לואיז בראיינט

עיתונאית אמריקאית

לואיז בראיינטאנגלית: Louise Bryant;‏ 5 בדצמבר 1885 - 6 בינואר 1936) הייתה פמיניסטית, פעילה פוליטית ועיתונאית אמריקאית הידועה בעיקר בסיקור האוהד שלה אודות רוסיה והבולשביקים במהלך המהפכה הרוסית של נובמבר 1917.

לואיז בראיינט
Louise Bryant.gif
לידה 5 בדצמבר 1885
סן פרנסיסקו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 בינואר 1936 (בגיל 50)
סוור, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה
תקופת הפעילות ? – 6 בינואר 1936 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ויליאם בוליט
ג'ון ריד
פול טרלינגר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ראשית חייהעריכה

לואיז בראיינט נולדה בשנת 1885 בסן פרנסיסקו, קליפורניה, בשם אנה לואיז מוהן (Anna Louise Mohan).[1] אביה, יו מוהן, יליד פנסילבניה, הפך לעיתונאי ונואם שעסק בדיני עבודה ופוליטיקת המפלגה הדמוקרטית.[2] מוהן עבר לסן פרנסיסקו, שם המשיך בעיסוקו כעיתונאי, ונישא בשנת 1880 ללואיזה פליק, שגדלה בחווה של אביה החורג, ג'יימס סיי, ליד אגם הומבולדט (אנ') שבנבדה. לזוג נולדו שני ילדים, ברברה (1880) ולואי (1882), לפני לידתה של אנה לואיז.[2] בסוף שנת 1885 עברה המשפחה לרינו, שם המשיך מוהן לעבוד כעיתונאי אך שתה בכבדות, ובהמשך נטש את משפחתו. אמה של בראיינט התגרשה מאביה ב-1889 ונישאה מחדש לשרידן בראיינט, משלח מטען ברכבת בחברת סאות'רן פסיפיק.[3] לזוג נולדו שני ילדים, פלויד (1894) וויליאם (1896).[3] על אף שהמשפחה התגוררה בוודסוורת' (אנ') שבנבדה, לואיז נעתרה להזמנה מג'יימס סיי לגור בחווה שלו, שם שהתה בין שלוש לארבע שנים, וחזרה לוודסוורת' לבקשתה של אמה בגיל 12.[3] בראיינט אימצה את שם המשפחה של אביה החורג,[4] אך מעולם לא שינתה את שם משפחתה חוקית ממוהן.[5]

 
בראיינט בתמונת אחווה באוניברסיטת אורגון ב-1909

בראיינט למדה בתיכון בוודסוורת' וברינו ובקולג' באוניברסיטת נבדה סטייט, שם פיתחה תחומי עניין בעיתונאות, דיבייט, איור, חיי חברה, ריקוד וכדורסל.[3] היא ערכה את "מהדורת הנשים הצעירות" של "רשומות הסטודנטים" וב-1905, כתבה סיפור קצר, "דרכו של פלרטוט" (The Way of a Flirt) עבור המגזין הספרותי צ'אקוואלה (Chuckwalla), בו פרסמה בהמשך מערכונים ופרסום נוסף, "ארטמיסיה" (Artemisia).[6] לאחר מותו של סבה החורג ב-1906, עזבה בראיינט את לימודיה בעקבות מצבה הנפשי והחלה לעבוד בג'ולון (אנ') שבקליפורניה, שם במשך כמה חודשים עבדה בחוות בקר ולימדה ילדים, בעיקר ממוצא מקסיקני.[3] באותו קיץ עברה ליוג'ין, אורגון, שם אחיה לואיס עבד עבור סאות'רן פסיפיק.[7]

היא נרשמה לאוניברסיטת אורגון שביוג'ין.[8] בראיינט נהפכה לפופולרית באוניברסיטה, שהכילה אז פחות מ-500 סטונדטים[8] וסייעה בהקמת אחווה קטנה בשם זיטה איוטה פי[9] והייתה לנשיאה הראשונה של האחווה.[8] בשהותה ביוג'ין, כתבה בראיינט שירה ואיירה רישומי עט ודיו לירחון אורגון.[8] בעיר קטנה זו שלקתה ב"מורליזם פוריטני",[8] הייתה הראשונה שהתאפרה בסומק בקמפוס; היו לה מספר בני זוג, והיא לבשה בגדים שמרים ואן ווטרס (אנ'), עורכת ירחון אורגון, ולואלה קליי קרסון (אנ'), דיקנית הנשים, סברו שאינם ראויים בציבור.[6] בסמסטר האביב של 1908, לקחה הפסקה מלימודיה האקדמיים והחלה ללמד בבית ספר בן חדר יחיד באי סטיוארט (אנ'), אחד מאיי סן חואן שבוושינגטון. היא חזרה ליוג'ין על מנת לסיים את התואר הראשון שלה בהיסטוריה, וסיימה את לימודיה בתחילת 1909. התזה שלה הייתה על מלחמת מודוק (אנ').[10]

פורטלנדעריכה

באביב 1909, עברה בראיינט לפורטלנד, תחילה חלקה דירה במרכז העיר עם אחת מחברותיה לאוניברסיטה, קלרה וולד, ולאחר מכן שכרה דירה לבדה באותו הבניין.[11] בין עבודותיה השונות, עיצבה חלון ויטראז' עבור האחים פובי (אנ'),[11] עבדה ככתבת פרילנסרית בכתב העת "האורגוניאן" (אנ'),[12] והפכה למאיירת ועורכת בפורטלנד ספקטייטור (Portland Spectator),[11] מגזין חדשות שבועי.[13] בראיינט רקמה קשרים חברתיים עם אנשים שהתעניינו בעיתונאות ובאמנויות, ביניהם קאס באר, עורך דרמה בעיתון האורגוניאן.[11] בסוף 1909, היא פגשה את פול טרלינגר, לו נישאה, שהיה רופא שיניים שחי בסירה על גדות נהר הוילאמט, אסף אמנות, ואהב מסיבות שכללו שתייה ולעיתים הזמנות למשרדו לשאיפת דיאתיל אתר.[11]

בראיינט שמרה את שם נעוריה והמשיכה להחזיק בדירתה במרכז העיר לאחר נישואיה לטרולינגר. היא סלדה מביצוע עבודות הבית והשתוקקה להתקדמות מקצועית. היא נמשכה לעיסוק בפוליטיקה ובפרט בתנועה למען זכות בחירה לנשים (אנ') בעקבות חברתה שרה בארד פילד (אנ'), והצטרפה לסניף אורגון של הליגה האוניבסיטאית לשוויון זכות הבחירה (אנ') ב-1912. היא ופילד נשאו נאומים בעד זכות הבחירה לנשים בערים קטנות יותר באורגון, ובראיינט רכבה על מצוף זכות הבחירה במצעד יום הדגל (אנ') השנתי של פורטלנד. בראשות אביגיל סקוט דוניוויי (אנ'), נשים השיגו זכות בחירה באורגון מאוחר יותר באותה שנה.[14]

בראיינט הכירה את כתב העת הסוציאליסטי "ההמונים" (The Masses) דרך עורך הדין תושב פורטולנד, C.E.S. ווד (אנ') שלבסוף נישא לחברתה של בראיינט, פילד, ותרם לעיתים קרובות לכתב עת זה.[15] נלהבת מתכני המגזין, ובפרט ממאמריו של ג'ון ריד, יליד פורטלנד, החלה בראיינט בגיוס מנויים למגזין.[16] אמה גולדמן, אנרכיסטית ידועה שווד הגן עליה בבית המשפט,[15] נשאה נאום לכבודו של ריד באולם ה-IWW בפורטלנד.[16] היא ופעילים פוליטיים נוספים, כמו אלכסנדר ברקמן, אורחו במגזין על ידי בראיינט ובעלה.[17] ב-1914, ריד, בוגר הרווארד וסופר מבוסס שגר אז בגריניץ' וילג', חזר לפורטלנד לביקור, במהלכו דיבר במועדון אוניברסיטת פורטלנד (אנ') נגד שיטת המעמדות.[16] מיקום המפגש הראשוני ותדירות הפגישות בין בראיינט וריד אינם ידועים בבירור, אך נראה שנפגשו לראשונה ב-15 בדצמבר 1915, לפני שהופגשו על ידי חברים משותפים של השניים, קארל והלן וולטרס.[18] סמוך לחג המולד בשנת 1915 כאשר ריד חזר בשנית לפורטלנד על מנת לבקר את אמו האלמנה, הזוג הצעיר הכריז על אהבתם במסיבת ארוחת ערב.[19] ריד חזר לגריניץ' וילג' ב-28 בדצמבר, ובראיינט, בעזיבתה את נישואיה, עקבה אחריו שלושה ימים לאחר מכן.[17] טרלינגר הגיש תביעת גירושין, אשר הוגשה ביולי 1916, בעילה של נטישה.[20][21]

גריניץ' וילג' וקייפ קודעריכה

 
ג'ון ריד, לערך 1910–1915

ריד שכר חדר עבור בראיינט ליד דירתו בכיכר וושינגטון 43.[22] החיים המשותפים שלהם בעודם לא נשואים עוררו מעט סקרנות בקרב חבריו של ריד בוילג', רבים מהם דחו את מוסד הנישואים ונורמות אחרות של מעמד הביניים.[23] הם היו מאוחדים סביב "אווירה של חופש אינטלקטואלי, לסה פר מוסרי ואחווה", רובם היו מעורבים בעיסוקים ספרותיים, אמנותיים או פוליטיים בשכונה בוהמית שדמתה במובנים מסוימים לגדה השמאלית של פריז.[23] בעת ביקור בניו יורק, פילד לקח את בראיינט לפגישה של הטרודוקסי (אנ'), קבוצת נשים שכללה את הפמיניסטית שרלוט פרקינס גילמן, העיתונאית מרי היטון וורס (אנ'), הפעילה הפוליטית קריסטל איסטמן, השחקנית אידה ראו (אנ'), הסופרות זונה גייל (אנ') ומרי אוסטין (אנ') ורבות נוספות.[24] בין חברותיה החדשות של בראיינט היו הפמיניסטיות אינז מילהולנד (אנ'), אינז גילמור (אנ') ודוריס סטיבנס.[25] אישים בולטים נוספים שהסתובבו בוילג' כללו את אמה גולדמן, המחזאי יוג'ין או'ניל, ואחת ממאהבותיו לשעבר של ריד, פטרונית האמנויות מייבל דודג' (אנ') .[26]

בבניין המגורים של הזוג, המשיכו בראיינט וריד בעבודה העיתונאית בחדרי עבודה נפרדים.[27] ארבעה חודשים לאחר עזיבה של בראיינט את אורגון, פורסמו כתביה לדפוס במאמר על שני שופטים בפורטלנד, אחד מהם דחה תיק שהוגש נגד גולדמן בגין הפצת מידע למניעת הריון. הוא פורסם בתור "שני שופטים" בגיליון אפריל 1916 של ההמונים, בעריכת מקס איסטמן, אחיה של קריסטל איסטמן.[28] בינתיים, ריד, שדיווח אודות שביתת המשי של פטרסון (אנ') ב-1913, על פנצ'ו וייה בשנים 1913–1914 והמלחמה המתמשכת (מלחמת העולם הראשונה) באירופה,[29] יצא למשימה בשליחות "קוליירס" (אנ') לראיין את ויליאם ג'נינגס בריאן בפלורידה.[30]

 
בראיינט משתזפת בפרובינסטאון, 1916

מאוחר יותר באותו אביב בראיינט וריד נענו לקריאתה של וורס לבלות את העונה החמה בפרובינסטאון (אנ'), מסצ'וסטס, בקצה קייפ קוד, ולקחת חלק בהפקות התיאטרון הקהילתיות של שחקני פרובינסטאון. אחרים מהוילג' הצטרפו גם הם לקבוצה, שאורגנה ב-1915 על ידי ג'ורג' קראם קוק (אנ') ואשתו, סוזן גלאספל (אנ'), ששאפו להפיק מחזות פוליטיים ואמנותיים כאחד. בין היצירות שהקבוצה העלתה לבמה ב-1916 היו "דה גיים" (The Game; בעברית: המשחק) של בראיינט, שבו דמויות בשם לייפ (Life; בעברית: חיים) ודת' (Death; בעברית: מוות) משחקות בקוביות על חייהם של יות' (Youth; בעברית: צעיר) (משורר) וגירל (Girl; בעברית: ילדה) (רקדנית). המחזה הופיע באותה הכרזה של "לא חכם" (Not Smart) מאת ווילבור סטיל (אנ') ו-"בכיוון מזרח לקרדיף" (Bound East for Cardiff) מאת או'ניל.[31]

במהלך הקיץ, ריד עזב את קייפ קוד כדי לסקר את ועידת המפלגה הפרוגרסיבית (אנ') בשיקגו, ובפעמים אחרות הוא נסוג מקבוצת השחקנים כדי לעבוד על מאמרים עבור קוליירס ומגזין מטרופוליטן (אנ'). במהלך ההיעדרויות הללו, בראיינט ואו'ניל הפכו למאהבים.[32] ריד, שגילה על מערכת היחסים החדשה, הגיב בכך שהזמין את או'ניל להתחיל לאכול את ארוחותיו יחד איתם.[33] בהערה לפילד, בראיינט אמרה שמערכת היחסים שלה עם ריד הייתה ”כל כך יפה וכל כך חופשית! . . . אנחנו לא "מפריעים" זה לזה בכלל... אנחנו מרגישים כמו ילדים שלעולם לא יגדלו.”.[34]

קרוטון-און-הדסוןעריכה

 
"אירופה 1916", קריקטורה אנטי-מלחמתית מאת בורדמן רובינסון (אנ'), הופיעה בגיליון אוקטובר 1916 של ההמונים, מגזין שעבורו החלה בראיינט לכתוב מאמרים ושירים באותה שנה.

לאחר שבילו את חודש ספטמבר 1916 בקוטג' שקנו בטרורו (אנ'), בראיינט וריד חזרו לגריניץ' וילג', שם תכנן קולקטיב הפרובינסטאון פליירס (אנ') להקים אלטרנטיבה לתיאטראות ברודוויי. בסופי שבוע הם לנו בקרוטון-און-הדסון (אנ'), במעלה הנהר מניו יורק, שם היו לתושבי הווילג' וביניהם איסטמן, דודג' והמאייר בורדמן רובינסון ואשתו, קוטג'ים. באוקטובר, בראיינט וריד קנו מבנה משלהם בקרוטון-און-הדסון. בינתיים, לריד שסבל ממחלות כליות מילדותו נאמר על ידי רופאיו כי הוא יצטרך לבצע ניתוח להסרת כליה. הניתוח, שנחשב ל"רציני ביותר", נקבע לאמצע נובמבר. ריד הפך את בראיינט ליורשת החוקית שלו,[35] והשניים נישאו ב-9 בנובמבר במשרדו של פקיד המחוז בפיקסקיל (אנ') לפני שריד עזב ב-12 בנובמבר לניתוח בבית החולים ג'ונס הופקינס (אנ') בבולטימור.[36]

מערכת היחסים המתמשכת של בראיינט עם או'ניל ובעיות גינקולוגיות בגינן טופלה בזמן שריד שהה בבית החולים הוסיפו לקשיים שחווה הזוג במערכת היחסים.[37] כשחזר מבולטימור באמצע דצמבר, הזוג נסוג במשרה מלאה לקרוטון-און-הדסון על מנת להתאושש ולהתמקד בכתיבה. הם תכננו לנסוע לסין בשנת 1917 כדי לסקר אירועים עבור פרסומים אמריקאים, אמנם בינואר התוכניות נפלו כאשר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה נגד גרמניה הפכה בסבירות גבוהה.[38] (ארצות הברית נכנסה למלחמה ב-6 באפריל)[39] על מנת לשפר את מצבם הכלכלי, הזוג מכר את הקוטג' בטרורו למרגרט סנגר, וריד משכן את שעון הזהב של אביו.[39] במקביל, עמדותיו האנטי-מלחמתיות החזקות, שהובעו ב-ההמונים ובמקומות אחרים, הרחיקו את רוב מעסיקיו, והפחיתו עוד יותר את הכנסתו.[39] נוסף על לחצים אלו, הודאתו של ריד בפני בראיינט כי קיים מערכות יחסים מרובות, והאומללות שבה שררה מערכת היחסים ביניהם לאחר מכן הובילה לפרידה זמנית. כשהביעה בראיינט רצון לנסוע לאירופה, ריד סייע לה בשכנוע ג'ון נ. ווילר (אנ'), שהקים זמן קצר קודם לכן את סינדיקט בל (אנ'), להוציא עבורה תעודת עיתונאית.[40] ריד שילם עבור נסיעתה,[41] ובראיינט הפליגה ביוני על מנת לסקר את המלחמה בצרפת.[40] לפי הביוגרפית וירג'יניה גרדנר, נסיעה זו לוותה בחרטה:

ברגע שהם נפרדו על סיפון הספינה, ריד ובראיינט נתקפו בחששות. לאחר מכן, עקבה השתפכות של מכתבים משני צדי האוקיינוס האטלנטי. שניהם סבלו, שניהם היו מבולבלים, בודדים ואומללים...
[המכתבים היו] הוכחה לקשר החזק הבסיסי שאחז בין השניים, המשוררת-כתבת ומבקרת החברה והאישה הבלתי יציבה והמושכת שחילץ מבנאליות הקיום של מעמד הביניים בפורטלנד.

המקור באנגלית
No sooner had they parted on board the ship than both Reed and Bryant were assailed by misgivings. An outpouring of letters from either side of the Atlantic followed. Both were suffering, both were confused, lonely, and miserable ... [The letters were] proof of the basically strong bond that held the two, the poet-reporter and social critic and the erratic, appealing woman he had rescued from the banality of middle-class existence in Portland.
[42]

במסע מעבר לאוקיינוס האטלנטי, בראיינט ראיינה חיילי שירות רפואי ונוספים על סיפון האספנייה (Espagne) וכתבה ידיעות אודותיהם ואודות האיום מהתקפות טורפדו. כאשר הגיעה לפריז, בראיינט ניסתה במשך מספר שבועות לקבל אישור מהרשויות הצרפתיות לבקר בחזית המערבית, אך לא הצליחה במשימתה בעקבות הניסיון המוגבל שלה בעיתונאות ומינה.[43] לבסוף, היא אספה מידע אודות המלחמה ממקורות רבים ככל שיכלה לפגוש בפריז, ושלחה את ידיעותיה לריד, שערך אותן והעביר אותם לווילר.[44]

פטרוגרדעריכה

 
קתרין ברשקובסקי, "סבתא של המהפכה", הייתה בין הנשים שראיין בראיינט ב-1917.

באמצע אוגוסט, כשבראיינט חזרה מצרפת, ריד פגש אותה ברציף ואמר לה להתכונן לנסוע לפטרוגרד ארבעה ימים לאחר מכן על מנת לסקר את המהפכה הרוסית. איסטמן מ-ההמונים גייס כספים על מנת לשלם את הוצאות הנסיעה של ריד, וסינדיקט בל הטיל על בראיינט לדווח על המלחמה "מנקודת מבט של אישה". השניים עזבו את ניו יורק ב-17 באוגוסט, והגיעו לפטרוגרד, בירת רוסיה אז, כחצי שנה לאחר שהצאר הרוסי האחרון, ניקולאי השני, הוכרח לפרוש. בראשות אלכסנדר קרנסקי, הממשלה הזמנית שירשה את הצאר כבר שרדה ניסיון הפיכה של האלוף לבר קורנילוב. בראיינט וריד נכנסו לעיר לאחר פרשת קורנילוב ולפני שהבולשביקים הפילו את ממשלת קרנסקי במהפכת אוקטובר .[45]

השניים התפייסו כזוג, ועבדו מחדרם במלון אנגלטר (אנ'), בראיינט וריד השתתפו בהתכנסויות במכון סמולני ובמקומות אחרים בפטרוגרד וראיינו אישים פוליטיים מובילים רבים, ביניהם לנין, טרוצקי וקרנסקי, והשניים חיברו בסופו של דבר ספרים בנושא - "שישה חודשים אדומים ברוסיה" (Six Red Months in Russia) מאת בראיינט ועשרת הימים שזעזעו את העולם מאת ריד. בראיינט סיקרה את פגישות הדומה, סעדה באולמות ערב ציבוריים עם חיילים ופועלים, וראיינה נשים מהפכניות, ביניהן יקטרינה ברשקובסקיה, הידועה כ"סבתא של המהפכה", מריה ספירידונובה, שלדעת בראיינט הייתה לאישה החזקה ביותר ברוסיה, ואלכסנדרה קולונטאי, שהפכה לקומיסרית העממית לרווחה חברתית והאישה היחידה בקבינט הבולשביקי. תוך זאת, בראיינט צברה אמון ציבורי בכישורי הדיווח המקצועיים שלה.[46] עד לחזרתה לניו יורק, עבודתה כבר נקראה ברחבי צפון אמריקה. גרדנר כתב:

אביב 1918 בארצות הברית היה זמן של סתירות. פתיחות באשר לניסוי הרוסי החדש בערים ובעורף התקיימה במקביל לפטריוטיות המועצמת של ימי המלחמה... לא משנה מה הופיע בדפי המערכת שלהם, עורכי העיתונים ידעו שסיפורים עם ידע ממקור ראשון על המהפכה מוכרים עיתונים. הסינדיקט השמרני והרפובליקני של "Philadelphia Public Ledger" קנה את שלושים ושניים הסיפורים של בראיינט ומכר אותם ל-"New York American" של הרסט וליותר ממאה עיתונים ברחבי ארצות הברית וקנדה.

המקור באנגלית
[The] springtime of 1918 in the United States was a time of heightened contradictions. Openmindedness about the new Russian experiment in cities and the hinterland coexisted with the intensified patriotism of wartime ... No matter what appeared in their editorial pages, newspaper editors knew that feature stories with first-hand knowledge of the Revolution sold papers. The conservative and Republican Philadelphia Public Ledger syndicate bought Bryant's thirty-two stories and sold them to Hearst's New York American and to more than one hundred newspapers over the United States and Canada.
[47]

ניו יורקעריכה

בראיינט עזבה את רוסיה לפני ריד, שרצה לדווח על הוויכוח הבולשביקי על ההשתתפות הרוסית במלחמה עם גרמניה,[48] בראיינט חזרה לניו יורק, והגיעה ב-18 בפברואר 1918.[49] היא הבחינה כי הגריניץ' וילג' השתנה מאוד בעקבות המלחמה: חברים ותיקים שלה עזבו את השכונה, דמי השכירות בשכונה עלו, ותיירים החליפו את הבוהמיינים.[50] תחת לחץ ממשלתי, ההמונים נסגר.[51] היא עבדה מתוך חדר במלון ברוורט,[49] וכתבה מאמרים אודות מהפכת אוקטובר ונאומים או מבזקים שדחקו בתמיכה בממשלת הפועלים ברוסיה.[52]

בינתיים, ריד, שניסה להגיע הביתה, לא הצליח לקבל אישור של מחלקת המדינה לקבלת ויזה, והוא נעצר באוסלו (שנקראה אז כריסטיאניה), נורווגיה, במשך יותר מחודש.[53] מכתביו צונזרו, ובראיינט לא שמעה ממנו באופן ישיר עד אפריל.[53] בהוראת אדגר סיסון (אנ') מהוועדה האמריקאית למידע ציבורי, כל מסמכיו של ריד הוחרמו כשהגיע לניו יורק ב-28 באפריל.[54] ריד לא הצליח לכתוב על מהפכת אוקטובר ללא מסמכיו, ובמקום זאת נאם בעד הכרתה של ארצות הברית בממשלה החדשה ברוסיה. באותו קיץ, הזוג עזב לקרוטון-און-הדסון.[54]

באוגוסט, במהלך סוף שבוע במושבת האמנויות בוודסטוק, בראיינט החלה במה שהיה אמור להיות רומן אהבה ארוך טווח, לסירוגין, עם הצייר אנדרו דסבורג (אנ'), אליו הייתה קרובה במשך כמה שנים.[55] כשחזרו לוילג' בספטמבר, בראיינט וריד שכרו בית קטן בפאצ'ין פלייס 1.[56] בהמשך החודש, ריד נעצר על שנשא נאום שבו גינה את השימוש בכוחות בעלות הברית ברוסיה ; האשמה כנגדו הייתה השימוש ב-"שפה לא נאמנה, נבזית ופוגענית על כוחות הצבא והימי של ארצות הברית". הוא שוחרר בערבות של 5,000 דולר.[57] באותה השנה, ריד הועמד בנוסף לדין יחד עם איסטמן, פלויד דל (אנ') ואחרים מהצוות לשעבר של ההמונים בגין קשירת קשר למניעת גיוס גברים להילחם במלחמת העולם הראשונה ובגין עבירות נוספות לכאורה הקשורות למאמרים שפורסמו וקריקטורות. הפשע שבו הואשם ריד במקרה האחרון היה מתן הכותרת, ”Knit a Strait-Jacket for Your Soldier Boy” (בעברית: סרוג כותנת משוגעים לבנך החייל), למאמר אודות מחלות נפש בקרב החיילים האמריקאים.[58] בראיינט נחקר בתיקי ההמונים אך לא הואשם. בשני התיקים שעסקו ב-ההמונים, חבר המושבעים לא הגיע להסכמה וכתוצאה מכך הנאשמים שוחררו לחופשי.[57] באוקטובר, ספרה הראשון של בראיינט, "שישה חודשים אדומים ברוסיה", פורסם וזכה ל-"ביקורות חיוביות בעיקר",[59] בעוד שריד חידש את עבודתו על "עשרת הימים שזעזעו את העולם" לאחר שהממשלה החזירה את רשימותיו.[60] הספר פורסם רק באפריל 1919.[61]

 
אנה לואיז סטרונג ב-1918, כשנה לפני שארגנה את סיבוב ההופעות הלאומי של בראיינט, "האמת על רוסיה".

בפברואר 1919, בעודה בניו יורק, בראיינט נסעה לוושינגטון די. סי. על מנת לדבר, יחד עם אלברט ריס ויליאמס (אנ'), על המצב ברוסיה.[62] היא נשארה בוושינגטון מספיק זמן כדי להשתתף בעצרת למען זכות הבחירה של מפלגת הנשים הלאומית, במהלכה נעצרה, הועמדה לדין ונידונה לחמישה ימי מאסר.[63] ההאשמות כנגדה ואחרים, ששרפו פסלון בדמותו של הנשיא וודרו וילסון על מדשאת הבית הלבן, "הבערת שריפות על רכוש ממשלתי, עמידה על השטח מסביב לבית הלבן, או ניסיון לשאת נאומים פרועים".[64] יחד עם קבוצת נשים שסירבה לערבות, היא ישבה לפחות שלושה ימים בכלא, במהלכם השתתפה בשביתת רעב.[63] עם שחרורה, היא התעקשה להעיד כעדה בפני ועדת אוברמן (אנ') ועדת משנה של הסנאט שהוקמה בספטמבר 1918 כדי לחקור השפעה זרה בולשביקית בארצות הברית. בעוד שהסיטה שאלות לגבי אמונתה הדתית, נישואיה ועניינים אישיים אחרים במהלך שני ימי עדותה, בראיינט ניסתה לשכנע את ועדת המשנה, בראשות הסנטור לי סלייטר אוברמן (אנ'), שלרוסיה הייתה זכות להגדרה עצמית.[65] זמן קצר לאחר מכן, היא יצאה לסיבוב הרצאות ברחבי ארצות הברית, בשם "האמת על רוסיה" (The Truth About Russia), שאורגן על ידי אנה לואיז סטרונג (אנ'), ובמהלכו היא פנתה לקהל גדול במספר ערים אמריקאיות וביניהן דטרויט, שיקגו, ספוקיין, סיאטל, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס.[66] לפי גרדנר, בראיינט הייתה האישה הראשונה שהגנה על לנין וטרוצקי במפגשים פוליטיים ברחבי ארצות הברית. גרדנר כותבת, ”המסר שלה היה פשוט, 'ידיים מחוץ לרוסיה!' 'תביאו את הבנים הביתה!'”.[67]

לאחר שבראיינט חזרה מסיבוב ההרצאות שלה במאי, היא וריד בילו את החודשים לאחר מכן בעיקר בכתיבה, בגינון בקרוטון-און-הדסון, ובמקרה של ריד, בהחלמה משפעת.[68] בסוף אוגוסט, ריד, שהצטרף למפלגה הסוציאליסטית של אמריקה (אנ'), נבחר על ידי אחת מסיעותיה, מפלגת הלייבור הקומוניסטית של אמריקה (אנ') (CLP), לבקר במוסקבה כדי לבקש הכרה ב-CLP כנציגה הבלעדית של האינטרנציונל הקומוניסטי (קומינטרן) בארצות הברית.[69] בניגוד לריד, בראיינט נמנעה מחברות במפלגה.[70] ממשלת ארצות הברית הוציאה במהירות אל מחוץ לחוק את ה-CLP ואת המתחרה שלה, המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, בראשות לואיס ק. פראינה (אנ').[71] ריד, שהיה בסכנת מעצר ולא היה יכול להשיג דרכון על מנת לנסוע לרוסיה, עזב את ארצות הברית בסוף ספטמבר 1919 בספינה סקנדינבית לכיוון אירופה, מחופש לכבאי אש.[72] במהלך ימי פשיטות פאלמר והבהלה האדומה החל בנובמבר 1919, ריד הואשם בקשירת קשר להפלת הממשלה בכוח.[73] במרץ 1920, לאחר ביקור במוסקבה, הוא נעצר ונכלא בפינלנד בדרכו הביתה.[74] שלושה חודשים לאחר מכן, הוא הוחזר למוסקבה בחילופי שבויים בין הפינים הלבנים (האנטי-בולשביקים) של מלחמת האזרחים הפינית לבין הבולשביקים.[74] מרוול (כיום: טאלין), אסטוניה, ריד שלח לבריאנט, ”הבקשה לדרכון סורבה. חוזר באופן זמני למפקדה. הגיעי אם אפשרי.”[75]

התאחדות עם ריד במוסקבהעריכה

בראיינט, גם היא חסרת דרכון, נסעה מחופשת לאשתו של איש עסקים שוודי,[76] והגיעה לפטרוגרד בסוף אוגוסט 1920.[77] כאשר בראיינט הגיעה לפטרוגרד, ריד היה בבאקו, והשתתף ב"קונגרס הראשון של עמי המזרח" (הקונגרס המזרחי), יחד עם הוועד הפועל של הקומינטרן.[78] הוא השאיר לה מכתב עם מספר אפשרויות ללינה, אחת מהן הייתה חדר שסידר לה במלון דילובוי במוסקבה. במלון זה, ב-15 בספטמבר, נפגשו השניים מחדש, בילו יחד את הימים שלאחר מכן וביקרו את לנין, טרוצקי, המהפכן ההונגרי בלה קון, ואנוור פאשה, שר מלחמה לשעבר באימפריה העות'מאנית .[79] בראיינט החלה להגיש כתבות חדשותיות במוסקבה עבור שירות החדשות הבינלאומי (אנ'), שהעסיק אותה לפני שעזבה את ניו יורק.[80]

במכתב[81] מיום 14 בנובמבר 1920, היא הסבירה את נסיעתה והפגישה המחודשת עם ריד:

מצאתי את ג'ק אחרי המסע הלא חוקי שלי ברחבי העולם. הייתי צריכה לשוט מסביב לפינלנד, להפליג שניים עשר ימים באוקיינוס הארקטי, להתחבא בצריף של דייגים ארבעה ימים כדי להתחמק מהמשטרה עם קצין פיני וגרמני, שניהם נידונו לגזר דין מוות בארצותיהם. כשהגעתי לשטח הסובייטי הייתי בקצה הנגדי של רוסיה מג'ק. כשהגעתי למוסקבה הוא היה בבאקו בקונגרס המזרחי. מלחמת אזרחים השתוללה באוקראינה. אות צבאי הגיע אליו והוא חזר ברכבת משוריינת. בבוקר ה-15 בספטמבר הוא רץ בצעקות לחדר שלי. [...]
היה לנו רק שבוע אחד יחד לפני שהוא הלך לישון, ונורא שמחנו למצוא אחד את השני. [...]
ביקרנו יחד את לנין, טרוצקי, קמינב, אנוור פאשה, בלה קון, ראינו את הבלט ואת "הנסיך איגור" ואת הגלריות החדשות והישנות.

המקור באנגלית
I found Jack after my illegal journey across the world. I had to skirt Finland, sail twelve days in the Arctic ocean, hide in a fisherman’s shack four days to avoid the police with a Finnish officer and a German, both under sentence of death in their own countries. When I did reach Soviet territory I was at the opposite end of Russia from Jack. When I reached Moscow he was in Baku at the Oriental Congress. Civil war raged in the Ukraine. A military wire reached him and he came back in an armored train. On the morning of September 15th he ran shouting into my room. [...]

We had only one week together before he went to bed, and we were terribly happy to find each other. [...]

We visited together Lenin, Trotsky, Kaminev, Enver Pasha, Bela Kun, we saw the Ballet and "Prince Igor" and the new and old galleries.

מותו של רידעריכה

שבוע לאחר שובו של ריד מבאקו, הוא החל לחוות סחרחורת וכאבי ראש, שנחשבו תחילה כתסמינים של שפעת. חמישה ימים לאחר מכן, כשהחל להזות, הרופאים אבחנו אותו כחולה בטיפוס ושלחו אותו לבית החולים. שם, עם בראיינט לצידו, הוא נפטר ב-17 באוקטובר 1920, ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-33.[82]

כשהוא מת לא האמנתי לכך. בטח הייתי שם שעות לאחר מכן, עדיין מדברת איתו ומחזיקה את ידיו.
ואז הגיעה העת שהגופה שכבה באותו המצב, בכל כבוד צבאי, במקדש הלייבור, שמורה על ידי ארבעה עשר חיילים מהצבא האדום. פעמים רבות הלכתי לשם וראיתי את החיילים עומדים נוקשים, הכידונים שלהם בוהקים מתחת לאורות ואת הכוכב האדום של הקומוניזם על כוביהם הצבאיים.
ג'ק שכב בארון כסף ארוך עם פרחים וכרזות. ברגע שהחיילים חשפו לי את גופתו כדי שאגע במצח הלבן בשפתי בפעם האחרונה.

המקור באנגלית
when he died I did not believe it. I must have been there hours afterwards still talking to him and holding his hands.

And then there came a time when the body lay in state with all military honor, in the Labor temple, guarded by fourteen soldiers from the Red Army. Many times I went there and saw the soldiers standing stiffly, their bayonets gleaming under the lights and the red star of Communism on their military caps.

Jack lay in a long silver coffin banked with flowers and streaming banners. Once the soldiers uncovered it for me so I might touch the white forehead with my lips for the last time.
[83]

ביום הלווייתו של ריד, בהתאם למנהג הרוסי, הלכה בראיינט לבדה למאחורי קרון המתים, בראש מסע הלוויה.[82] היא התמוטטה במהלך הקבורה מהתקף לב.

בהלוויה חטפתי התקף לב קשה מאוד, שבקושי שרדתי. מומחים הסכימו שהאצתי בלבי בגלל הימים והלילות הארוכים שבהם צפיתי לצד מיטתו של ג'ק [...]
[אני] נפלתי על האדמה ולא יכולתי לדבר או לבכות.
אני לא זוכרת את הנאומים. אני זוכרת יותר את התווים השבורים של קולות הדוברים. הייתי מודעת לכך שלאחר זמן רב הם פסקו והכרזות החלו לנוע הלוך ושוב בהצדעה. שמעתי את חפירת האדמה הראשונה מתגלגלת מטה ואז משהו נשבר במוחי.

המקור באנגלית
At the funeral I suffered a very severe heart attack which by the merest scratch I survived. Specialists have agreed that I have strained my heart because of the long days and nights I watched beside Jack’s bed [...]

[I] fell on the ground and could not speak or cry.

I do not remember the speeches. I remember more the broken notes of the speakers’ voices. I was aware that after a long time they ceased and the banners began to dip back and forth in salute. I heard the first shovel of earth go rolling down and then something snapped in my brain.
[83]

היא התעוררה בחדר המלון שלה. בין אלה שלצד מיטתה היו אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן, שנעצרו בארצות הברית וגורשו לרוסיה בסוף 1919.[82]

אחרי נצח התעוררתי במיטתי. אמה גולדמן עמדה שם וברקמן, ושני רופאים וקצין צעיר גבוה מהצבא האדום. הם התלחשו ואני הלכתי לישון שוב.

המקור באנגלית
After an eternity I woke up in my own bed. Emma Goldman was standing there and Berkman, and two doctors and a tall young officer from the Red Army. They were whispering and I went to sleep again.
[83]

המשך קריירת העיתונאותעריכה

לאחר מותו של ריד, בראיינט השיגה את אישורו של לנין לטייל בגבולות דרום רוסיה ובמדינות השכנות.[84] היא נסעה ברכבת לאורך הערבה הקזחית (אנ'), דרך אזורים שנפגעו קשה מרעב, לטשקנט, לבוכרה ולגבולות איראן ואפגניסטן, ראיינה ורשמה הערות.[85]

 
ויליאם סי בוליט, בעלה השלישי של בראיינט, שב-1933 הפך לשגריר ארצות הברית הראשון בברית המועצות.[86]

היא חזרה לארצות הברית במהלך קיץ 1921, ונשארה שם כשנה,[87] במהלכה פגשה לראשונה את ויליאם כריסטיאן בוליט ג'וניור (אנ'), שהיה אז עורך מנהל של סיפורי סרטים בסרטי פרמאונט, בניסיון לשכנע אותו להפוך את "עשרת הימים שזעזעו את העולם" לסרט.[88] בוליט, בוגר אוניברסיטת ייל ממשפחה עשירה שמקורה בפילדלפיה, עבד כעיתונאי ענייני חוץ, ולאחר מכן כדיפלומט במחלקת המדינה של ארצות הברית, עד שפרש זמנית מהפוליטיקה והחל לעבוד בפרמאונט.[89] מאוחר יותר חזר לעסוק בפוליטיקה והפך לשגריר ארצות הברית הראשון בברית המועצות.[86] לבריאנט ולבוליט היו תחומי עניין משותפים ברוסיה, עיתונאות וג'ק ריד, שבוליט העריץ. אף על פי שפארמאונט לא המשיכה בפרויקט "עשרת הימים שזעזעו את העולם", בוליט הוקסם מבראיינט והחל לחזר אחריה, מרדף שלאחר כשנתיים הסתיים בנישואיהם.[88] באוגוסט החל העיתון "ניו יורק אמריקן", עיתון של תאגיד הרסט (אנ'), לפרסם סדרה של 16 מאמרים של בראיינט המתארים את הרעב ברוסיה, המדיניות הכלכלית החדשה של לנין, סוף מלחמת האזרחים ברוסיה, ונושאים קשורים.[90] באופן כללי, הטון של מאמרים אלה היה "מפוכח ולא חסך בפרטים, בניגוד לדיווחיה הנלהבים לעיתים קרובות בסיפוריה מ-1918".[91]

באוקטובר הייתה בראיינט לדוברת הראשית באנדרטה לזכר ריד בעיר ניו יורק, והיא בילתה חלק מזמנה באיסוף מסמכיו של ריד לצורך פרסום אפשרי.[92] היא גם קבעה עם סינדיקט קינג פיצ'רס (אנ'), סוכנות נוספת של הרסט, במטרה לחזור לרוסיה כדי לכתוב דיוקנאות של רוסים. הראשון שבהם הופיע בדפוס ביוני 1922 והוביל לבסוף לכתיבת ספרה השני, "מראות מוסקבה", בשנת 1923.[93] מסעותיה של בראיינט באירופה כללו הפעם את מוסקבה, ברלין, לונדון, פריז וערים נוספות. בסוף אוקטובר הייתה ברומא יחד עם בוליט.[94] שם, בסוף 1922, כתבה אודות בניטו מוסוליני, המנהיג הפשיסטי שעלה באותו זמן לשלטון, אשר הצליחה לראיין. לאחר איסוף חומרים ממגוון מקורות, כולל אשתו של מוסליני, רייצ'ל מוסוליני, כתבה בראיינט מאמר בשם "מוסוליני מסתמך על יעילות כדי לשחזר את איטליה", שפורסם בניו יורק אמריקן בתחילת 1923. היא תיארה את הדיקטטור העתידי כך:

תמיד אחשוב על מוסוליני כעל אחת הדמויות המוזרות בהיסטוריה, ואני אזכור אותו כפי שראיתי אותו בפעם האחרונה במבואה הלבנה-זהובה של מלון הגראנד, מתחת למנורת קריסטל ענקית משתופפת בעייפות לתוך שנהב חינני מתקופת לואי ה-15 וכיסא מצופה אמייל.

פניו החיוורות וכבדות העצמות הראו סימנים של חוסר שינה. גופו החזק בלט מעבר לצידי המושב; רגליו היו פרושות לרווחה על שטיח הקטיפה החיוור בצבע ורד. הייתה כוס קטנה של קפה שחור, עדינה להפליא, ליד ידו המסוקסת המעוותת מעבודה.

המקור באנגלית
I will always think of Mussolini as one of the oddest characters in history, and I will remember him as I last saw him in the great white and gold foyer of the Grand Hotel, under a huge crystal candelabra slouching wearily into a graceful Louis XV ivory and enameled chair. His pale, heavy-boned face showed signs of sleeplessness. His strong body was bulging over the sides of the seat; his legs were spread wide over the pale, rose-colored velvet carpet. There was a little cup of black coffee, absurdly delicate, beside his gnarled work-warped hand.
[95]

בראיינט עזבה את רומא כדי לסקר את מלחמת העצמאות של טורקיה עבור שירות החדשות הבינלאומי, והתגוררה עם בוליט בווילה בקונסטנטינופול בתחילת 1923.[96] בזמן שבוליט עבד על רומן, "זה לא תם" (It's Not Done), שפורסם ב-1926 והוקדש לבראיינט, היא סיקרה אירועים הקשורים לעלייתו של מוסטפא כמאל אטאטורק, הנשיא הראשון של הרפובליקה של טורקיה.[97] מבסיסה בטורקיה, היא נסעה לפלרמו כדי לראיין את מלך יוון המודח, קונסטנטינוס הראשון, ולאתונה כדי לראיין את בנו, גאורגיוס השני.[98] זמן קצר לאחר מכן, בראיינט השהתה את הקריירה העיתונאית שלה כדי להתמקד במשפחתה.[98]

פריזעריכה

מאוחר יותר ב-1923, בראיינט ובוליט עברו לפריז, שם נישאו בדצמבר, כחודשיים לאחר מכן,[99] בראיינט ילדה את בתה היחידה, אן מוהן בוליט (אנ') (1924–2007).[17][א] בשנת 1925 היא ובוליט צירפו למשפחתם ילד בן 8, רפיק איסמעילי ביי, אותו הכירו בטורקיה.[101] כאשתו של אדם עשיר, לבריאנט היו תפקידים הקשורים לניהול משק בית מהמעמד הגבוה: ”... ניהול המשרתים, הזמנת אוכל ותכנון תפריטים, קישוט הבית, סידור פרחים, שמירת לוח שנה חברתי”.[102] היא אמרה למבקר בביתה שהיא רואה את חייה החדשים כ-"חסרי תועלת", ונישואי בראיינט-בוליט החלו להתערער.[103] ב-"לואיז בראיינט מזדקנת" (Louise Bryant Grows Old), ההיסטוריונית כריסטין סטנסל (אנ') בוחנת את השינויים הגדולים בחייה של בראיינט לאחר נישואיה לבוליט:

הכניסה של ויליאם בוליט לחייה של לואיז בראיינט מבלבלת את הסיפורים השזורים זה בזה של אלמנת המלחמה מוכת היגון, הגיבורה הרדיקלית ואלופת המדוכאים. הנישואים הם חידה, הן מבחינה ביוגרפית והן מבחינה היסטורית. מבחינה ביוגרפית, הם התבררו כאסון, בניגוד לבחירות הרומנטיות הקודמות של בראיינט, שהיו חכמות ומספקות.

המקור באנגלית
The entrance of William Bullitt into Louise Bryant's life confounds the intertwined stories of the grief-stricken war widow, the radical heroine, and the champion of the oppressed. The marriage is a puzzle, both biographically and historically. Biographically, it proved to be a disaster, in contrast to Bryant's earlier romantic choices, which had been smart and fulfilling.
[104]

אף על פי שבראיינט המשיכה לכתוב, מעט מעבודותיה לקראת סוף חייה פורסמו.[105] כתבת העיתונות האחרונה שלה, "גירושים טורקיים", על יחסו של אטאטורק לנשים, הופיעה ב-"דה ניישן" (The Nation) באוגוסט 1925.[106] עד שנת 1926, בראיינט, שבדרך כלל נמנעה מאלכוהול בצעירותה, סבלה בראיינט מההפרעה אדיפוזיס דולורוזה (אנ'), מחלה כואבת וחשוכת מרפא שבעקבותיה שתתה בתדירות גבוהה.[107] בוליט, ציטט את השתייה של אשתו וטען שהיא הייתה מעורבת במערכת יחסים לסבית עם הציירת והפסלת האנגלית גוון לה גאליין (אנ'), בתו החורגת של הסופר ריצ'רד לה גאליין (אנ').[ב] בוליט התגרש מבראיינט ב-1930 וזכה למשמורת בלעדית על אן.[108] בראיינט נשארה בפריז, לעיתים ייעצה לסופר קלוד מקיי (אנ'),[109] וסייעה לזמן קצר לחוקרים מאוניברסיטת הרווארד בשימור מאמרים של ריד.[105]

מוות ומורשתעריכה

בראיינט נפטרה ב-6 בינואר 1936 מדימום מוחי בסוור (אנ'), שבפרברי פריז,[110] ונקברה בבית הקברות דה גונר (אנ') בוורסאי.[111] בשנת 1998, שלושה מתנדבים מהוועדה למורשת תרבותית של אורגון (אנ') נסעו לפריז כדי למצוא את קברה וגילו שהוא מתפורר, ללא תאריך, ומתוכנן להסרה. באמצעות מאמצי הוועדה וכן תרומות, חלקן מקרובי משפחתם של בראיינט ובוליט, שוחזר הקבר.[111]

הסיפור של בראיינט-ריד מסופר בסרט אדומים משנת 1981, בכיכובם של דיאן קיטון בתור בראיינט ווורן ביטי בתור ריד.[112] שחקני המשנה כוללים את ג'ק ניקולסון בתפקיד יוג'ין או'ניל, מורין סטייפלטון בתפקיד אמה גולדמן, יז'י קוסינסקי בתפקיד גריגורי זינובייב (אחד המנהיגים הבולשביקים), ואדוארד הרמן בתפקיד מקס איסטמן.[113]

ביבליוגרפיהעריכה

 
הספרייה לזכר סטרלינג באוניברסיטת ייל, שבה נמצאים מסמכיה של בראיינט

המסמכים האישיים של בראיינט הועברו לבוליט, איתו נשארו עד שבתם אן תרמה את האוסף לאוניברסיטת ייל ב-2004. הם קיימים כאוספים נפרדים, המסמכים של לואיז בראיינט (MS 1840) והמסמכים של ויליאם כ. בוליט (MS 112) בספרייה לזכר סטרלינג בייל (אנ'). המסמכים של לואיז בראיינט מורכבים מכ-5.8 מ' של מכתבים, טקסטים, תצלומים, אמנות וחומרים אחרים שיצרה או אספה בין השנים 1916 ל-1936.[105]

עבודתה העיתונאית המוקדמת של בראיינט הופיעה בפרסומים בקולג' ובעיתונים - הפורטלנד ספקטייטור, שבו בראיינט הייתה לעורכת,[11] והאורגוניאן, עבורו היא עבדה כפרילנסרית - בפורטלנד.[12] עבודות מאוחרות יותר הופיעו במגזינים עצמאיים, כולל ההמונים[28] והליברייטור (The Liberator.[114] חלקם, שנכתבו עבור פרסומי הניו יורק אמריקן ושאר פרסומי הרסט, הועברו לסינדיקציה לעיתונים ברחבי אמריקה הצפונית.[47] אוספי מאמריה הופיעו כספר ב-1918 וב-1923. להלן רשימה חלקית של עבודתה שפורסמה.

ספריםעריכה

  • "האכלה בית ספרית: ההיסטוריה והפרקטיקה שלה בבית ומחוצה לה"[115]
  • "שישה חודשים אדומים ברוסיה"[116]
  • "מראות מוסקבה"[117]

מחזותעריכה

  • "המשחק: מחזה מוסר במערכה אחת"[118]

מאמריםעריכה

  • "אמנות לילדים אמריקאים"[119]
    • "אגדות לילדים פרולטרים"[120]
  • "הימים האחרונים עם ג'ון ריד: מכתב מלואיז בראיינט"[121]
  • "שני שופטים"[122]

ביאוריםעריכה

  1. ^ בראיינט לעיתים אייתה את שם המשפחה של אביה, Mohan (מוהאן), כ-Moen (מואן), וכך בשמה של בתה.[100]
  2. ^ גרנדר מציינת שזוהי בתו, אך מקורות אחרים מסבירים כי גוון הייתה בתו החורגת של לה גאליין מנישואיו לאירמה הינטון פרי, אמא של גוון.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Dearborn, Mary V. (1996). Queen of Bohemia: The Life of Louise Bryant (באנגלית). New York: Houghton Mifflin Company. ISBN 978-0-395-68396-5.
  • Gardner, Virginia (1982). Friend and Lover: The Life of Louise Bryant (באנגלית). New York: Horizon Press. ISBN 978-0-8180-0233-5.
  • Gelb, Barbara (1973). So Short a Time: A Biography of John Reed and Louise Bryant (באנגלית). New York: W. W. Norton & Company. ISBN 978-0-393-07478-9.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא לואיז בראיינט בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Dearborn 1996, p. 9.
  2. ^ 1 2 Dearborn 1996, pp. 10–11.
  3. ^ 1 2 3 4 5 Dearborn 1996, pp. 12–17.
  4. ^ Dearborn 1996, p. 15.
  5. ^ Gelb 1973, p. 37.
  6. ^ 1 2 Gardner 1982, pp. 22–24.
  7. ^ Dearborn 1996, p. 18.
  8. ^ 1 2 3 4 5 Gardner 1982, pp. 22–23.
  9. ^ Dearborn 1996, p. 19.
  10. ^ Dearborn 1996, pp. 18–22.
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 Dearborn 1996, pp. 22–27.
  12. ^ 1 2 Perry, Douglas (1 במרץ 2011). "Women's History Month: Revisiting Louise Bryant's Portland". The Oregonian (באנגלית). Portland, Oregon. נבדק ב-24 באפריל 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ "Elbert Bede Will Edit 'Portland Spectator'". Corvallis Gazette–Times (באנגלית). 15 בינואר 1938. p. 1. נבדק ב-24 באפריל 2022 – via Newspapers.com. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Dearborn 1996, pp. 27–29.
  15. ^ 1 2 Gardner 1982, pp. 25–29.
  16. ^ 1 2 3 Dearborn 1996, pp. 36–37.
  17. ^ 1 2 3 Munk, Michael. "Louise Bryant (1885–1936)". The Oregon Encyclopedia (באנגלית). Portland State University. נבדק ב-24 באפריל 2022. {{cite encyclopedia}}: (עזרה)
  18. ^ Munk, Michael (2008). "Oregon Voices: The Romance of John Reed and Louise Bryant: New Documents Clarify How They Met". Oregon Historical Quarterly (באנגלית). 109 (3): 461–477. ISSN 0030-4727. JSTOR 20615880.
  19. ^ Dearborn 1996, pp. 37–40.
  20. ^ Gelb 1973, p. 104.
  21. ^ Dearborn 1996, p. 56.
  22. ^ Dearborn 1996, p. 43.
  23. ^ 1 2 Gelb 1973, pp. 76–77.
  24. ^ Dearborn 1996, p. 44.
  25. ^ Gardner 1982, p. 16.
  26. ^ Gelb 1973, pp. 78–79.
  27. ^ Gardner 1982, p. 14.
  28. ^ 1 2 Bryant, Louise (באפריל 1916). "Two Judges". The Masses (באנגלית). New York: The Masses Publishing Company. 8: 18. נבדק ב-24 באפריל 2022 – via New York University. {{cite journal}}: (עזרה)
  29. ^ Gelb 1973, pp. 44–75.
  30. ^ Gelb 1973, pp. 80–81.
  31. ^ Dearborn 1996, pp. 47–52.
  32. ^ Dearborn 1996, p. 52.
  33. ^ Dearborn 1996, pp. 53–54.
  34. ^ Dearborn 1996, pp. 55–56.
  35. ^ Dearborn 1996, pp. 58–59.
  36. ^ Gardner 1982, pp. 48–49.
  37. ^ Dearborn 1996, pp. 60–62.
  38. ^ Gardner 1982, p. 62.
  39. ^ 1 2 3 Dearborn 1996, p. 64.
  40. ^ 1 2 Dearborn 1996, p. 65–67.
  41. ^ Gelb 1973, p. 123.
  42. ^ Gardner 1982, p. 68.
  43. ^ Gelb 1973, p. 136.
  44. ^ Dearborn 1996, pp. 67–70.
  45. ^ Dearborn 1996, pp. 74–88.
  46. ^ Gardner 1982, pp. 81–96.
  47. ^ 1 2 Gardner 1982, p. 134.
  48. ^ Gardner 1982, p. 124.
  49. ^ 1 2 Gardner 1982, p. 126.
  50. ^ Gardner 1982, pp. 126–29.
  51. ^ Gardner 1982, p. 110.
  52. ^ Gardner 1982, pp. 130–32.
  53. ^ 1 2 Dearborn 1996, p. 98.
  54. ^ 1 2 Dearborn 1996, pp. 103–04.
  55. ^ Dearborn 1996, p. 108.
  56. ^ Dearborn 1996, p. 109.
  57. ^ 1 2 Dearborn 1996, p. 110.
  58. ^ Dearborn 1996, pp. 96, 110.
  59. ^ Dearborn 1996, p. 112.
  60. ^ Gardner 1982, p. 146.
  61. ^ Dearborn 1996, p. 139.
  62. ^ Gardner 1982, p. 148.
  63. ^ 1 2 Dearborn 1996, pp. 120–23.
  64. ^ "Five Days in Jail for 25 Militants". The New York Times (באנגלית). 11 בפברואר 1919. p. 5 – via TimesMachine. {{cite news}}: (עזרה)
  65. ^ Dearborn 1996, pp. 123–26.
  66. ^ Gardner 1982, pp. 153–63.
  67. ^ Gardner 1982, p. 163.
  68. ^ Dearborn 1996, pp. 136–38.
  69. ^ Dearborn 1996, pp. 139–40.
  70. ^ Dearborn 1996, p. 182.
  71. ^ Gelb 1973, p. 243.
  72. ^ Gardner 1982, p. 174.
  73. ^ Gardner 1982, pp. 179–80.
  74. ^ 1 2 Gardner 1982, pp. 183–89.
  75. ^ Gardner 1982, p. 188.
  76. ^ Gardner 1982, p. 193.
  77. ^ Gardner 1982, p. 200.
  78. ^ Gardner 1982, pp. 200–02, 341.
  79. ^ Gardner 1982, pp. 202–05.
  80. ^ Gardner 1982, p. 205.
  81. ^ "The Last Days With John Reed by Louise Bryant 1920". www.marxists.org (באנגלית). נבדק ב-24 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  82. ^ 1 2 3 Gardner 1982, pp. 200–08.
  83. ^ 1 2 3 "The Last Days With John Reed by Louise Bryant 1920". www.marxists.org. נבדק ב-24 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  84. ^ Gardner 1982, p. 211.
  85. ^ Gardner 1982, pp. 213–17.
  86. ^ 1 2 "Bullitt, William C. (William Christian), 1891–1967". Social Networks and Archival Context (באנגלית). Institute for Advanced Technology in the Humanities. נבדק ב-24 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  87. ^ Dearborn 1996, pp. 175–76.
  88. ^ 1 2 Dearborn 1996, p. 201.
  89. ^ Dearborn 1996, pp. 191–201.
  90. ^ Gardner 1982, pp. 220–21.
  91. ^ Gardner 1982, p. 222.
  92. ^ Dearborn 1996, p. 178.
  93. ^ Dearborn 1996, pp. 181–83.
  94. ^ Dearborn 1996, pp. 184–87.
  95. ^ Dearborn 1996, p. 211. As quoted from the "New York American", January 28, 1923, section 52, p. 1.
  96. ^ Gardner 1982, pp. 236–37.
  97. ^ Dearborn 1996, pp. 217–19.
  98. ^ 1 2 Dearborn 1996, p. 220.
  99. ^ Dearborn 1996, pp. 216–24.
  100. ^ Munk, Michael (Fall 2008). "Oregon Voices: The Romance of John Reed and Louise Bryant: New Documents Clarify How They Met". Oregon Historical Quarterly (באנגלית). 109 (3): 461–477. JSTOR 20615880.
  101. ^ Dearborn 1996, p. 225.
  102. ^ Dearborn 1996, p. 227.
  103. ^ Dearborn 1996, pp. 227–30.
  104. ^ Stansell, Christine (Autumn 2000). "Louise Bryant Grows Old". History Workshop Journal (באנגלית). Oxford University Press. 50 (50): 166. doi:10.1093/hwj/2000.50.156. JSTOR 4289696.
  105. ^ 1 2 3 "Guide to the Louise Bryant Papers MS 1840" (באנגלית). Yale University Library. נבדק ב-24 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  106. ^ Dearborn 1996, p. 231.
  107. ^ Dearborn 1996, pp. 244–47.
  108. ^ Gardner 1982, pp. 270–74.
  109. ^ Gardner 1982, pp. 253–64.
  110. ^ Gardner 1982, p. 294.
  111. ^ 1 2 Allen, Penny (15 באוקטובר 1999). "Rehabilitating a Memory From a Forgotten Grave". The New York Times (באנגלית). נבדק ב-24 באפריל 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  112. ^ Myers, Marc (3 בינואר 1982). "The Story of 'Reds' and the Reed House". The New York Times (באנגלית). נבדק ב-24 באפריל 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  113. ^ Canby, Vincent (4 בדצמבר 1981). ""Reds" (1981): Beatty's 'Reds,' with Diane Keaton". The New York Times (באנגלית). נבדק ב-24 באפריל 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  114. ^ Dearborn 1996, p. 138.
  115. ^ "School Feeding: Its History and Practice at Home and Abroad" (באנגלית). Philadelphia: J. B. Lippincott. 1913. נבדק ב-24 באפריל 2022 – via Internet Archive. {{cite web}}: (עזרה)
  116. ^ "Six Red Months in Russia: An Observer's Account of Russia Before and During the Proletarian Dictatorship" (באנגלית). New York: George H. Doran. 1918. נבדק ב-24 באפריל 2022 – via Internet Archive. {{cite web}}: (עזרה)
  117. ^ "Mirrors of Moscow" (באנגלית). New York: Thomas Seltzer. 1923. נבדק ב-24 באפריל 2022 – via Internet Archive. {{cite web}}: (עזרה)
  118. ^ The Game: A Morality Play in One Act. The Provincetown Plays (באנגלית). New York: Frank Shay. 1916. נבדק ב-24 באפריל 2022 – via One-Act-Plays. {{cite book}}: (עזרה)
  119. ^ "Art for American Children". Playboy (באנגלית): 11. בינואר 1919. נבדק ב-24 באפריל 2022 – via ארכיון האינטרנט המרקסיסטי (אנ'). {{cite journal}}: (עזרה)
  120. ^ "Fables for Proletarian Children". The Revolutionary Age (באנגלית). 25 בינואר 1919. נבדק ב-24 באפריל 2022 – via ארכיון האינטרנט המרקסיסטי (אנ'). {{cite journal}}: (עזרה)
  121. ^ "The Last Days With John Reed: A Letter from Louise Bryant". The Liberator (באנגלית). בפברואר 1921. נבדק ב-24 באפריל 2022 – via ארכיון האינטרנט המרקסיסטי (אנ'). {{cite journal}}: (עזרה)
  122. ^ Bryant, Louise (באפריל 1916). "Two Judges". The Masses (באנגלית). New York: The Masses Publishing Company. 8 (6): 18. נבדק ב-24 באפריל 2022 – via New York University. {{cite journal}}: (עזרה)