לואי אנטואן, דוכס אנייה

לואי אנטואן דה בורבון, דוכס אנייהצרפתית: Louis-Antoine de Bourbon-Condé;‏ 2 באוגוסט 177221 במרץ 1804) היה בן לבית בורבון בצרפת. הוא התפרסם יותר במותו מאשר בחייו, כאשר הוצא להורג על ידי נפוליאון באשמת סיוע לבריטניה ומזימות נגד צרפת. האירוע זעזע את בתי המלוכה ברחבי אירופה.

לואי אנטואן, דוכס אנייה
Louis-Antoine de Bourbon-Condé
לידה 2 באוגוסט 1772
שנטילי, ממלכת צרפת ממלכת צרפתממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 במרץ 1804 (בגיל 31)
טירת ונסן, הרפובליקה הצרפתית הראשונה צרפת (1794–1815, 1830–1958)צרפת (1794–1815, 1830–1958) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Sainte-Chapelle de Vincennes עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Charlotte Louise de Rohan (18 בפברואר 1804–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית בורבון
אב לואי אנרי, נסיך קונדה עריכת הנתון בוויקינתונים
אם בתילד ד'אורליאן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • אבירי מסדר הרוח הקדושה
  • אביר במסדר סן-מישל עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ראשית חייו עריכה

 
לואי אנטואן כילד צעיר.
 
שלט האצולה של הדוכס מאנייה

לואי אנטואן היה בנם היחיד של לואי אנרי דה בורבון ובתילד ד'אורליאן.[1] כחבר בבית המלוכה בורבון, הוא קיבל את התואר נסיך מכוח דם. אנייה נולד ב-טירת שנטילי, מעונם הממלכתי של נסיכי קונדה, וקיבל עם לידתו את התואר דוכס אנייה. אביו כבר היה דוכס בורבון ויורשו של נסיך קונדה.

אמו הייתה הבת השורדת היחידה של לואי פיליפ ד'אורליאן (נכדו של העוצר פיליפ ד'אורליאן) ולואיז הנרייט דה בורבון. דודו היה פיליפ אגליטה לעתיד ולכן הוא היה בן דודו הראשון של לואי פיליפ הראשון, מלך הצרפתים. הוא גם היה צאצא כפול של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת דרך בנותיו, מדמואזל דה בלואה ומדמואזל דה נאנט.

אנייה היה בן יחיד. הוריו נפרדו בשנת 1778, לאחר שהתגלה כי אביו בגד באימו עם זמרת האופרה מרגריט קתרין מישלו, שילדה לו שתי בנות מחוץ לנישואין (אחיותיו של אנייה); אולם אמו הייתה זו שהואשמה בבגידה של בעלה.

הוא זכה לחינוך פרטי, ולמד את ענייני הצבא מקומודור דה ויני. הוא הפגין מגיל צעיר את הרוח הלוחמנית של בית קונדה, והחל את הקריירה הצבאית שלו בשנת 1788. עם פרוץ המהפכה הצרפתית, נמלט עם אביו וסבו מספר ימים לאחר נפילת הבסטיליה, וניסה לגייס בזמן גלותו כוחות על מנת לפלוש לצרפת ולהשיב את המלוכה למעמדה לפני המהפכה.

בשנת 1792, עם פרוץ מלחמות העצמאות הצרפתיות, הוא פיקד על צבא המהגרים שאורגן על ידי סבו, הנסיך מקונדה. "צבא קונדה" זה היה שותף לפלישה הכושלת של הדוכס מבראונשווייג לצרפת.[2]

 
שרלוט לואיז דה רואן, אשתו של אנייה; מיניאטורה מאת פרנסואה-ז'וזף דסוורנה

לאחר מכן, המשיך הדוכס הצעיר לשרת תחת אביו וסבו בצבא קונדה, ובכמה הזדמנויות התבלט בגבורתו ובלהיטותו בחיל החלוץ. עם פירוק הכוחות לאחר הסכם השלום לינוויל (פברואר 1801), הוא נישא בחשאי לנסיכה שרלוט דה רואן, אחייניתו של הקרדינל דה רואן, והתיישב באטנהיים במרקיזות באדן, ליד נהר הריין.

תפיסתו, העמדתו לדין והוצאתו להורג עריכה

בתחילת 1804, נפוליאון בונפרטה, אז הקונסול הראשון של צרפת, קיבל ידיעות אשר קשרו את הדוכס הצעיר עם פרשת קאדודל, קונספירציה שהייתה במעקב משטרת צרפת וכללה את המלוכנים ז'אן-שארל פיצ'גרו וז'ורז' קדואל שרצו להפיל את משטרו של בונפרטה ולהחזיר את המלוכה.[3] נאמר כי הדוכס חבר לשארל פרנסואה דומוריז וערך מסעות חשאיים לצרפת. כלל הנראה, מדובר בשקר; אין ראיות לכך שלדוכס היו קשרים עם קאודאל או עם פיצ'גרו. עם זאת, הדוכס נידון כבר בעבר, שלא בנוכחותו, על כך שנלחם נגד הרפובליקה הצרפתית ב-Armée des Emigrés. נפוליאון הורה על מעצרו של הדוכס.

דרגונים צרפתיים חצו את הריין בחשאי, הקיפו את ביתו והביאו אותו לשטרסבורג (15 במרץ 1804), ומשם לטירת ונסן, ליד פריז, שם כונסה בחופזה ועדה צבאית של קולונלים צרפתים בראשות הגנרל אולין כדי לשפוט אותו. האישומים העיקריים נגדו היו נשיאת נשק נגד צרפת במלחמה, ובכוונתו לקחת חלק בקואליציה החדשה שהוצעה אז נגד צרפת.

הוועדה הצבאית, בראשותו של אולין, ניסחה את ההרשעה, על פי פקודות של אן ז'אן מארי רנה סווארי, אשר הורה להוציא להורג את הדוכס. סווארי מנע כל סיכוי למפגש בין הנידונים לבין נפוליאון, וב-21 במרץ, הדוכס נורה למוות בחפיר הטירה, בסמוך לקבר שהוכן מראש. על ההוצאה להורג הייתה אחראית מחלקה של הז'נדרמים הד'ליטים.[4] מילותיו האחרונות היו "אם חייב אני למות אז בידי צרפתים!"[5]

בשנת 1816, הוצאו שרידיו ונקברו מחדש בקפלה הקדושה[6] של שאטו דה וינסן.

השפעת מותו עריכה

 
הוצאה להורג של הדוכס מאת ז'אן פול לורן
 
קברו מאת לואי פייר דזיין בטירת וינסן

בתי המלוכה ברחבי אירופה הוכו בתדהמה ובזעזוע מהוצאתו להורג של הדוכס. אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה נבהל במיוחד, והחליט שיש לרסן את כוחו של נפוליאון.[7]מרקיזות באדן הייתה בשטחו של חותנו של הצאר, והנסיכויות הגרמניות היו חלק מהאימפריה הרומית הקדושה שרוסיה הייתה בעלת בריתה.[7][8]

הדוכס היה הנצר האחרון לבית קונדה; סבו ואביו שרדו אחריו, אך מתו מבלי שילדו יורשים נוספים. כיום ידוע כי ז'וזפין ומאדאם דה רמוסאט התחננו בפני בונפרטה שיחוס על חיי הדוכס, אך הוא סירב. ניתן להתווכח אם טליראן, פושה או סווארי נשאו באחריות לתפיסתו של הדוכס. נפוליאון לקח לעיתים אחריות מלאה על עצמו, ולעיתים טען שטליראן היה מי שהגה את הרעיון. השמועות גם סיפרו כי טליראן הפעיל את מאדאם ד'אוטלינגר לצורך תפיסת הדוכס.[9] בדרכו לסנט הלנה וכן בלונגווד, אמר נפוליאו כי היה חוזר על מעשיו בהינתן אותן נסיבות; הוא הכניס אמירה דומה גם בצוואתו, וקבע כי "[זה] היה הכרחי לביטחונו, לאינטרס ולכבודו של העם הצרפתי כאשר הרוזן ד'ארטואה, על פי הודאתו שלו, תמך בשישים מתנקשים בפריז."[10]

ההוצאה להורג זעזעה את אצולת אירופה, שעדיין זכרה את שפיכות הדמים של המהפכה. נאמר על הוצאתו להורג כי "C'est pire qu'un crime, c'est une faute "- "זה היה גרוע מפשע; זה היה טעות." לא ברור למי לייחס את האמירה הזו, יתכן כי אנטואן בוליי, הרוזן דה לה מורה[11] (סגן ממורת ב-Corps législatif) או מפקד המשטרה של נפוליאון, פושה,[12] אמרו זאת. לעיתים האמירה מיוחסת גם לטליראן. במאמר מ-1844, "חוויה", אמרסון מייחס את ההודאה בטעות לנפוליאון עצמו.

לעומת זאת, בצרפת נתפסה ההוצאה להורג כאמצעי שנועד להשקיט את ההתנגדות מבית לנפוליאון, אשר עד מהרה הכתיר את עצמו לקיסר הצרפתים. קאדודל, שנבהל מהידיעה על הכרזתו של נפוליאון, קרא לכאורה, "רצינו להמליך מלך, אבל הקמנו קיסר".[13]

אילן יוחסין עריכה

לואי אנרי, דוכס בורבון
 
קרולינה, רוזנת הסן-רוטנבורג
 
שארל דה רואן, נסיך סוביז
 
אן מארי לואיז דה לה טור ד'אוברן
 
לואי ד'אורליאן, דוכס אורליאן
 
אוגוסטה, מרקיזת באדן-באדן
 
לואי ארמנד השני, נסיך קונטי
 
לואיז אליזבת דה בורבון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי ז'וזף, נסיך דה קונדה
 
 
 
 
 
שרלוט דה רואן
 
 
 
 
 
לואי פיליפ הראשון, דוכס אורליאן
 
 
 
 
 
לואיז הנרייט דה בורבון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי אנרי, נסיך דה קונדה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתילד ד'אורליאן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי אנטואן, דוכס אנייה


קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Fremont-Barnes, Gregory (2007). Encyclopedia of the Age of Political Revolutions and New Ideologies, 1760-1815: A-L. Greenwood Publishing Group. p. 216. ISBN 978-0313334467.
  2. ^ Fremont-Barnes, Gregory (2007). Encyclopedia of the Age of Political Revolutions and New Ideologies, 1760-1815: A-L. Greenwood Publishing Group. p. 217. ISBN 978-0313334467.
  3. ^ Crowe, Eyre Evans (1843-01-01). The History of France. Harper.
  4. ^ Isidore Marie Brignole Gautier, "Conduite de Bonaparte relativement aux assassinats de Monseigneur le duc d'Enghien et du Marquis de Frotté", Paris, 1823, p.32
  5. ^ Roberts, Andrew (2014). Napoleon: A Life. Pengiun. p. 418.
  6. ^ The Duke of Enghien's short biography in Napoleon & Empire website, displaying photographs of the Château de Vincennes and its Holy Chapel
  7. ^ 1 2 Charles Esdaile (2009). Napoleon's Wars: An International History. Penguin. pp. 192–93. ISBN 9781101464373.
  8. ^ Saunders, David (1992). Russia in the Age of Reaction and Reform, 1801-1881. London & New York: Longman. p. 38.
  9. ^ Duff Cooper, Talleyrand. (Great Britain: Jonathan Cape, 1932), p. 139-141
  10. ^ "The d'Enghien Affair: Crime or Blunder?". www.napoleon-series.org.
  11. ^ The Oxford Dictionary of Quotations
  12. ^ John Bartlett, Familiar Quotations, 10th ed. (1919), 9625
  13. ^ "Chapitre 28". www.napoleonicsociety.com.