לואיג'י רוסולו
לואיג'י קארלו פיליפּוֹ רוּסוֹלוֹ (באיטלקית: Luigi Carlo Filippo Russolo 30 באפריל 1885 – 6 בפברואר 1947) היה צייר פוטוריסט, מלחין, בונה כלי נגינה ניסיוניים, ומחבר המניפסט אמנות הרעש (1913). לעיתים קרובות רואים בו את אחד הראשונים במלחינים הנסיוניים של מוזיקת רעש, ב"קונצרטים של מוזיקת רעש" שהציג בשנים 1913–1914 ושוב לאחר מלחמת העולם הראשונה, הידוע בהם בפריז ב-1921. הוא עיצב ובנה מספר רב של מכשירים מחוללי-רעש בשם אינטונארומורי.
לידה |
29 באפריל 1885 פורטוגרוארו, איטליה |
---|---|
פטירה |
4 בפברואר 1947 (בגיל 61) Laveno-Mombello, איטליה |
שם לידה | Luigi Russolo |
מוקד פעילות | מדריד, ספרד, ברצלונה, פריז, מילאנו, טורינו |
תקופת הפעילות | מ-1901 |
מקום לימודים | אקדמיית בררה |
זרם | פוטוריזם |
סוגה | מוזיקה אקספרימנטלית |
שפה מועדפת | איטלקית |
פרופיל ב-IMDb | |
ביוגרפיה
עריכהלואיג'י רוסולו היה מאמני הרעש הראשונים וייתכן שאף הראשון.[1] המניפסט שלו משנת 1913, אמנות הרעש (L'Arte dei Rumori ) קבע, שהמהפכה התעשייתית הגבירה את יכולתו של האדם המודרני להעריך צלילים מורכבים יותר. רוסולו גרס, שהמוזיקה המלודית המסורתית מגבילה, והוא ראה את מוזיקת הרעש כמחליפתה העתידית.
רוסולו עיצב ובנה מספר רב של מכשירים מחוללי-רעש שאותם כינה אינטונארומורי, והרכיב תזמורת רעש לנגן בהם. ביצוע של "גראן קונצ'רטו פוטוריסטיקו" שלו מ-1917 חולל התנגדות עזה והתפרעות מצד הקהל, כפי שרוסולו עצמו צפה מראש. ממכשירי הפקת הקולות שלו לא שרד ולו אחד, אף כי לאחרונה שוחזרו כמה מהם ושימשו בהופעות. אף כי יצירותיו של רוסולו רחוקות מלדמות למזיקת רעש מודרנית, אין להתעלם מחשיבותן החלוצית כשלב הכרחי בהתפתחות כמה סוגות בקטגוריה זו. לאסלו מוהולי-נאגי הכיר ב-1932 במאמצים ללא תקדים שעשו הפוטוריסטים האיטלקים להרחיב את תפיסת הצליל שלנו בשימוש ברעש. במאמר ב"דר שטורם" מס' 7 התווה את יסודות ההתנסות שלו עצמו: "אני מציע לשנות את הגרמופון ממכשיר משחזר למכשיר יוצר, כך שעל גבי תקליט ללא מידע אקוסטי קודם, יתהווה המידע האקוסטי, התופעה האקוסטית עצמה, על ידי חריתת החריצים (Ritzschriftreihen) הדרושים." הוא הציג תיאורים מפורטים לשימוש בתקליטים, תוך יצירת "צורות צליל ממשיות" לאימון אנשים ל"קולטים ויוצרים אמיתיים של מוזיקה" .[2] אמנים רבים מכירים כיום את המניפסט של רוסולו.
עוד מלחין פוטוריסטי, אנטוניו רוסולו, גם הוא איטלקי ואחיו של לואיג'י, הפיק הקלטה של שתי יצירות באמצעות האינטונרומורי המקורי. הקלטת הפונוגרף, שנעשתה בשנת 1921, כללה יצירות בשם "כוראל" ו"סרנאטה", ששילבו מוזיקה תזמורתית מקובלת על רקע צלילים של מכונות רעש. זו ההקלטה האקוסטית הבו-זמנית היחידה ששרדה של מוזיקת הרעש של רוסולו.
רוסולו ופיליפו טומאסו מארינטי הגישו את הקונצרט הראשון של מוזיקה פוטוריסטית, עם "אינטונארומורי", באפריל 1914, וחוללו מהומה.[3] התוכנית כללה ארבע "רשתות של רעשים".
כמה מן הכלים של רוסולו נהרסו במלחמת העולם השנייה; אחרים אבדו. מאז נבנו שחזורים של כלי אלה.
גלריית יצירות
עריכה-
רוסולו, 1909, דיוקן עצמי עם גולגולות, ציור
-
"פרופומו" (בושם), לואיג'י רוסולו, 1910
-
רוסולו, 1911, "לה ריבולטה" (המרד), שמן על קנווס
-
לואיג'י רוסולו, 1912-1911, "לה מוזיקה", פסנתרן מנגן לקהל, שמן על קנווס
-
רוסולו, "מוצקות הערפל", 1912, שמן על קנווס
-
רוסולו 1913, פרטיטורה של תווים אנהרמוניים לאינטונארומורי
-
רוסולו, 1913, "אינטונארומורי" ליצירה "ברוטיזם", פועלות בחלקן על חשמל
-
לואיג'י רוסולו והעוזר שלו אוגו פיאטי באולפן שלהם במילאנו עם איטונארומורי (מכונות הרעשים) 1913
-
רוסולו 1913, "דינמיות של מכונית", ציור שמן
-
רוסולו 1929, "סבונייה", ציור שמן
-
רוסולו, בסביבות 1940, "נוף עם עצים", ציור
קישורים חיצוניים
עריכה- לואיג'י רוסולו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- לואיג'י רוסולו, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
- לואיג'י רוסולו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- לואיג'י רוסולו, באתר Discogs (באנגלית)
- מפגשים חזותיים, "לואיג'י רוסולו"
- מפגשים חזותיים, "אינטונארומורי"
- האנציקלופדיה של הרעיונות, מוזיקת טכנו
- אילת בן דור, מגזין ZOOZ, על הגבול הדק שבין אמנות לאמנות הקול
הערות שוליים
עריכה- ^ Luigi Russolo, The Art of Noises פוטוריזם/רעש/לואיג'י רוסולו, "אמנות הרעש"
- ^ Rice 1994
- ^ Luigi Russolo (1885–1947)", in Music of the Twentieth-Century Avant-Garde: A Biocritical Sourcebook, edited by Larry Sitsky, foreword by Jonathan Kramer, 415–19 (Westport and London: Greenwood Publishing Group, 2002). ISBN 0-313-29689-8. Citation on page 415 בנג'מין ת'ורן, לואיג'י רוסולו, "מוזיקת אוואנגרד של המאה ה-20': מקור ביקורתי ביוגרפי", עורך לארי סיטסקי, הקדמה של ג'ונתן קרמר, עמ' 415–419 (וסטפורט ולונדון: הוצאת גרינווד, 2002) ציטוט בעמ' 415