לואי החסיד

מלך הפרנקים, בנו של קרל הגדול

לואי החסידצרפתית: Louis le Pieux או Louis le Débonnaire[1];‏ 16 באפריל 77820 ביוני 840) היה בנו של קרל הגדול ומלכם של הפרנקים משנת 814 ועד מותו.

לואי החסיד
Hludovicus Pius
Ludwik I Pobożny.jpg
לידה 16 באפריל 778
קאסינוגיליום(אנ'), האימפריה הפרנקית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 ביוני 840 (בגיל 62)
איינגלהיים, האימפריה הפרנקית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה צרפתצרפת מנזר ארנול הקדוש(אנ'), מץ
עיסוק מונרך, מושל עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Ermengarde of Hesbaye (798)
יהודית מבוואריה (פברואר 819) עריכת הנתון בוויקינתונים
Theudelinde de Sens עריכת הנתון בוויקינתונים
השושלת הקרולינגית
אב קרל הגדול עריכת הנתון בוויקינתונים
אם הילדגרד עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים לותאר הראשון
Bertha
הילדגרד
פפין הראשון, מלך אקוויטניה
Alpais
רוטרודיס
קרל הקירח
Arnulf of Sens
לודוויג הגרמני
גיזלה
Adelaide d'Aquitaine עריכת הנתון בוויקינתונים
מלך הפרנקים
28 בינואר 814–20 ביוני 840
(26 שנים)
לותאר הראשון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

לואי נולד בז'ירונד (של היום) שבצרפת, והיה בנו הרביעי של קרל הגדול ובנה של הילדגרד (אנ'). הוא הוכתר למלך על אקוויטניה עוד בהיותו ילד, ונשלח עם עוצר ועם אנשי חצר לספרד, על מנת להרגיע את רוחות המרד שנוצר לאחר תבוסתו של קרל הגדול במלחמתו עם המורים בספרד.

לאחר ששני אחיו הנותרים של לואי מתו, הוא הוכתר לקיסר בשותפות עם אביו. לאחר מותו של קרל הגדול בשנת 814, הוכתר לואי על ידי האפיפיור סטפנוס הרביעי למלך על האימפריה הפרנקית. הוא זכה בתואר "חסיד" בשל הרפורמות שערך בכנסייה ובמנזרים.[2] אולם כינוי זה לא בא לו רק בשל דבקותו בדת, אלא הביע את דעת הבריות על כך שהוא חלש אופי ואף טיפש.[3]

ב-817 תכנן לואי לחלק את האימפריה בין שלושת בניו מאשתו הראשונה ארמנגארדה: לותאר הראשון (אנ'), מלך איטליה (שהיה קיסר במשותף עם אביו), פפין (אנ'), מלך אקוויטניה, ולודוויג הגרמני, מלך בוואריה. ב-823 רצה להוסיף את בנו שארל (מאשתו השנייה יהודית מבוואריה (אנ')), ליורשי האימפריה, אך נתקל בהתנגדות מצד בניו הגדולים, וכתוצאה מכך פרצה מלחמת אזרחים. ב-829 הדיח לואי את לותאר ממשרת הקיסר במשותף, והגלה אותו לאיטליה, אך כעבור שנה בלבד פלשו שלושת האחים לארצות אביהם, ואילצוהו לוותר על כסאו לטובת לותאר. שנה לאחר מכן שב לואי לארצו, והדיח את לותאר ממשרת הקיסר וכן ממלכות איטליה, שהועברה לבנו הצעיר שארל. ב-833 הביסו שלושת האחים, שנתמכו על ידי האפיפיור גרגוריוס הרביעי, את אביהם. הם כלאו אותו עם בנו שארל, שלחו את יהודית למנזר וחילקו את האימפריה ביניהם. עם זאת, ב-835 השלימו בני המשפחה, ולואי הוחזר לכס הקיסרות.

ב-838, עם מותו של פפין מאקוויטניה, הכתיר לואי את שארל כמלך אקוויטניה החדש, אך האצילים העדיפו את בנו של פפין, פפין השני (אנ').

לואי מת ב-840, ולאחר מותו פרצה מלחמה נוספת בין שלושת בניו שנותרו בחיים. המלחמה נסתיימה ב-843 בעקבות הסכם ורדן, שלפיו חולקה האימפריה בין שלושת הבנים.

יש בידינו שלושה כתבי זכויות אישיים שהעניק לואי החסיד ליהודים מסוימים, כנראה כמייצגי קהילות או במקום שקהילות של ממש עדיין לא היו קיימות. אחת הפריווילגיות ניתנה ל"רבי דומטוס" ול"שמואל קרובו" לפני שנת 825, והיא העניקה ליהודים שקיבלו אותן את הזכות לחיות על פי חוקיהם ולעסוק במסחר חופשי, כולל סחר עבדים; נאסר להטיל עליהם מיסים או מכסים; הותר להם להעסיק נוצרים בעבודות שונות, חוץ מימי ראשון ובחגים הנוצריים; נקבע כי משפטים בין נוצרי ליהודי יוכרעו על פי עדים משני הצדדים, ולא רק עדים נוצרים; ונאסר על נוצרים להטביל עבדים פגנים של יהודים. עיקר הפריווילגיה הוא שהיהודים נתונים לחסותו ולהגנתו של המלך ומי שמתנכל להם כאילו פוגע במלך. בסוף התעודה נאמר כי יהודים לא ייבחנו במשפט האל, ומאחר שצורת הוכחה זו הוטלה רק על אנשים לא חופשיים, מתברר כי היהודים נתפסו כאנשים חופשיים ולא כמשועבדים.[4] הפריווילגיה מציינת: "הרשות נתונה להם [ליהודים] גם לקנות עבדים מן החוץ ולמכור אותם בתוך גבולות שלטוננו". זו אחת העדויות המרכזיות שעליהן נשענת התפיסה הרווחת בהיסטוריוגרפיה, כי היהודים עסקו בסחר עבדים ואף רכשו בו מונופולין.[5]

הדיאקון של לואי החסיד, בודו אלעזר, התגייר ובשנת 839 עזב את הממלכה לספרד המוסלמית.[5]

 
לואי החסיד עורך כפרה, 822

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא לואי החסיד בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ידוע גם בשם לואי הראשון, לואי ההוגן, לואי האדיב; בגרמנית: Ludwig der Fromme, בספרדית: Ludovico Pío בלטינית המילה לחסיד היא Pius)
  2. ^ יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 4, פרק ו: יורשיו של קרל הגדול, עמ' 160.
  3. ^ רוברט לופז, לידתה של אירופה, עמ' 60
  4. ^ יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 5, עמ' 280–282.
  5. ^ 1 2 יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 5, עמ' 285.