייז' ייוולד בן. לאיוש הוביל את צבאו לקרקוב ביוני 1351. מכיוון שקז'ימייז' חלה, הפך לאיוש למפקד היחיד של הצבא הפולני וההונגרי המאוחד. הוא פלש לאדמותיו של הנסיך הליטאי, Kęstutis, ביולי. קסטוטיס קיבל לכאורה את ריבונותו של לאיוש ב-15 באוגוסט והסכים להיטבל, יחד עם אחיו, בבודה. עם זאת, Kęstutis לא עשה דבר כדי לקיים את הבטחותיו לאחר שהכוחות הפולנים וההונגרים נסוגו. בניסיון ללכוד את קסטוטיס, חזר לאיוש, אך הוא לא הצליח להביס את הליטאים, שאף הרגו את אחד מבעלי בריתו, בולסלאוס השלישי מפלוק, בקרב. לאיוש חזר לבודה לפני 13 בספטמבר. שליח של האפיפיור ביקר את לאיוש כדי לשכנע אותו לנהל מלחמה נגד סטפן דושאן, קיסר הסרבים, אשר הכריח את נתיניו הקתולים להיטבל מחדש ולהצטרף לכנסייה הסרבית-אורתודוקסית.

כדי להתמודד עם תלונותיהם של האצילים ההונגרים, ערך לאיוש דיאט בסוף 1351. הוא אישר את כל ההוראות של בולת הזהב משנת 1222 פרט לאחת, והכריז שכל האצילים נהנים מאותן חירויות במחוזותיו. הוא דחה רק את ההוראה שהסמיכה לאצילים שמתו ללא בן להוריש בחופשיות את אחוזותיהם. במקום זאת, הוא הציג שיטת ירושה, שקבעה שאחוזותיו של אציל שלא היו לו צאצאים זכרים עוברות עם מותו לקרוביו, או אם לא היו קרובי משפחה גברים לכתר. באותו דיאט הורה לאיוש שכל בעלי הקרקעות לאסוף את ה"תשיעית", כלומר עשירית מהמוצרים החקלאיים שצוינו, מהאיכרים שהחזיקו חלקות באחוזותיהם. מצד שני, הוא אישר את זכותם של כל האיכרים לעבור בחופשיות לאחוזות של בעל קרקע אחר.

פלורין הזהב של לאיוש הראשון, שהוטבע בשנות ה-1350, מתאר את המלך לאדיסלאוס הקדוש

"ההסכמה הכללית" בין לאיוש לזוג המלכותי של נאפולי "התקבלה על ידי שני הצדדים" במהלך 1351, על פי ניקולו אקשיאולי היסטוריון בן זמנם. ג'ובאנה הראשונה ובעלה חזרו לממלכת נאפולי וחייליו של לאיוש נסוגו. לאיוש אף ויתר על הכופר שג'ובאנה הראשונה הבטיחה לשלם עבור שחרור הנסיכים הנפוליטנים הכלואים, וקבע כי הוא לא הלך ל"מלחמה על חמדנות, אלא כדי לנקום את מות אחיו". לאיוש המשיך להשתמש בתארים של סבו, שארל מרטל מאנז'ו (בנו הבכור של קרלו השני, מלך נאפולי), והגדיר את עצמו כ"נסיך סאלרנו" וכ"לורד מונטה סנטאנג'לו".

קז'ימייז' השלישי הטיל מצור על בעלז ולאיוש הצטרף לדודו במרץ 1352. במהלך המצור, שהסתיים ללא כניעת המבצר, נפצע לאיוש קשה בראשו. אלגירדס, הדוכס הגדול של ליטא, שכר שכירי חרב טטרים שהסתערו על פודוליה, לאיוש חזר להונגריה כי חשש מפלישה טטרית לטרנסילבניה. האפיפיור קלמנס השישי הכריז במאי על מסע צלב נגד הליטאים והטטרים, ואישר ללאיוש לגבות מעשר מהכנסות הכנסייה במהלך ארבע השנים הבאות. האפיפיור הצהיר כי מעולם לא "העניק עשירית מהמשך הזה", והדגיש את הקשר בין רחמנותו לשחרור הנסיכים הנפוליטניים הכלואים. האפיפיור גם אישר ללאיוש להשתלט על אדמותיהם של האלילים והשכיזמטיים הגובלים בממלכתו.

למרות שלאיוש חתם על ברית עם הרפובליקה של ג'נובה באוקטובר 1352, הוא לא התערב במלחמת ג'נובה-ונציה, כי הפסקת האש שלו מ-1349 עם ונציה עדיין הייתה בתוקף. לאיוש התחתן עם אליזבתה מבוסניה, שהייתה בתו של הווסאל שלו, סטפן השני, בשנת 1353. ההיסטוריון גיולה קריסטו אומר שנישואים אלה הראו את העניין המחודש של לאיוש בענייני חצי האי הבלקני. בזמן שהוא ערך ציד במחוז זוליום (כיום בסלובקיה) בסוף נובמבר 1353, דוב חום תקף אותו, וגרם לו 24 פצעים. חייו של לאיוש ניצלו על ידי אביר החצר, יאנוש בסניו, שהרג את החיה בחרבו.

ארצות קרואטיה שנשלטו על ידי לאיוש באמצע המאה ה-14

לפי מתאו וילאני, לאיוש פתח במשלחת נגד אורדת הזהב בראש צבא של 200,000 פרשים באפריל 1354. השליט הטטרי הצעיר, שההיסטוריון איבן ברטני זיהה אותו כג'אני בג, לא רצה לנהל מלחמה נגד הונגריה והסכים לחתום על הסכם שלום. למרות שאף מקור ראשי אחר לא הזכיר את המערכה וההסכם, הטטרים לא ביצעו פשיטות ביזה בטרנסילבניה לאחר 1354, מה שמרמז שהדו"ח של וילאני אמין. באותה שנה פלש לאיוש לסרביה, ואילץ את סטפן דושאן לסגת מהאזור שלאורך נהר הסאווה. תחת כפייה, דושאן יזם משא ומתן עם הכס הקדוש להכרה בעדיפותם של האפיפיורים. בשנה שלאחר מכן, שלח לאיוש תגבורת לקז'ימייז' השלישי כדי להילחם נגד הליטאים, וכוחות הונגריה תמכו באלברכט השני, דוכס אוסטריה, נגד ציריך. הנציגים הוונציאנים הציעו ללאיוש 6,000–7,000 דוקטים זהובים כפיצוי לדלמטיה, אך לאיוש סירב לוותר על תוכניתו לכבוש מחדש את המחוז. הוא חתם על ברית עם אלברכט השני מאוסטריה ועם ניקולאוס מלוקסמבורג, הפטריארך של אקוויליה, נגד ונציה. בהוראתו, הלורדים הקרואטים צרו וכבשו את קליס, מבצר דלמטי שאחותו של סטפן דושאן, ילנה, ירשה מבעלה, מלאדן סובייץ'.

אזרחי זאדאר מקבלים את לאיוש

הסכם השלום של זאדאר

בקיץ 1356 פלש לאיוש לשטחים ונציאניים ללא הכרזת מלחמה רשמית. הוא הטיל מצור על טרוויזו ב-27 ביולי. אציל מקומי, ג'וליאנו בלדאצ'ינו, הבחין שלאיוש יושב לבדו בזמן שהוא כותב את מכתביו על גדות נהר סיל בכל בוקר. בלדאצ'ינו הציע לוונציאנים להתנקש בחייו בתמורה ל-12,000 פלורינים מוזהבים וקסטלפרנקו ונטו, אך הם סירבו להצעתו משום שלא שיתף אותם בפרטי תוכניותיו. לאיוש חזר לבודה בסתיו, אך חייליו המשיכו במצור. האפיפיור אינוקנטיוס השישי הפציר בוונציאנים לעשות שלום עם הונגריה. האפיפיור הפך את לאיוש ל"נושא הדגל של הכנסייה" והעניק לו מעשר של שלוש שנים כדי להילחם נגד פרנצ'סקו השני אורדלפי ואדונים מורדים אחרים במדינות האפיפיור. לאיוש שלח צבא בפיקודו של ניקולס לאקפי כדי לתמוך בחיילי האפיפיור באיטליה.

לואי צעד לדלמטיה ביולי 1357. ספליט, טרוגיר ושיבניק נפטרו עד מהרה מהמושלים הוונציאניים ונכנעו ללאיוש. לאחר מצור קצר כבש צבאו של לאיוש גם את זאדאר בסיוע תושבי העיר. טברטקו הראשון מבוסניה, שירש את חמו של לאיוש בשנת 1353, מסר את הום המערבי ללאיוש, שטען לשטח זה כנדוניה של אשתו. בהסכם זאדאר, שנחתם ב-18 בפברואר 1358, ויתרה הרפובליקה של ונציה על כל הערים והאיים הדלמטיים שבין מפרץ קוורנר לבין מפרץ דוראצו לטובת לאיוש. גם הרפובליקה של רגוזה קיבלה את שלטונו של לאיוש. הערים הדלמטיות נותרו קהילות בשלטון עצמי, והן היו חייבות רק הוקרה שנתית ושירות ימי ללאיוש, שגם ביטל את כל ההגבלות המסחריות שהונהגו בתקופת שלטונם של הוונציאנים. הסוחרים של רגוזה היו זכאים במפורש לסחור חופשי בסרביה גם בזמן מלחמה בין הונגריה לסרביה.

המלחמות בבלקן (1358–1370)

סרביה החלה להתפורר לאחר מותו של סטפן דושאן. לפי מתאו וילאני, לורד סרבי לא מזוהה ביקש סיוע הונגרי נגד אויבו החזק יותר (וגם ללא שם) בסוף שנות ה-1350. ההיסטוריונים John VA Fine ו-Pál Engel כותבים שהאדון הסרבי היה בן למשפחת ראסטיסליץ'; גיולה קריסטו ואיוואן ברטני מזהים אותו בתור לזר הרבליאנוביץ'. אמנות מלכותיות משנת 1358 מראים שכוחות הונגריה לחמו בסרביה באוקטובר 1358. בקיץ הבא צעד לאיוש גם לסרביה, אך סטפן אורוש החמישי הסרבי נמנע מקרב.

לאיוש והצבא המלכותי שהו בטרנסילבניה בנובמבר 1359 ובינואר 1360, מה שרומז שהוא תכנן משלחת צבאית נגד ולאכיה או טריטוריה סמוכה אחרת. צ'רטר משנת 1360 מוכיח כי ווייבוד רומני, דראגוש מג'ולשי, החזיר את שלטון לאיוש במולדביה לאחר מרד של רומנים מקומיים. על פי רוב דברי הימים המולדביים, דראגוש, שמזוהה לעיתים עם דראגוש מג'ולשי ולעיתים כדראגוש מבדו, יצא "מהארץ ההונגרית, ממרמורש" בראש פמלייתו, חצה את הרי הקרפטים תוך כדי מרדף אחר אאורכס והתיישבו בעמק נהר מולדובה בשנת 1359. אותן כרוניקות הציגו את ה"ירידה" הזו של דראגוש כצעד מכריע לקראת התפתחותה של נסיכות מולדביה. רוזן רומני נוסף, בוגדאן, שמרד בלאיוש ושדד את אחוזותיהם של בעלי האחוזות הרומנים הנאמנים למלך כבר בשנות ה-40 של המאה ה-14, יצא מהונגריה ופלש למולדביה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-14. בוגדאן גירש מהנסיכות את צאצאיו של הווסאל של לאיוש, דראגוש. לפי יאנוש קיקיליי, פתח לואי מספר משלחות נגד בוגדאן, אך לא ניתן לקבוע את תאריכיהן. בוגדאן שלט במולדביה כנסיך עצמאי.

סוגר גלימת הזהב, הקפלה ההונגרית בקתדרלת אאכן

על פי בקשת האפיפיור, שלח לאיוש כוחות הונגרים להקל על בולוניה, שהייתה נתונה במצור על ידי חיילי ברנבאו ויסקונטי. לאחר שוויסקונטי הסיר את המצור, שכירי החרב של לאיוש בזזו את האזור וסירבו לשתף פעולה עם הלגט האפיפיורי; לאיוש הכניס את מפקד הצבא לכלא. לאחר שהתגלע סכסוך בין הקיסר קרל הרביעי ורודולף הרביעי, דוכס אוסטריה, נפוצו שמועות על מזימה להדיח את הקיסר לטובת לאיוש או רודולף. קרל הרביעי, רודולף הרביעי ולאיוש נפגשו ב-Nagyszombat (כיום טרנבה בסלובקיה) בחודש מאי. הקיסר והדוכס נכנעו הדדית לתביעותיהם למחוזות הצד השני. לאיוש גם שכנע את הקיסר לוותר על ריבונותו על דוכסות פלוק בפולין.

לאיוש החליט להמיר את היהודים בהונגריה לקתוליות בסביבות 1360. לאחר שחווה התנגדות, הוא גירש אותם ממחוזותיו. נכסי המקרקעין שלהם הוחרמו, אך הם הורשו לקחת עמם את רכושם האישי וגם לגבות את ההלוואות שנתנו. לא התרחש פוגרום, מה שהיה יוצא דופן באירופה במאה ה-14, לפי ההיסטוריון רפאל פטאי.

הקיסר קרל הרביעי ורודולף הרביעי מאוסטריה חתמו על הסכם ברית נגד הפטריארך של אקוויליה, שהיה בעל בריתו של לאיוש, באוגוסט 1361. מחשש להיווצרות קואליציה לאורך גבולותיה המערביים של הונגריה, שאל לואי את שלו. האויב לשעבר, לואיג'י מטראנטו (בעלה של ג'ובאנה הראשונה), לשלוח לפחות אחד מאחיו לבודה, ותיווך לפיוס בין רודולף הרביעי לבין הפטריארך. בפגישה עם שליחיו של לאיוש בפראג, הקיסר קרל השמיע הערה מעליבה על אמו של לאיוש, וקבע שהיא "חסרת בושה", לפי הכרוניקה של יאן דלוגוש. לאיוש דרש התנצלות, אך הקיסר לא ענה.

כהכנה למלחמה נגד בוהמיה הורה לאיוש על גיוס הצבא המלכותי וצעד לטרנצ'ן (כיום טרנצ'ין בסלובקיה). אולם, בני בריתו כביכול (רודולף הרביעי, דוכס אוסטריה, מיינהרד השלישי, רוזן גוריציה-טירול וקז'ימייז' השלישי, מלך פולין) לא הצליחו להצטרף אליו, והקיסר יזם משא ומתן שנמשך חודשים בתיווכו של קז'ימייז' השלישי. לאיוש התפייס לבסוף עם קרל הרביעי בפגישתם באוהרסקה הרדישטה ב-8 במאי 1363.

לאיוש פלש לבוסניה משני כיוונים באביב 1363. צבא בפיקודו של הפלטין מיקלוש קונט ומיקלוש אפטי, הארכיבישוף של אסטרגום, הטילו מצור על סרברניצה, אך המבצר לא נכנע. מכיוון שהחותם המלכותי נגנב במהלך המצור, בוצע חותם חדש וכל האמנות הקודמות של לאיוש היו אמורות להיות מאושרות עם החותם החדש. הצבא בפיקודו האישי של לאיוש צר על סוקולאק ביולי, אך לא הצליח לכבוש אותו. כוחות הונגריה חזרו להונגריה באותו חודש. האפיפיור אורבנוס החמישי הכריז על מסע צלב נגד המעצמות המוסלמיות של הים התיכון על פי בקשתו של פייר הראשון, מלך קפריסין ב-31 במרץ 1363. אורבנוס החמישי דחק בלאיוש להצטרף למסע הצלב, והדגיש שהוא מונרך רב עוצמה, נוצרי אדוק, ו"בעל רצון טוב לעזור". בחודש הבא גבה האפיפיור מעשר של שלוש שנים על הכנסות הכנסייה בהונגריה וביקש מלאיוש לתמוך בפקידי האפיפיור כדי לגבות את המס. עם זאת, לאיוש עשה כל מאמץ לעכב את פעילותם של גובי המיסים האפיפיוריים, והצהיר כי הוא זקוק למשאבים כדי לכסות את עלויות מלחמותיו העתידיות נגד הכופרים ואויביו של האפיפיור באיטליה.

מבצר ימי הביניים של וידין בבולגריה, מקום מושבם של המושלים של לאיוש בין השנים 1365 ו-1369

לאיוש חתם על הסכם עם הקיסר קרל ורודולף הרביעי מאוסטריה בברנו בתחילת 1364, ששם קץ לסכסוכים ביניהם. בספטמבר ביקר לאיוש בקרקוב כדי להשתתף בקונגרס הגדול שבו ניסה פייר הראשון מקפריסין לשכנע תריסר מלכים אירופיים להצטרף למסע הצלב. לאיוש היה המלך היחיד שהבטיח סיוע, אך מאוחר יותר לא הצליח לקיים את הבטחתו. בקונגרס אישר קז'ימייז' השלישי מפולין את זכותו של לאיוש לרשת את מקומו בפולין אם ימות ללא יורש זכר. לאיוש, שלא הוליד גם בן, הזמין קרוב משפחה רחוק שלו, שארל מדוראצו, להונגריה ב-1364, אך לא הפך את הנסיך הצעיר ליורש הרשמי שלו. לאיוש התיר ליהודים לחזור להונגריה באותה שנה; הליכים משפטיים בין היהודים לאלה שתפסו את בתיהם נמשכו שנים.

לואי כינס את צבאותיו בטמשוואר (כיום טימישוארה ברומניה) בפברואר 1365. על פי אמנה מלכותית באותה שנה, הוא תכנן לפלוש לוולאכיה מכיוון שהווייבוד החדש, ולדיסלב ולייקו, סירב לציית לו. עם זאת, בסופו של דבר הוא עמד בראש מערכה נגד הצארדום הבולגרי של וידין ושליטה איוואן סרצימיר, מה שמרמז כי ולדיסלב ולאיקו נכנע לו בינתיים. לאיוש תפס את וידין וכלא את איוואן סרצימיר במאי או יוני. תוך שלושה חודשים כבשו חייליו את ממלכתו של איוואן סרצימיר, אשר היה מאורגן במחוז גבול נפרד, או בנאט, בשליטת אצילים הונגרים.

התמונה המנציחת את הקרבות של המלך לאיוש הגדול נגד העות'מאנים והנדר שנשמר לייסד את מנזר מריזל לרגל הצלחתם (מנזר סנט למברט, 1420)

הקיסר הביזנטי, יוחנן החמישי פלאיולוגוס, ביקר את לאיוש בבודה בתחילת 1366, וביקש את עזרתו נגד הטורקים העות'מאניים, שכף רגלם דרכה באירופה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיסר ביזנטי עזב את האימפריה שלו כדי להתחנן לעזרתו של מונרך זר. על פי רופאו של לאיוש, ג'ובאני קונברסיני, בפגישתו הראשונה עם לאיוש, סירב הקיסר לרדת ולהוריד את כובעו, מה שפגע בלאיוש. יוחנן החמישי התחייב כי יקדם את האיחוד של הכנסייה הביזנטית עם האפיפיור, ולאיוש הבטיח לשלוח לו עזרה, אך לא הקיסר ולא לאיוש מילאו את הבטחותיהם. האפיפיור אורבנוס החמישי עודד את לאיוש לא לשלוח עזרה לקונסטנטינופול לפני שהקיסר יבטיח את איחוד הכנסייה.

שלט האצולה של לאיוש מציג, עם כיוון השעון משמאל למעלה: שלט האצולה העתיק של הונגריה לצד סמל צרפת; הנשר הפולני; ראשי האריות הדלמטיים; שלט האצולה המודרני של הונגריה.

לאיוש שהה בטרנסילבניה בין יוני לספטמבר 1366, מה שרומז שהוא ניהל מלחמה נגד מולדביה. הוא הוציא צו שהסמיך את האצילים הטרנסילבנים לפסוק פסקי דין נגד "רשעים השייכים לכל אומה, במיוחד רומנים". הוא גם קבע כי עדותו של קנז רומני שקיבל כתב הענקה מלכותי שוות משקל לזו של אציל. באותה שנה העניק לאיוש את בנאט סברין ואת מחוז פוגארס לולדיסלב ולאיקו מוולאכיה, שקיבל את מרותו. טברטקו הראשון מבוסניה קיבל גם הוא את מרותו של לאיוש לאחר שכוחות הונגריה סייעו לו להחזיר את כסאו בתחילת 1367.

לאיוש עשה ניסיונות להמיר את נתיניו האליליים או ה"סכיזמטיים" לקתוליות, אפילו בכוח. הפיכתם של הקומאנים האליליים שהתיישבו בהונגריה מאה שנים קודם לכן הושלמה בתקופת שלטונו, לפי יאנוש קיקיליי. לאחר כיבוש וידין, הוא שלח נזירים פרנציסקנים לבנאט החדש כדי להמיר את דתם של האוכלוסייה האורתודוקסית המקומית, מה שגרם לאי שביעות רצון נרחבת בקרב הבולגרים. בשנת 1366, הוא הורה להמיר את כל הכוהנים הסרבים ולהטביל אותם מחדש. הוא גם קבע שרק אצילים קתולים ובריאים רשאים להחזיק ברכוש קרקע במחוז שלסבס במחוז טמס. לאיוש תמך במסדרים הדתיים, במיוחד בפרנציסקנים ובפאולינים, עבורם הוא ואמו הקימו עשרות מנזרים חדשים. על פי בקשתו של לאיוש, האפיפיור אורבנוס החמישי אישר את הקמתה של אוניברסיטה בפק ב-1367, למעט פקולטה לתאולוגיה. עם זאת, לאיוש לא סידר הכנסה מספקת והאוניברסיטה נסגרה עד 1390.

ולדיסלב ולאיקו מוולאכיה כרת ברית עם איוואן שישמן, אחיו למחצה של שליט וידין לשעבר, איוואן סרצימיר. צבאותיהם המאוחדים הטילו מצור על וידין. לאיוש צעד אל הדנובה התחתונה והורה למיקלוש לאקפי, ווייבוד טרנסילבניה, לפלוש לוולאכיה בסתיו 1368. צבא המחוז צעד דרך עמק נהר איאלומיצה, אך הוולאכים ארבו להם והרגו חיילים הונגרים רבים, כולל הווייבוד. עם זאת, המערכה של לאיוש נגד ולאכיה מהמערב הצליחה וולדיסלב ולאיקו נכנע לו בקיץ הבא. ביוזמתו, לאיוש החזיר לשלטון את איוואן סרצימיר בוידין. איוואן סרצימיר נשבע אמונים ללאיוש ושלח את שתי בנותיו כבנות ערובה להונגריה.

מסוף שנות ה-60 של המאה ה-14, לואי סבל ממחלת עור עם תסמינים דומים לצרעת. לאחר מכן הוא נעשה קנאי עוד יותר והקדיש זמן רב יותר לתפילה ולהתבוננות דתית. לאחר פגישתו עם לאיוש בשנת 1372, הצהיר האפיפיור, ג'ון דה קרדיילהק: "אני קורא לאלוהים כעד שלי שמעולם לא ראיתי מלך מלכותי וחזק יותר ... או מי שחפץ בכך. שלווה ורוגע כמוהו". הוא גם שינה את סדרי העדיפויות של מדיניות החוץ שלו והחל להזניח את מדינות הבלקן. קז'ימייז' השלישי, מלך פולין ולאיוש חתמו על הסכם נגד הקיסר קרל הרביעי בבודה בפברואר 1369. בפגישתם הבאה בפרסבורג (כיום ברטיסלבה בסלובקיה) בספטמבר, הצטרפו אלברכט הראשון, דוכס בוואריה ורופרכט הראשון, הנסיך הבוחר מפפאלץ לקואליציה נגד הקיסר וההבסבורגים. עם זאת, הקיסר קרל הרביעי שכנע את שני בני בית ויטלסבאך (אלברכט הראשון ורופרכט הראשון) לפרק את הקואליציה בספטמבר 1370.

איחוד עם פולין ורפורמות (1370–1377)

ארצות שנשלטו על ידי לאיוש: הונגריה ופולין המאוחדות תחת שלטונו של לאיוש צבועות באדום, מדינות הווסאל והשטחים שנשלטו זמנית בצבע אדום בהיר

קז'ימייז' השלישי, מלך פולין נפטר ב-5 בנובמבר 1370. לאיוש הגיע לאחר הלוויית דודו והורה על הקמת אנדרטה מפוארת משיש גותי למלך המנוח. הוא הוכתר למלך פולין בקתדרלת קרקוב ב-17 בנובמבר. קז'ימייז' השלישי רצה להוריש את נחלותיו - כולל דוכסויות סיארדז', ליצ'יקה ודובז'ין - לנכדו, קז'ימייז' הרביעי, דוכס פומרניה. עם זאת, הפרלטים והאדונים הפולנים התנגדו לחלוקת פולין וצוואתו של קז'ימייז' השלישי הוכרזה בטלה. לאיוש ביקר בגנייזנו והפך את אמו הפולניה, אליזבת, לעוצרת לפני שחזר להונגריה בדצמבר. שתי בנותיו של דודו ששרדו (אנה וידוויגה) ליוו אותו, ותכשיטי הכתר הפולניים הועברו לבודה, מה שעורר אי שביעות רצון בקרב נתיניו החדשים של לאיוש. אשתו של לאיוש ילדה בת, קטלין, בשנת 1370, שבע עשרה שנים לאחר נישואיהם; בת שנייה, מריה, נולדה בשנת 1371. לאחר מכן עשה לאיוש מספר ניסיונות לשמור על זכותן של בנותיו לרשת אותו.

במהלך מלחמה בין הקיסר קרל הרביעי לשטפן השני, דוכס בוואריה, התערב לאיוש בשמו של הדוכס והצבא ההונגרי פלש למורביה. לאחר שהדוכס והקיסר חתמו על הסכם שלום, סיכמו לאיוש והקיסר על אירוסי ילדיהם בתחילת השנה הבאה. העות'מאנים השמידו את הצבאות הסרבים בקרב על מאריקה ב-26 בספטמבר 1371. לזר הרבליאנוביץ', אחד מהאצילים הסרבים, נשבע אמונים ללאיוש. האפיפיור גרגוריוס האחד עשר דחק בלאיוש להתנגד לעות'מאנים אך גם הפציר בו לשלוח תגבורת לאיטליה כדי להילחם נגד ברנבאו ויסקונטי. מלחמה פרצה בין הרפובליקה של ונציה לבין פרנצ'סקו הראשון דה קררה, לורד פדובה, שהיה בן בריתו של לאיוש, בקיץ 1372. לאיוש שלח תגבורת לאיטליה כדי לסייע לפרנצ'סקו דה קררה. הוונציאנים הביסו את החיילים ההונגרים בטרוויזו ולכדו את מפקדו, מיקלוש לאקפי, ואילצו את לאיוש הראשון לחתום על הסכם שלום ב-23 בספטמבר 1373.

לאיוש ונציגי האצולה הפולנית החלו במשא ומתן על הירושה של לאיוש בפולין בסתיו 1373. לאחר שנה של משא ומתן, הוא הוציא את מה שנקרא הפריבילגיה של קושיץ' ב-17 בספטמבר 1374, והפחית את המס שהאצילים הפולנים שילמו למלך בכ-84% והבטחת שכר לאצילים שהשתתפו במסעות צבאיים זרים. בתמורה אישרו האצילים הפולנים את זכותן של בנותיו של לאיוש לרשת את פולין.

לאיוש פלש לוולאכיה במאי 1375, משום שהנסיך החדש של ולאכיה, ראדו הראשון, כונן ברית עם השליט הבולגרי, איוואן שישמן, והסולטאן העות'מאני מוראט הראשון. הצבא ההונגרי כיתר את הכוחות המאוחדים של הוולאכים ובני בריתם, ולאיוש כבש את בנאט סברין, אך ראדו הראשון לא נכנע. במהלך הקיץ הסתערו כוחות ואלכיה על טרנסילבניה והעות'מאנים בזזו את הבנאט.

סמל הונגרי עם קסדת אנג'ווין וסמל פולני (1340)

מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-14 פחתה השפעתם של בני הזוג לאקפיס והופיעו אהובים חדשים בחצר המלוכה. יאקוב ספסי מונה לשופט מלכותי ב-1373, ומיקלוש גארי הפך לפלטין ב-1375. ארגון השלטון המרכזי שונה גם הוא כדי ליצור מבנה כוח ריכוזי יותר. ה"חותם הסודי" של לאיוש, שתמיד לקח עמו במהלך מלחמותיו ומסעיו, הוכרז אותנטי, ולאיוש הפקיד אותו בידי הקנצלר הסודי שהיה אמור תמיד ללוות אותו. פקיד גבוה חדש, הלורד קנצלר הוסמך להשתמש בחותם הגדול בשם המלך ב-1376 או ב-1377. דמטריוס, בישוף זאגרב, שהיה ממוצא צנוע, היה הראשון שכיהן בתפקיד חדש זה. הלורד קנצלר הפך לראש בית דין מרכזי חדש לצדק, שנקרא בית המשפט של "הנוכחות המיוחדת של המלך" בשנת 1377. בערך באותו זמן, העיירות המלכותיות החופשיות האצילו מושבעים לסייע לאדון האוצר, שעמד בראש בית המשפט לערעורים של הערים. פקיד חדש, הגזבר, קיבל על עצמו את חובותיו הכספיות של בעל האוצר.

הליטאים ביצעו פשיטות בהליץ', לודומריה ופולין, וכמעט הגיעו לקרקוב בנובמבר 1376. מהומה פרצה בקרקוב נגד המלכה האם הבלתי פופולרית, אליזבת, ב-6 בדצמבר. הפורעים טבחו כ-160 משרתים של המלכה האם, ואילצו אותה לברוח להונגריה. תוך ניצול המצב, ולדיסלב הלבן, דוכס גנייבקובו, שהיה חבר זכר בשושלת פיאסט המלכותית, הכריז על תביעתו לכתר הפולני. עם זאת, תומכיו של לאיוש הביסו את הטוען לכתר, ולאיוש הפך אותו לאב המנזר של ארכנסיית פאנונהלמה בהונגריה. לאיוש מינה את ולדיסלב השני מאופול למושל שלו בפולין. בקיץ 1377 פלש לואי לשטחים שהחזיק הנסיך הליטאי, גיירג, בלודומריה. חייליו הפולנים כבשו במהרה את חלם, בעוד לואי תפס את מושבו של גיירג, בעלז, לאחר שצר עליו במשך שבעה שבועות. הוא שילב את השטחים הכבושים בלודומריה, יחד עם גליציה, בממלכת הונגריה. שלושה נסיכים ליטאים - פדור, נסיך רטנו, ושני נסיכי פודוליה, אלכסנדר ובוריס - קיבלו את מרותו של לאיי.

שנים אחרונות (1377–1382)

לאיוש על כיכר הגיבורים, בודפשט

טברטקו הראשון מבוסניה הכתיר את עצמו למלך, ואימץ את התואר "מלך סרביה, בוסניה וחבל החוף", בשנת 1377. לא ניתן להחליט אם לאיוש אישר את הכתרתו של טברטקו. מלחמה חדשה פרצה בין ונציה לג'נובה בשנת 1378. לאיוש תמך בג'נובה וטרוגיר הפכה לבסיס הקבוע של הצי הג'נואי, מה שהפך את דלמטיה לזירת מלחמה חשובה. לאיוש גם שלח תגבורת לפרנצ'סקו הראשון דה קררה כדי להילחם נגד הוונציאנים.

הקרדינלים שפנו נגד האפיפיור אורבנוס השישי בחרו אפיפיור חדש, קלמנס השביעי ב-20 בספטמבר 1378, מה שהוליד את הקרע המערבי. לאיוש הכיר באורבנוס השישי כאפיפיור הלגיטימי והציע לו תמיכה להילחם נגד מתנגדיו באיטליה. כאשר ג'ובאנה הראשונה, מלכת נאפולי החליטה להצטרף למחנה של קלמנס השביעי, האפיפיור אורבנוס נידה והדיח אותה ב-17 ביוני 1380. האפיפיור הכיר בשארל מדוראצו, שחי בחצר לאיוש, כמלך החוקי של נאפולי. לאחר ששארל מדוראצו הבטיח שלא יתבע את הונגריה נגד בנותיו של לאיוש, לאיו שיגר אותו לפלוש לדרום איטליה בראש צבא גדול. תוך שנה כבש שארל מדוראצו את ממלכת נאפולי, ואילץ את המלכה ג'ובאנה להיכנע לו ב-26 באוגוסט 1381.

שליחי לאיוש וונציה החלו בינתיים במשא ומתן על הסכם שלום חדש, שנחתם בטורינו ב-24 באוגוסט 1381. על פי ההסכם, ונציה ויתרה על דלמטיה וגם הבטיחה לשלם 7,000 פלורין זהב כמחווה שנתית להונגריה. לאיוש גם קבע כי ונציה תעביר את השרידים של פאולוס הקדוש מתבאי למנזר פאוליני שהוקם לאחרונה בבודאזנטלורינץ.

אמנות מלכותיות התייחסו לפעולות צבאיות בלודומריה ובוולאכיה במחצית הראשונה של 1382, אך מידע נוסף על המלחמות הללו לא נשמר. לאיוש, שבריאותו התדרדרה במהירות, הזמין את נציגי הפרלטים והאצילים הפולנים לפגישה בזוליום (כיום זבולן בסלובקיה). על פי דרישתו, הפולנים נשבעו נאמנות לבתו, מריה, ולארוסה, זיגיסמונד מלוקסמבורג, ב-25 ביולי 1382. לאיוש מת בנאגיסומבאט (כיום טרנבה בסלובקיה) בלילה ב-10 או 11 בספטמבר 1382. הוא נקבר בקתדרלת סקשפהרוואר בקפלה שנבנתה בהוראתו.

משפחתו

בין השנים 1342 ל-1345 התחתן לאיוש עם מרגרט מבוהמיה, מלכת הונגריה, בתם של קרל, מרקיז מורביה ואשתו הראשונה בלאנש מוולואה. מרגרט מתה ללא ילדים ב-7 בספטמבר 1349.

ביוני 1353 התחתן לאיוש עם אליזבתה מבוסניה, בתם של סטפן קוטרומניץ' השני, באן בוסניה ואלז'בייטה מקויאוויה, ממנה נולדו לו שלוש בנות:

• קטלין (1370–1378)
• מריה, מלכת הונגריה (1371–1395)
• ידוויגה, מלכת פולין (1373–1399)

הנצחה

• הכרוניקן יאנוש קיקיליי כתב כרוניקה של ימי מלוכתו - Chronicon de Ludovico rege

לקריאה נוספת

• Iván Bertényi - Nagy Lajos király, Kossuth Könyvkiadó.1989 מסת"ב 963-09-3388-8 [המלך לאיוש הגדול]
• Bryan Cartledge - The Will to Survive: A History of Hungary. C. Hurst & Co. 2011 מסת"ב 978-1-84904-112-6
• Enikő Csukovits ב - "I. (Nagy) Lajos".ב,Noémi Gujdár, Nóra Szatmáry (עורכים):

Magyar királyok nagykönyve: Uralkodóink, kormányzóink és az erdélyi fejedelmek életének és tetteinek képes története

• [אנציקלופדיית מלכי הונגריה:היסטוריה מאויירת של חייהם ומעשיהם של המלכים והעוצרים שלנו ושל שליטי טרנסילבניה] - (בהונגרית), 2012 Reader's Digest. pp. 116–119. מסת"ב 978-963-289-214-6.
• Pál Engel - The Realm of St Stephen: A History of Medieval Hungary, 895–1526. I.B. Tauris Publishers 2001. מסת"ב 1-86064-061-3
• Gyula Kristó, "I. Lajos (Nagy Lajos)". In, Gyula Kristó (ed). Magyarország vegyes házi királyai Szukits Könyvkiadó.2002 pp. 45–66. מסת"ב 963-9441-58-9. [מלכי הונגריה על שושלותיהם] (בהונגרית)
• László Solymosi ; Adrienne Körmendi, "A középkori magyar állam virágzása és bukása, 1301–1506

In Solymosi, László (ed.). Magyarország történeti kronológiája, I: a kezdetektől [פריחתה ונפילתה של המדינה ההונגרית בימי הביניים, 1301–1526]". 1526ig [הכרונולוגיה ההיסטורית של הונגריה מהתלתותיה עד 1526] (בהונגרית). Akadémiai Kiadó. 1981, pp. 188–228. מסת"ב 963-05-2661-1.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לאיוש הראשון, מלך הונגריה בוויקישיתוף

• לאיוש הראשון, מלך הונגריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)