לא תעמוד על דם רעך

לא תעמוד על דם רעך היא מצווה המופיעה בתורה (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז), ועיקרה עזרה לזולת, בעיקר כאשר הוא נתון בסכנת חיים. בשנת 1998 נוסף חוק ברוח זו לספר החוקים של מדינת ישראל, וחוקים דומים קיימים במדינות נוספות.

לא תעמוד על דם רעך
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז
משנה תורה הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א', הלכה י"ד
שולחן ערוך חושן משפט, סימן תכ"ו
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו רצ"ז
ספר החינוך, מצווה רל"ז

ההלכהעריכה

כאמור מקור המצווה הוא בלשון הפסוק:

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'

על כך פירש רש"י: "אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע." כלומר: אני ה' נאמן לשלם שכר למי שיקיים אזהרה זו (והקודמות לה), ונאמן להיפרע ולהעניש את מי שיעבור עליהן.

התלמוד מפרט מצבים שונים שבהם יש לפעול לפי כלל זה:

מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר - לא תעמוד על דם רעך.

הרמב"ם מביא דוגמאות נוספות למצבים שבהם יש לקיים "לא תעמוד על דם רעך":

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים. או ליסטים באים עליו. או חיה רעה באה עליו. ויכול להצילו הוא בעצמו. או ששכר אחרים להצילו ולא הציל. או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו" (הלכות רוצח ושמירת נפש א יד).

הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו. הרמב"ם קובע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאווים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו".

מובן שאם אין סכנה למציל בפעולת ההצלה, הוא חייב לנסות ולהציל. יש פוסקים הסוברים כי על אדם אף להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, אך אחרים חולקים על גישה זו. המחשה קיצונית לדילמה זו מופיעה בתשובתו של הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה, רבן של מצרים וארץ-ישראל במאה ה-16, לשאלה שהוצגה לפניו: מה יש לעשות במצב שבו "אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ (ממך) אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך". לאחר דיון מעמיק מסכם הרדב"ז את תשובתו: "וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא; ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו? הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מידת חסידות, ואשרי חלקו (של) מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות - הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה" .[1]

"לא תעמוד על דם רעך" הוא אחד המקורות ההלכתיים של "דין רודף" [1] [2].

הפוסק יעקב עמדין פסק שכאשר בפני רופא ניצב חולה החולה במחלה שיש בה סכנה, ובידי הרופא תרופה בדוקה למחלה זו, חייב הרופא לטפל בחולה, אף אם החולה מתנגד לכך:

ואין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מוות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, ועושין כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של החולה. וכל אדם מוזהר על כך, משום "ולא תעמוד על דם רעך" ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו.

יעב"ץ, מור וקציעה, או"ח, שכח

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  •   חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998, באתר ויקיטקסט
  • הערות שולייםעריכה

    1. ^ שספק שלו עדיף מוודאי של חבירו