פתיחת התפריט הראשי

לבוש חרדי

צורת הלבוש המאפיינת את רוב האוכלוסייה החרדית הגברית בישראל ובתפוצות, בעיקר ברחבי אירופה
תמונה מס' 1: ילדי חסידים בשכונת מאה שערים, 2007.
תמונה מס' 3: וויליאמסבורג (ברוקלין), 2006
תמונה מס' 4: הר מירון, 2007.

הלבוש החרדי הוא צורת הלבוש המאפיינת את רוב האוכלוסייה החרדית הגברית בישראל ובתפוצות, בעיקר ברחבי אירופה.
הלבוש החרדי משמר בעיקרו את האופן שבו התלבשו היהודים במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

במהלך התקופות השונות עבר על הלבוש היהודי המקובל תהפוכות רבות עקב גזירות לבוש שונות שנועדו להקשות על היהודים לשמור על מסורתם ועל אורח חייהם הבדלני. לפיכך ישנם שינויים רבים בין דפוסי הלבוש במגזר החרדי של החוגים השונים לפי מוצאו הגאוגרפי של כל חוג.

תוכן עניינים

עקרונות מנחים בלבוש החרדיעריכה

 
תמונה מס' 5: ארצות הברית, 2005. קבוצת חסידים המשתייכת לנטורי קרתא חובשים שטריימלים, החסיד מימין לובש גלאטע בעקישע.

היהדות החרדית תופסת את השמרנות בלבוש כחלק מאידיאל של התבדלות ושמירת מסורת. הגישה הזו אינה מתמקדת בלבוש בלבד אלא מתבטאת בכל אלמנט תרבותי ייחודי כמו לשון, ספרות, שמות פרטיים ועוד. בהקשר זה התבטא החתם סופר במשחק מילים ידוע על המילים בגמרא "חדש אסור מן התורה", המבטא התנגדות עקרונית לכל חידוש ושינוי מנהגים.

עקרונות מנחים של הלבוש החרדי:

  1. צניעות – על פי דברי הש"ך, "אין דרך הצנועים להיות אדומים בלובשם וצבע השחור הוא דרך צניעות והכנעה"[1]. כלומר, ישנו עניין בלבוש צנוע ומעודן המכסה את רוב חלקי הגוף כיוון שהוא מביע צניעות וענווה, דבר הנדרש מפני יראת שמים.
  2. כבוד ונקיון – האדם עומד לפני הקב"ה ועל כן עליו ללבוש בגדים מכובדים ונקיים. תלמיד חכם צריך להקפיד על כך במיוחד, שכן "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (שבת קיד ע"א). מפרשים מנמקים זאת בכך שהוא מייצג את התורה.
  3. התבדלות מן הגויים – מן הפסוק (ויקרא י"ח, ג') "ובחקתיהם לא תלכו", נדרש שעל עם ישראל להתבדל מן הגויים. המדרש מייחס את יציאת מצרים, בין השאר, לעובדה שבני ישראל לא שינו שמם ולבושם.
  4. אבלות – סיבה נוספת ללבוש השחור היא אבלות על חורבן ירושלים[2].

סגנונות לבוש אופייניים לפי זרמים ופלגיםעריכה

האוכלוסייה החרדית נחלקת לשלושה זרמים עיקריים: חסידים, ליטאים, ובני עדות המזרח. לבושם של הליטאים והספרדים אחיד במידה רבה בעוד שבזרם החסידי הלבוש משתנה על פי החצרות החסידיות השונות.

ניתן לחלק את הזרם החסידי לארבע קבוצות עיקריות מבחינת אופי לבושן:

פרטי לבוש בתנועת החסידותעריכה

גרטלעריכה

  ערך מורחב – גרטל

הגרטל היא חגורת בד רחבה. מקורה היא במנהג לענוד "אזור"[3], כלומר – חגורה כלשהי שתפריד בין פלג הגוף העליון והתחתון בשעת התפילה. בשבת וביום טוב נהוג לחגור את הגארטל כל היום משום קדושת הימים. על פי המשנה ברורה זוהי דרך חסידות. לעיתים נקרא הגרטל אבנט, פריט לבוש מבגדי הכהונה שהיו לובשים הכוהנים בזמן בית המקדש. יש הקושרים את הגארטל בפסוק (ישעיהו, י"א ה') "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו", ולפיכך חוגרים בשעת התפילה חגורה דקה נוספת על גבי הגארטל. לחסידויות השונות ישנם מנהגים שונים לגבי צורת החגורה ועתות חגירתה.

רעקלעריכה

רעקל (נהגה:rekl) הוא מקטורן ארוך בצבע שחור, המגיע עד כ-10 ס"מ מתחת לברך. הרעקל הוא לבוש החול של רוב החסידים. בספרות היהודית המתארת את החיים בשטעטל (כמו בספרי שלום עליכם או ש"י עגנון) נזכר הרעקל בדרך כלל בשם קפוטה. המונח רעקל הוא צורת הקטנה של המילה הגרמנית Rock' שמשמעה מעיל ארוך.

צורת הסגירה של הרעקל שונה מאופן הסגירה הרגיל של מקטורן בימינו והיא נעשית כאשר צד ימין נמצא על צד שמאל. הטעם לכך הוא "בחוקותיהם לא תלכו", כלומר, רצון מכוון לשנות ממנהג הגויים. יש המוסיפים טעם קבלי: כיוון שבקבלה החסד מוקבל לימין והדין מוקבל לשמאל יש לסגור את הימין על השמאל ובכך להגביר את החסד.

סוגי הרעקלאך השונים נבדלים מבחינת מספר הכפתורים שבקדמתם (שניים, שלושה או שישה) וקיומו או העדרו של שסע מאחור.

קפוטהעריכה

  ערכים מורחבים – קפוטה

קאפטן ירושלמיעריכה

הקאפטן הירושלמי הוא מעין חלוק מפוספס, שמקורו בלבוש שהיה נהוג בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית ואף בתקופת המנדט (ראו תמונה 6), ולמעשה בכל אזור המזרח, מפולין ועד פרס. ניתן למצוא אותו בערבית قُفْطَان (קֻפְטַאן), בטורקית qaftan, ובפרסית quftan. בימינו הוא משמש את חסידי החצרות הירושלמיות בימות החול.

דוגמה לקאפטן ירושלמי ניתן לראות בתמונה מספר 7.

גלאטע בעקישעעריכה

"גלאטע בעקישע" (נהגה: glate bekeshe), או "קאפטן" (נהגה: kaften) הוא מעיל ארוך, עשוי מבד משי שחור וחלק, המגיע בדרך כלל עד כעשרה ס"מ מתחת לברך. חסידי רוב החצרות נוהגים ללבוש קאפטן בשבתות ובחגים, אדמו"רים ובני משפחותיהם עשויים ללבוש אותו גם בימות החול. נקרא גם "גלאטע בעקישע".

דוגמה לקאפטן ניתן לראות בתמונה מספר 4.

געבלימטע בעקישעעריכה

"געבלימטע בעקישע" (נהגה: geblimte bekeshe) הוא מעיל ארוך ממשי, השונה מהגלאטע בעקישע (קאפטן) בכך שאין שסע מאחוריו, ושהוא עשוי ממשי פרחוני. הוא ידוע גם בשמות ז'יפיצע או חלאט. הוא משמש את החסידים הנשואים במהלך סעודת השבת ולתפילת המנחה שלאחריה. אדמו"רים ובני משפחותיהם לובשים בעקישע פרחוני שחור בכל ימות השבוע, ואילו בשבתות הם לובשים בעקישע פרחוני צבעוני.

דוגמה לבעקישע ניתן לראות בתמונה מספר 5.

קאפעלושעריכה

קאפעלוש (נהגה: kapelush, מפולנית: kapelusz, כובע) או שטאף (נהגה: shtaf, ביידיש: לֶבֶד) הוא כובע המשמש את רוב חסידויות פולין בימי החול. הוא בעל תיתורה עגולה וסימטרית, וחלקו העליון מעוגל.

דוגמה לכובע קאפעלוש ניתן לראות בתמונה מספר 8.

סאמעטעריכה

  ערך מורחב – כובע סמט

סאמעט הוט (נהגה: samet hit, ביידיש: כובע קטיפה) או "ביבער הוט" (ביידיש: כובע מפרוות בונים מחולק לשני סוגים הגבוה (הויעכער), והנמוך השטוח (פלאטשיגער). הכובע עשוי קטיפה מפרוות בונים או ארנבות ומגיע תמיד בצבע שחור. הסיבה לחבישת כובע קטיפה היא, על שם ראשי התיבות של המילה סמע"ט (כפי כתיבתה ביידיש) סור מרע עשה טוב.

דוגמאות לכובע סאמעט גבוה ניתן לראות בתמונות מספר 9 ו-10 ולכובע סאמעט נמוך בתמונה מספר 11.

שטריימלעריכה

  ערך מורחב – שטריימל

שטריימל (ניתן גם: שטריימעל) (נהגה: shtraimel) הוא כובע פרווה רחב ונמוך. חובשים אותו חסידים נשואים בשבתות ובחגים. בכמה חוגים ירושלמיים, כגון חסידות תולדות אהרן, חובשים אותו גם בחורים מגיל בר מצווה.

דוגמאות לשטריימלים שונים ניתן לראות בתמונה מספר 3. במרכז השטריימל יש מעין כיפה שחורה, שמסביבה אחוזה הפרווה - ראו תמונה מס' 14.

ספודיקעריכה

  ערך מורחב – ספודיק

ספודיק (נהגה: spodek) הוא כובע פרווה בדומה לשטריימל, אולם הוא גבוה יותר וצר יותר. חובשים אותו חסידי פולין (גור, אשלג, מודז'יץ, סטריקוב ואלכסנדר) בשבתות ובחגים. מקור שמו של הכובע הוא בפולנית: Spodek "תחתית". דוגמה לספודיק ניתן לראות בתמונה מספר 15.

קולפיקעריכה

  ערך מורחב – קולפיק

קולפיק (נהגה: kolpek) הוא כובע פרווה דומה לשטריימל, אולם הוא גבוה ממנו ונפוח ממנו. צבעו חום. חובשים אותו אדמו"רים ובני משפחותיהם מחצרות גליציה והונגריה: באבוב, בעלז, מונקאץ' רוז'ין וויז'ניץ .

דוגמה לקולפיק ניתן לראות בתמונה מספר 5

פרטי לבוש בזרם הליטאיעריכה

לבושם של היהודים הליטאים עד לסוף המאה ה-19 לא היה שונה בצורה משמעותית מלבושם של היהודים החסידים. מי שהוביל לשינוי בצורת הלבוש היה ר' נתן צבי פינקל, יוצרה של שיטת סלובודקה הדוגלת בערך של גדלות האדם בתנועת המוסר.

באותה תקופה היה מעמדם של בני הישיבות ירוד ביותר. ההתבוללות שהייתה אז בשיאה סחפה המונים ואילו בני הישיבה נתפסו כעניים, בטלנים ומוזנחים.

מתוך רצון לשוות למעמד בני הישיבה ערך נוסף וכן להגביר את חשיבותם בעיני עצמם הורה ר' נתן צבי פינקל לתלמידיו להופיע בלבוש מודרני: תלמידי הישיבה נהגו ללכת בדומה ללבוש הסטודנטים באותה תקופה שכלל כובעים וחליפות. צורת לבוש זו עברה לכלל הציבור הליטאי.

מקטורן מודרניעריכה

  ערך מורחב – מקטורן

הזרם הליטאי, הפתוח יותר לשינויים מאשר הזרם החסידי, החליף את הרעקל המזרח אירופי במקטורן מודרני בצבע כהה, וכך נוהג בעקבותיו גם הזרם הספרדי. פרט לליטאים ולספרדים לובשת את המקטורן המודרני גם קבוצה חסידית אחת, חסידות חב"ד[4] (לפני החתונה בלבד).

למעשה מדובר בפריט לבוש שאינו מיוחד למגזר החרדי, ואכן ניתן למצוא צעירים ליטאים וספרדים, בעלי מודעות לאופנה, אשר רוכשים אותו בחנויות ביגוד "חילוניות" כגון זארה או פולגת לצד חנויות ביגוד בבעלות חרדית.

מגבעת קנעייטשעריכה

  ערך מורחב – מגבעת קנייטש

מגבעת הקנייטש היא למעשה כובע פדורה שחור המתאפיין בקמט אחד מרכזי לכל אורכה של הכיפה. בקדמתה של כיפת הכובע (במקום אחיזת הכובע) ישנם גם עוד שני קמטים קטנים יותר. הכובע מיוצר כאשר כל התיתורה המקיפה אותו מוטה כלפי מעלה בדומה לקאפעלוש. לרוב בעת הלבישה מקפלים את חלקה הקדמי של התיתורה כלפי מטה ומכאן נובע שמו של הכובע קנייטש שמשמעותו ביידיש קמט קטן.

פראקעריכה

  ערך מורחב – פראק

פראק (נהגה: frak), (המילה קשורה למילה גרמנית Frock) הוא לבוש הדומה לרעקל, מעיל ארוך שחור המגיע עד הברך. בשונה מהרעקל יש לו שסע ארוך מאחור ושני כפתורים בתחילת השסע. לובשים אותו בימות החול נכבדי הליטאים, כגון ראשי ישיבות, ר"מים, רבנים חשובים ועסקני ציבור. בחוגים מסוימים מקובל שחתן ביום חתונתו לובש פראק, ובשנים האחרונות החל להיות גם חלק מלבושם של הגברים החרדים הנשואים בחגים ובאירועים חגיגיים.

הומבורגעריכה

  ערך מורחב – הומבורג

כובע הוֹמבוּרג דומה מאוד לכובע הקאפעלוש, אלא שיש קמט במרכזו. להבדיל מהקנייטש, התיתורה שלו עגולה וקצוותיה מעוגלות כלפי מעלה לכל היקפה. חובשים אותו נכבדי הציבור הליטאי והספרדי. שמו מגיע משם העיר הומבורג, שבה יוצר כובע זה.

מכנסיים ארוכיםעריכה

ליטאים וספרדים לובשים מכנסיים כהים ארוכים במשך כל השבוע, לרבות שבתות וחגים. כך נוהגים גם חסידים רבים, למעט במקרים שיפורטו להלן.

שונות וייחודיות בתנועת החסידותעריכה

מכנסי חציעריכה

  ערך מורחב – אברקיים

מכנסי חצי (מכונים בעברית לעיתים גם "אברקיים") הם מכנסיים המסתיימים מתחת לברך, ואת יתרת הרגל מכסים גרביים. אלו היו המכנסיים המקובלים לגברים באירופה במאות ה-19 וה-20. במגזר החרדי מקובלים מכנסי חצי בזרם החסידי, עם גרביים שחורים בימי חול וגרביים לבנים בשבת.

בחסידויות שונות הצטמצם השימוש במכנסי חצי בימות השבוע לטובת מכנסיים ארוכים מודרניים. אולם רוב ניכר של אנשי חסידויות הונגריה וגליציה כגון; סטמאר, ויז'ניץ, צאנז, באבוב ואחרות, לובשים מכנסי חצי עם גרביים לבנים בשבתות וחגים בחסידות בעלזא גורבים גרביים שחורים גם בשבתות, אולם בחגים גם שם נהוג לגרוב גרביים לבנים עם מכנסי חצי. בחסידות תולדות אהרן לבוש מכנסי החצי (גרביים שחורים לרווקים, לבנים לנשואים) הוא חובה מגיל בר המצוה ומהווה חלק מתקנות הלבוש של החסידות.

אדמו"רי סאטמר, נדבורנא, בעלזא, באבוב ואחרים נוהגים ללכת עם מכנסי חצי וגרביים לבנים גם בימות השבוע.

דוגמה למכנס חצי ניתן לראות בתמונה מספר 1.

הויזען אין די זאקעןעריכה

  ערך מורחב – הויזען אין די זאקען

הויזען אין די זאקען (ביידיש: "מכנסיים בגרביים") הוא כינוי לאופן המיוחד שבו חסידי גור לובשים מכנסייהם הארוכים: קצוות המכנס מוכנסים לתוך הגרב באזור הקרסול, באופן שנוצר קיפול - המזכיר קיפול של מכנס צבאי - כ-15 ס"מ מעל הנעל. שיטה זו מכונה לעיתים "גרבי קוזאקים", מאחר שהסיבה ממנה נובעת שיטת לבוש זו, היא פשרה של חסידי האדמו"ר בעל "חידושי הרי"ם" מגור עם ממשלת פולין בתקופת "גזירת הלבוש", להסיר את מכנסי החצי והשטריימל לטובת לבוש הקוזאקים שהיה מורכב מספאדיק "גרבי קוזאקים" וזקן, כשאת פיאותיהם החלו הם להסתיר מתחת לכיפה.

סירטוקעריכה

סירטוק דומה במאפייניו לפראק, אולם בעוד הפראק מגיע עד הברך, הסירטוק ארוך יותר, ועשוי ברובו ממשי והוא משמש את חסידי חב"ד הנשואים בשבתות ובחגים.

פרטי לבוש נוספיםעריכה

כיפהעריכה

  ערך מורחב – כיפה (יהדות)

אף על פי שחבישת הכיפה אינה חובה לדעת רוב הפוסקים, הפוסקים הראשונים ציוו על חבישת כיפה בעת תפילה או שהייה בבית הכנסת ואילו הפוסקים האחרונים החמירו, וקבעו כי אין ללכת יותר מארבע אמות ללא כיפה. יש מהם שקבעו כי יהודי שמתהלך ללא כיפה לראשו עובר על האיסור של "בחוקותיהם (=של הגויים) לא תלכו", מכיוון שכיום דרך היהודים לחבוש כיפה לראשם ואילו הגויים הולכים בגילוי הראש.

חרדים חובשים על פי רוב כיפה שחורה. חסידי גור חובשים כיפת בד קמורה וגבוהה יותר מהכיפה הרגילה.

חסידי ברסלב, וכן חלק מהחסידים הנמנים עם החצרות הירושלמיות, חובשים כיפה לבנה שבמרכזה פונפון. דוגמה לירמולקה ניתן לראות בתמונה מספר 1.

יש תת-קבוצות שחובשים כיפות שעליהן כיתוב מסוים. חסידי ברסלב מפלג הננחים חובשים כיפות שעליהן הכיתוב "נ-נח-נחמ-נחמן מאומן", ואנשי ההזרם המשיחיסטי בחב"ד חובשים בחלקם כיפה שעליה כתוב "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". כמן כן, ילדים מכל גוני הציבור החרדי חובשים כיפה עם כיתוב, ציור או דוגמה רקומה.

נעליים ועניבותעריכה

  • נעליים: חלק מהחסידים מקפידים לנעול נעליים שטוחות, ללא שרוכים. ייתכן שהסיבה לכך הוא הרצון למנוע חשש טומאה. אדמו"רי ויז'ניץ (וכן חלק מחסידי סקווירא) נועלים מגפיים.
  • שיער הראש והפיאות: בקרב הליטאים מקובל להסתפר קצר, ולהסתיר את הפיאות מאחורי האוזן. בכך הם נבדלים מהחסידים, המקפידים לגלח את שיער הקרקפת, ורובם נותנים לפיאותיהם להשתלשל בחופשיות לצידי הראש, ובחסידות חב"ד מגדלים פאות קצרות אך לא מוסתרות מאחורי האוזן.
  • עניבה: להבדיל מליטאים וספרדים, רוב החסידים אינם נוהגים לענוב עניבה (למעט הרבי מליובאוויטש, אדמו"רי בית רוז'ין, האדמו"ר מקארלין וחלק מחסידיו).

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Tamar Somogyi, Die Schejnen und die Prosten: Untersuchungen zum Schönheitsideal der Ostjuden in Bezug auf Körper und Kleidung unter besonderer Berücksichtigung des Chassidimsums (Kölner Ethnologische Studien 2), Berlin: Dietrich Reimer Verlag, 1982
  • Glenn Dynner, The Garment of Torah: Clothing Decrees and the First Gerer Rebbe.

קישורים חיצונייםעריכה


גלריית תמונות

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יורה דעה סימן קע"ח ס"ק ג'
  2. ^ בבא קמא, נ"ט ע"ב
  3. ^ שולחן ערוך סימן צ"א סעיף ב': "צריך לאזור אזור (דהיינו אבנט, גארטל) בשעת התפילה, אפילו יש לו אבנט שאין ליבו רואה את הערוה, משום היכון".
  4. ^ בשבתות נוהגים חסידי חב"ד ללבוש סרטוק